הכדור הוא הכל
מעלים דאגות, מגרש פחדים, עוטף בשמיכת אופוריה. כשהוא נהנה מההגדרה המכובסת "משכך כאבים", האוקסיקונטין הפך לאחד מהסמים הנפוצים ביותר באמריקה - פופולרי בקרב השכבות החלשות והידוענים כאחד. עד שהתברר כי רופאים תאבי בצע רשמו ללקוחות מינונים מוגזמים שעלולים לגרום להתמכרות מהירה, ואף למוות של משתמשים. לאחד מהם קראו מייקל ג'קסון
או לפחות עד שההשפעה של האוקסיקונטין תפוג, עניין של חמש-שש שעות במקרה הטוב. החומר הזה, משכך כאבים אופיאטי רב עוצמה, נמצא, לפי דיווח בלעדי של רשת איי-בי-סי האמריקאית, במערכת הדם של מייקל ג'קסון, יחד עם בית מרקחת שלם - דמרול, ויקודין, זנאקס, תרופות הרגעה ונוגדי חרדה. הניתוח הראשון שבוצע בגופה לא הצליח לקבוע חד משמעית מה וכמה הוא לקח. הרופא שטיפל בג'קסון, ד"ר קונראד מוריי, מכחיש בינתיים שהזריק לו אוקסיקונטין (וגם דמרול), אבל מקורות במשטרה דיווחו כי הכוכב היה בשלבים מתקדמים של התמכרות לחומר, שהשפעתו זהה לזו של הרואין.
קשה להניח שבימים האחרונים של חייו חווה ג'קסון את האופוריה המיטיבה שהפכה את האוקסיקונטין לסם הפופולרי ביותר באמריקה. כשאתה מכור כבד, כל מה שאתה יכול לייחל לו זה שהרעידות בגפיים, הדקירות בבטן, הבהלה המשתקת והמחשבות על מוות - ייפסקו לרגע אחד. התחושה המענגת היא כבר מזמן היסטוריה.
מייקל ג'קסון כמובן לא לבד. סביב האוקסיקונטין נוצרה במשך השנים מיתולוגיה מתועדת וענפה. וויליאם בורוז התנסה באוקסיקונדון החומר הפעיל בתרופה, עוד בתחילת שנות החמישים וכתב על השפעותיו המיטיבות לידידו הקרוב, המשורר אלן גינזברג. אוקסיקונטין הוא אחד החומרים שהתגלו בדמו של השחקן האוסטרלי הית' לדג'ר, שנמצא מת בדירתו בניו יורק לפני כשנה.
ג'ק אוסבורן, בנו של אוזי, התמכר לתרופה והודה בראיון טלוויזיה דומע: "הגוף שלך רוצה את זה, והאמת היא שזה בדיוק כמו הרואין". לפני שנתיים טען מייקל לוהאן, אביה של לינדזי, שבתו, בוגרת כמה טיפולי גמילה, מכורה לסם (כמו גם לאלכוהול). במאי 2007 הוא יצא לתקשורת עם ההודעה, אחרי שבמהלך סוף שבוע אחד התרסקה לינדזי עם המרצדס שלה, הונצחה על ידי פפראצי כשהיא חורפת במושב הנהג, ונעצרה עם סמים בכיסיה.
קורטני לאב הודתה לפני כעשור שהיא כמעט מתה ממנת יתר של אוקסיקונטין, שבין שמות החיבה שלו, "או-סי" (כשם הסדרה המצליחה מלפני כמה שנים), "קילר" ו-"הילבילי הרואין". היא הוסיפה ש"כל הוליווד משתמשת". פטריק קנדי, פוליטיקאי בן למשפחה המפורסמת, עבר טיפול גמילה מהחומר במרכז הרפואי "מאיו קליניק" במינסוטה ב-2005, ואיש הרדיו השמרני ראש לימבו הסתבך בפרשה פלילית של זיוף
אוקסיקונטין הוא הסם שבדרך כלל מסתתר מאחורי הכותרת הלא מאיימת "משככי כאבים", שמשגרים פעם בכמה שבועות איזה סלב בינלאומי למרכז גמילה (למרבה ההפתעה, אמינם לא ציין אותו ברשימת החומרים שלהם היה מכור). כמובן שהרבה יותר נוח, תדמיתית ופסיכולוגית, להודות בהתמכרות לכדורים שניתנים על פי מרשם במקום לחפש את המנה הבאה אצל סוחר אלים באיזה גטו מרוחק, אבל שום רופא שמכבד את מקצועו - או חושש ממאסר ממושך - לא ישתף פעולה עם המינונים העצומים שמאביסים את ההתמכרות. כך שכמו חומרים אחרים שבמקור הופקו במעבדה למטרות טיפוליות - קוקאין, מורפין, MDMA, LSD LSD - גם אוקסיקונטין הפך להיות מוצר צריכה מבוקש שמשווק על ידי כנופיות סמים. למעשה, אוקסיקונטין הוא אחד החומרים הרווחיים ביותר בשוק שגם בלעדיו מגלגל מיליארדים.
אוקסיקונדון, החומר הפעיל באוקסיקונטין, הופק לראשונה ב-1916 בגרמניה, אחד מכמה תכשירים אופיאטיים נגד כאבים שביקשו לצמצם את תופעות הלוואי של תרופות נרקוטיות כמו מורפיום ודיאסטיל-מורפין (הרואין). פרויד היה מאמין גדול בסגולותיו של החומר; הוא קיווה שאוקסיקונדון יתברר כתכשיר יעיל לטיפול בכאבים בלי לגרום להתמכרות הקשה שאפיינה את החומרים הקיימים. אוקסיקונדון נמצא בתרופות פופולריות נוספות כמו פרקודן ופרקוסט, אבל קמפיין שיווקי אפקטיבי באמצע שנות התשעים של היצרנית, חברת התרופות האמריקאית "פרדו פרמה", הפך את האוקסיקונטין ללהיט הגדול בבזאר משככי הכאבים.
בשלב זה אוקסיקונטין הפכה לתרופה הרבה יותר פופולרית מאשר היתה אמורה להיות. היא מיועדת לאנשים הסובלים מכאבים קשים במיוחד - כאבים אחרי ניתוחים, כאבי פרקים, כאבים שמהם סובלים חולי סרטן - וניתנת ברוחב לב לחולים המאושפזים בהוספיס. התכשיר כולל מנגנון שמפקח על שחרור הדרגתי של החומר הפעיל במשך היממה, ואם הוא נלקח לפי הוראות היצרנים הוא לא אמור להיות מסוכן (כמו כל תרופה אופיאטית אחרת, קיימת התרגלות של הגוף, מה שמוביל לצורך להגדיל את הכמויות, אבל בגלל השחרור הקצוב של החומר, לרופאים יש הרבה יותר שליטה במינון). הבעיה היתה שכמעט מיד גילו צרכני סמים שאם מפוררים את הטבלית לאבקה, במקום שיכוך הדרגתי של כאב מקבלים סוטול אגרסיבי ורב עוצמה.
את האבקה אפשר להסניף, לעשן, למהול במים ולהזריק - בדיוק כמו הרואין. לכל צורך שהוא, אוקסיקונטין היא הרואין רפואי טהור ונקי, שאינו מעורבב בטלק, סוכרזית או רעל עכברים - חומרים שסוחרי הרחוב נוהגים למהול בהם את הסם המבוקש להגברת הרווח.
בתחילת העשור היה ברור שהשימוש הלא חוקי באוקסיקונטין הופך למגפה בארצות הברית. החומר צבר פופולריות במיוחד באזורים כפריים מרוחקים - מדינות כמו קנטאקי וטנסי במידל אמריקה או ורמונט ומיין בצפון-מזרח - והוא קיבל משום כך את שם החיבה "הילבילי הרואין" ("הילבילי" הוא כינוי לתושבים הלבנים העניים של דרום ומרכז ארצות הברית). ההסבר לתפוצה של החומר באזורים כפריים הוא ברור: סוחרי סמים נוהגים לפעול בעיקר במרכזים אורבניים. רופאים, לעומת זאת, יש בכל מקום. לא קשה במיוחד לזייף כאבי גב או פרקים. כשלפציינט אין היסטוריה מתועדת של התמכרות, רוב הסיכויים שהרופא יצייד אותו במרשם.
כשהתבררו ממדי השימוש באוקסיקונטין ניסו גורמים שונים, כולל הקונגרס, להכתיב סט קשוח של הוראות שיגבילו מאוד את השימוש בתרופה. לפני כמה שנים הואשמה החברה המייצרת, פרדו, בהסתרת מידע על הסכנות של החומר ובהטעיית צרכנים. 26 מדינות הגישו נגדה תביעה ייצוגית, שהוכרעה ב-2007. בית משפט פדרלי בוירג'יניה קבע כי פרדו הציגה את האוקסיקונטין כתרופה "שהאפקט שלה הרבה פחות אופורי ועם פחות פוטנציאל לשימוש לרעה". למעשה, מסע השיווק של פרדו התמקד כולו בטענה שמנגנון השחרור הקצוב וההדרגתי שלה מאפשר הקלה קבועה בכאב ומונע התמכרות. בנוסף נקבע שהחברה המעיטה בתיאור תסמונת הגמילה מהחומר. היצרנית נדרשה לשלם 634 מיליון דולר וכמה ממנהליה פוטרו.
למעשה, תסמונת הגמילה מאוקסיקונטין זהה לגמילה מהרואין. בין הסימפטומים: חרדה, חוסר שינה, כאב שרירים, חום, עצבנות, בחילה ותופעות נוספות שמזכירות שפעת. שימוש ממושך בתרופה ומינונים גבוהים עלולים לגרום לדום לב.
קשה להשתמש באוקסיקונטין לאורך זמן בלי להסתבך. אפילו איש אמיד למדי כמו ראש לימבו נאלץ בשלב מסוים להשתמש בעוזרת הבית שלו שנשלחה לבתי מרקחת מרוחקים ממקום מגוריו עם מרשמים מזויפים. כל עוד נוטלים את התרופה לפי הוראות הרופא - טבלית אחת מדי כמה שעות - הסכנה קטנה. אך בהסנפה, בעישון או בהזרקה ההתרגלות כל כך מהירה, שנדרשים משאבים כמעט אינסופיים בשביל להמשיך לממן את ההרגל היקר. למרות תדמיתו כסם המועדף של אמריקה החקלאית, אוקסיקונטין הוא חומר יקר. היקר ביותר בשוק. כדור של 40 מ"ג עולה בין 20 ל-50 דולר. המחיר ל-80 מ"ג מאמיר ל-35 עד מאה דולר. מכור ממוצע יצטרך להשתמש ב-320 מ"ג במשך 24 שעות, כך שהמחיר עלול בקלות להגיע ל-300 דולר ליום.
אבל במהרה העולם המוכר הולך ומתרסק. המשתמשים מתחילים להעביר יותר ויותר משעות היממה בשינה. כשהם מתעוררים, הם חשים עייפות גדולה ודיכאון. חשבון הבנק מתחיל להתרוקן, החובות תופחים, והקריז שמתלווה לגמילה בלתי נסבל. בשלב זה, סביר להניח ששום רופא בסביבה - או בית מרקחת - לא יסכים לשתף פעולה והחיים הופכים למרדף יומיומי אחרי הגלולה.
כך בדיוק קרה לראש לימבו, שדר הרדיו שבילה את רוב הקריירה שלו בהתקפות על האתוס הליברלי שהפך את ארצות הברית לאומה של אנשים חסרי אחריות הניזונים מכספי משלם המסים ומקיימים אורח חיים נהנתני ופרוע. לימבו, תושב מובלעת העשירים פאלם ביץ' בפלורידה, הפך בשלבים המאוחרים של התמכרותו ללקוח המועדף של גדולי סוחרי הסמים במדינה. שמו עלה במפתיע, במהלך חקירה של רשת הפצת סמים, אז התגלה שעוזרת הבית הנאמנה שלו, אחת וילמה קליין, שימשה כבלדרית ומתווכת בינו ובין הסוחרים. בשידור רדיו מיוחד בספטמבר 2003 סיפר לימבו שהתמכר לאוקסיקונטין בעקבות ניתוח בעמוד השדרה, הודה שניסה להיגמל פעמיים בעבר, והדגיש ש"אין לי תירוצים, אני לוקח אחריות מלאה". כדי לסיים את הפרשה הוא שילם קנס ואשפז את עצמו שוב במרכז גמילה.
בשנים האחרונות הוגשו כמה עשרות תביעות בארצות הברית נגד רופאים שרשמו מינונים נדיבים של אוקסיקונטין לפציינטים שלהם. ברוב המקרים האלה, הפציינטים החלו לסחור בסם, והפכו את ספקי המרשמים לשותפים סבילים לפשע. בנוסף, פתחה הרשות למלחמה בסמים בחקירה נגד כאלף רופאים נוספים.
הרופא המפורסם ביותר שהורשע בעבירות הקשורות לסחר באוקסיקונטין הוא ד"ר רונלד מקאייוור, שמרצה עונש של 30 שנות מאסר בבית כלא בצפון קרוליינה. מקאייוור, מומחה לכאב, נהג לרשום למטופליו מינונים גבוהים במיוחד של תרופות אופיאטיות, בהן אוקסיקונטין, אבל הוא עשה זאת משום שהאמין שזו דרך הטיפול הנכונה. הסתבכותו נובעת מהעובדה שכמה מהמטופלים, מכורים בעצמם, סחרו בתרופות שקיבלו ממנו עם מכורים אחרים, ופציינט נוסף, לארי שילי, מת.
בדיקה שלאחר המוות העלתה כמויות גדולות של אוקסיקונטין במחזור הדם שלו. המטופלים שסחרו בתרופה נהגו להגיע לבית מרקחת אחד בעיר קולומביה, דרום קרוליינה, המרוחקת שעתיים נסיעה מהקליניקה של ד"ר מקאייוור. לעתים קרובות הם הגיעו בקבוצות, ותמיד שילמו במזומן. חשדו של הרוקח התעורר, ונפתחה חקירה שבמהלכה התגלו פרטים על מותו של לארי שילי.
מערכת היחסים בין מקאייוור לשילי, הרופא והפציינט, עלולה לשמש תקדים אם יוחלט להגיש כתב אישום נגד ד"ר קונראד מוריי, רופאו של מייקל ג'קסון. שילי מת בשנתו במאי 2003. בדיקה העלתה שנמצאו בדמו רמות גבוהות של אוקסיקונטין. ד"ר מקאייוור רשם לו חמש גלולות של 80 מ"ג מדי 12 שעות (בתוספת משככי כאבים אחרים בתדירויות משתנות). המומחית מטעם התביעה טענה שהמינון המוגזם של התרופות גרם לשילי לאי ספיקה נשימתית.
למרות ששילי סבל מבעיות רפואיות נוספות - אי ספיקת לב, היצרות חמורה של העורקים - המושבעים החליטו להרשיע את הרופא שלו. לפי החוק, ניתן להרשיע רופא רק אם הוא נתן במודע מרשמים שלא למטרות רפואיות. אם הוא שגה במינון, או רשם בטעות תרופות שהזיקו למטופליו, העבירה נופלת בתחום של רשלנות רפואית והיא עניין לתביעה אזרחית. במקרה של ד"ר מקאייוור, המושבעים היו צריכים להשתכנע שהוא ידע בבירור שהמרשמים שלו ישמשו להפצת סמים.
זה כנראה לא המקרה של מייקל ג'קסון. למרות שהוא מיהר להצטייד בעורך דין, נראה שד"ר מוריי לא נחשד בהפצת סמים מסוכנים. עם זאת, בני משפחתו של מלך הפופ המנוח רמזו בהודעות ששחררו לתקשורת שהם מאמינים שהטיפול הרפואי שקיבל בימיו האחרונים הביא למותו. אחרי הכל, רופא שיודע שהפציינט שלו מכור לסם אמור לסייע לו להיגמל במקום לספק את הרעל שהוא כל כך רוצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
