שפרה הורן: מלוויל גאוני מכולם
את הפסקה הפותחת של "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל יכולה הורן לצטט אפילו מתוך שינה. אבל הספר שגרם לה להתקנא היה דווקא של ארוהנדטי רוי
שפרה הורן צילום: יח''צ
"כל אימת שאני מוצא כי פניי מזעיפים סביב פי; כל אימת שבנשמתי חודש נובמבר טחוב וסגרירי; כל אימת שאני נמצא משתהה שלא בטובתי ליד חנויות של ארונות מתים, ומתנהל מאחרי כל הלוויה שאני פוגש בה; ובייחוד כל אימת שפחדי המחלה שלי משתלטים עלי עד כדי כך שעיקרון מוסרי חזק דרוש כדי למנוע אותי מלצאת במחשבה תחילה אל הרחוב ולהפריח שיטתית את המגבעות מראשיהם של הבריות - או אז נראה לי כי אכן הגיעה שעתי לצאת לים בהקדם ככל אשר אוכל. זהו לי התחליף לאקדח ולכדור". ("מובי דיק" מאת הרמן מלוויל בתרגום אהרון אמיר, כתר)
הורן: "אני לא זוכרת
אפילו את הפתיחים שלי, אבל את הפתיח הזה אני אזכור גם אם יעירו אותי מהשינה בשלוש לפנות בוקר. יש בו משהו פשוט, ישיר וידידותי, שמשליך אותך היישר לתוך הספר, וכמה פשוט - ככה גאוני. אפילו את המשפט הראשון ב'אנה קרנינה' אנשים לא תמיד מצליחים לזכור בלי להתבלבל (הכוונה למשפט "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", א"ל.(
"אבל כאן יש שלוש מילים, פנייה ישירה, גוף ראשון - ואת כבר מיודדת עם המספר. "אני מפרידה, אגב, בין הפתיח של 'מובי דיק', שהוא הגאוני מכולם בעיניי, לבין הספר שגרם לי להרגיש שלעולם לא אכתוב ככה, שהיה 'אלוהי הדברים הקטנים' של ארוהנדטי רוי. הערצתי אותה בכל נפשי ומאודי על כושר התיאור, המתח, הלשון העשירה, הקצב, וקראתי אותו שוב ושוב כדי לחפש את הגאוניות שהסתתרה מאחורי הכתיבה שלה ולנסות לפענח את המרכיבים שיצרו אותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
