אם לסבא היו בלונים: "למעלה" הוא לא סרט ילדים
אל תתנו לאנימציה המרהיבה לבלבל אתכם, "למעלה" הוא לא סרט טיפוסי לילדים. שבי רוזנפלד ביקרה באולפני פיקסאר, ושמעה מהבמאי פיט דוקטור למה בחר ליצור סרט ילדים שעוסק דווקא בזקנה ובבדידות, ואיך הסבא של המפיק קשור לכל זה
אמרוויל, מסתתרת ארץ האגדות. שער גדול מעץ חוסם את הכניסה, ורק בני מזל מעטים זכאים להתרשם מהפלא: אולפני פיקסאר.
למעלה צילום: יח''צ
ההתחלה קצת מאכזבת. עוד מרחב דשא ענק, עוד בניינים גדולים שמזכירים כל קריית היי-טק אחרת. אבל עם הכניסה לבניין המרכזי מתחילה הפנטזיה. דגמי ענק של מכוניות ודמויות מסרטי פיקסאר ממלאות את החלל הגבוה. שני אנימטורים משחקים פינג פונג, את סיעור המוחות מנהלים בבית קפה בקומת הכניסה, בחדרים שוקדים עשרות צעירים מוכשרים-שנבחרו בפינצטה - על פריים בודד לסרט הבא.
פיקסאר גם יודעת לפנק אורחים. החבורה שלנו, עיתונאים מרחבי העולם, עוברת בזריזות מהפך לכדי חבורת ילדי צופים: אוהלים, מרשמלו, מדורות ועננים - הכל כדי להבין את דמותו של הילד ראסל, שמככב בסרט החדש "למעלה", שיעלה מחר בישראל. סוף סוף זכיתי לגלות מה טיבו של מאכל הילדים האולטימטיבי במחנות הקיץ האמריקאים, "סמורס". למרבה הגועל, מדובר במרשמלו עם קרקרים.
אבל פיקסאר זה לא רק מגניבות, שלושה מימדים וסמורס. אחד הסודות שמתעקשים לגלות לנו הוא שהאולפן, שמצליח להיות רווחי, לזכות באוסקרים ולשמור על רף איכותי לא נמוך, עובד בלי נוסחה. אין כאן יועצי שיווק שמנסים לחשוב איך לכבוש מיליוני ילדים, יש כאן רק המון במאים, שמקבלים את כל החופש היצירתי שבעולם. אם הפעם בוחר הבמאי פיט דוקטור לעסוק בזקנה - אז הסרט הבא של האולפן יטפל בזקנה ובדידות, גם אם הוא מיועד לילדים.
הבמאי פיט דוקטור, יוצר שובר הקופות החדש של פיקסאר "למעלה" הוא כל מה שיוצר קולנוע רוצה להיות. בגיל 30 ביים את שובר הקופות הראשון שלו ("מפלצות בע"מ) והשתתף ככותב וכאנימטור כמעט בכל סרטי האנימציה האחרים של פיקסאר. הוא איש גבוה, עם פנים ארוכות וצרות בצורה קיצונית, המוח שלו כל הזמן קודח מסיפורים והפעם - מכל הדברים שבעולם - הוא חשב על זקנה. בפיקסאר מממשים בהתלהבות כל פנטזיה שלו.
החיים כמקור השראה
קשה להישאר אדישים אל מול קרל פרדריקסון, הזקן הנרגן שביתו הופך לטירה הנעה שממנה נובע הסרט "למעלה". חצי השעה הראשונה של הסרט מספקת את אחד הקטעים הקולנועיים המרגשים ביותר שנוצרו על זקנה. פרדריקסון, קשיש זועף בן 78, נאלץ להתמודד עם הבדידות המפתיעה אחרי מות אשתו, אבל זוכה פתאום לכוחות הנפשיים שמאפשרים לו לעוף להרפתקאות רחוקות בדרום אמריקה, על כנפיהם של מיליון בלונים.
"אנשים זקנים הכי מרתקים אותי, תמיד יש להם הרבה סיפורים לספר", מספר דוקטור ברוגע. גופו הארוך והדקיק שעון על השולחן, ארוז בבגדים סתמיים לחלוטין, שבולטים לנגד
התלבושות העדכניות והמדויקות של חבריו לעבודה.
"רציתי לעשות סרט על זקנה, לבדוק איך זה עובר בין מציאות לפנטזיה, בקו התפר שעליו נמצאת האנימציה. העולם כל הזמן חושב על טכנולוגיה, והתלת ממד שיגע את כולם. לאף אחד לא אכפת מהסיפור, רק אכפת להם מתלת ממד. אבל אני בחור של פעם. אני אוהב דברים ישנים. רציתי לעשות סרט ישן, אבל חדש".
לצורך הסרט יצא הצוות לחקור אנשים זקנים. "אחד המאמצים הכי גדולים שלי בסרט היה לגרום לחדר של קרל להריח כמו החדר של סבא שלכם", מודה דוקטור. "צפינו שעות ארוכות בסבא של המפיק אוכל. הוא ריתק אותנו".
אז החיים הם מקור ההשראה שלך?
"בהחלט. אני מסתכל על מצבים ודמויות כל הזמן, בעיקר על הוויזואליה שלהם, בודק את התנועה שלהם ואז מיד מצייר אותם. איש זקן אוכל יכול לרתק אותי למשך שעות. אבל אחר כך אני לוקח את זה לעולם הדמיון. כשלמדנו את נושא הזקנה, למשל, ראינו שלזקנים אין בכלל גמישות בגוף. ניסינו להעביר את זה בצורה הכי פשוטה לדמויות. אז עלה הרעיון שקרל יהיה בצורת ריבוע, וראסל, הילד השמנמן והקופצני, יהיה עגול, כמו כדור מתגלגל".
אתה קצת מאוהב בזקנה?
"לא בהכרח. קרל הוא זקן, אבל מקסים. כמו וולטר מתאו כזה. מבחינתי הוא חסר גיל. כשהוא לומר לעוף, כלומר, ליהנות מהדברים הקטנים שבחיים, משהו בפנים שלו מתרכך, והוא מקבל יותר צבע. את ההשראה לקרל לקחתי מג'ו גרנט, אנימטור בשנות התשעים לחייו, שהיה בצוות האנימטורים של 'שלגיה' ב-1937. הייתה לנו תמונה שלו על הקיר כל זמן ההפקה. הוא איש מקסים".
למעלה צילום: יח''צ
והפתרון לזקנה הוא באמת פשוט לעוף?
"הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי זקנה היה לעוף. לעוף מכאן, מהכל. זה מה שתמיד בא לי לעשות לקראת סוף יום עבודה. תמיד יש לי פנטזיות על איזה אי אקזוטי, ופשוט חיברנו בין השניים. אתה חושב הכי רחוק שאפשר ובאנימציה אתה פשוט יכול לממש את זה. אז מה יותר הגיוני מזה שמיליון בלונים צבעוניים יעיפו בית לוונצואלה?".
לעוף, בשביל דוקטור, זה גם לצאת מהמשרד, ללכת לגן החיות עם ילדיו, להסתכל על ציפורים. בפיקסאר, במסגרת הגשמת החלומות, לקחו את כל צוות הסרט לוונצואלה, לקבל השראה. "זה היה מסע מדהים שמאוד מורגש בסרט", הוא אומר. "היה לנו חשוב להעביר את התחושה שלנו שם: הצבעים, האקלים. כבר בזמן הטיול ידענו בדיוק איך זה ייראה. זה קולאז' של עבודה ונסיעות. אנחנו מציירים את ההתרשמות שלנו ותולים על הקירות. הכל נמצא שם בחוץ, צריך רק לרצות להסתכל".
בהפקה של "למעלה" השתתפו 300 אנשים. דוקטור עבד בשיתוף המפיק ג'יימס אוליברה והבמאי השותף בוב פיטרסון, שעזרו לו לגלגל את כל הרעיונות. בשלב מסוים פנה דוקטור לבמאי טום מקארתי ("אנשי התחנה", "האורח") והציע לו להיות שותף לכתיבה.
"אני נורא אוהב את העבודה שלו, יש לו משהו מאוד אישי בסרטים. משהו שאני מחפש כל הזמן. הטון של מחצית השעה הראשונה של הסרט נזקף במידה רבה לזכותו. אני אוהב שהסרטים שלו לוקחים את הזמן, הדמויות שלו חד פעמיות, ומצד שני כל כך אותנטיות ומדויקות.
וידאו: טריילר - למעלה
בסרטים שלו יש משהו מאוד נינוח, נונשלנטי, הומור דק, בלי דרמות גדולות, ועם הרבה אמת. אני מחפש את האמת הזאת עם כל האנשים שאני עובד איתם. כשחיפשנו את הילד שיעשה את הקולות של קרל, ריאיינו אלפי ילדים, ולא הצלחתי למצוא אותו. בסוף גיליתי אותו: הוא היה אח של ילד שבא לאודישן ושמעתי אותו מספר על שיעורי הג'ודו שלו. היה בו משהו כל כך אמיתי. ישר ידענו שזה זה".
מה המקום של האנימטור במשחק?
"האנימטור הוא בעצם השחקן. הוא מפסל את כל הפוזות של הדמות. כל האנימטורים שעבדו בסרט למדו משחק. אני, כבמאי הסרט, נותן את החזון שלי לגבי איך הדמות צריכה להיות, להתנהג, אבל מנהל מחלקת האנימציה הוא זה שבעצם מנהל את בימוי השחקנים.
האנימטורים שתחתיו משחקים דרך הג' סטות של הדמויות. לדוגמה, תנועות הצוואר של הכלב דאג מעידות על השובבות שלו, על היכולות שלו להעניק אהבה. לקח לנו שעות של ניסיונות כדי להגיע לתנועה הרצויה".
נא להמתין לטעינת התגובות
