עם הספר: האמריקאים קוראים ספרים
אם הייתם שואלים מה האמריקאים עושים בימי החופשה שלהם, התשובה היתה מפתיעה אתכם: הם קוראים
ג'יימס לי ברק צילום: רויטרס
כאשר סגנו של אלוהים מת בשיבה טובה בן 92, אינך חורש על גבו. עייפות חומר של קיץ מכסה כשמיכה רטובה על אמריקה. רבים מהנושאים שרטטו כאן מייחום לפני שבוע שוכבים על החוף עם משקה צונן ומטרייה צבעונית תקועה בו. זה הקיץ הראשון מאז הבחירות, והאמריקאים שפוכים.
מסכי הפלזמה זולגים הבלים. ברק אובמה חוזר לבית הלבן משיטוטיו בעולם רק כדי להחליף תחתונים. מארק סנפורד, המושל המטורלל של דרום קרוליינה, מנסה להתאהב מחדש באשתו, אבל לא על חשבון אהובתו הארגנטינאית.
זה זמן הפנאי של אמריקה. ואם הייתם שואלים מה עושים האמריקאים בימי החופשה שלהם, התשובה היתה מפתיעה אתכם: הם קוראים. עם הדיוקן הקבוצתי האנושי שלהם חרוך בקצוות מנושאים קיומיים והלאות רשומה בקמטי הפנים שלהם, אמריקה היא עם הספר.
מי שיודע לראות מעבר לגבבה של הכרומונים החרמנים מנפקי הבדיה שהורסת לאמריקה את הצורה, אמריקה האמיתית שוכבת על שפת הים, או בצינת המזגן, וקוראת. הקריאה המאסיבית הזאת, חוצה מעמדות, רקע וגיאוגרפיה, היא שמשכה אותי לכאן במקור.
לא ערכתי ספירה, אבל בהערכה זהירה, יש לי יותר ספרים שלא הספקתי לקרוא ואני מת להגיע אליהם, מאשר זמן. לא זמן במובן של אני נורא עסוק. זמן במובן של השינה הגדולה. אם לצטט את שמו של הספר הידוע. כאשר התקינה השבוע את מדפי הספרים החדשים, ניסיתי לא לפגוש את עיניה של אשתי. אני יודע מה אומרות עיניה. התקווה שלי היא שהקינדל יציל את היחסים בינינו. 1,500 ספרים בכרטיס זיכרון אחד.
"אלוהי הגשם", ספרו החדש של ג'יימס לי ברק, ראה אור השבוע. טרם שיצא, התמקם במקום העשירי ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". לי ברק איננו סופר עבורי; הוא מקום תפילה. כולו סופר מותחנים, אבל הוא ושכמותו הסירו את המגבעת ומעיל הגשם מספרות המתח וקראו לה ספרות.
אינני מתכוון למעוד למלכודות פתאים ולהכריז את מי מסופרי דור המייסדים הוא מזכיר. לי ברק הוא זן לעצמו. דייב רובישו, הפרוטגוניסט שלו, הוא גיבור כה אפל, מורכב ומסובך, כה חבול, אלים ודבק בקוד התנהלות מוסרי, שלא נדמה לכם שאתם קוראים ספר שדוסטויבסקי או דירנמאט היו יכולים לכתוב. רובישו, אלכוהוליסט, הוא איש חוק ממחוז איבריה בלואיזיאנה.
שוטר שהודח ממשטרת ניו אורלינס. אשתו הראשונה נרצחה. אשתו השנייה, בוטסי הנפלאה, מתה מזאבת. אשתו השלישית היא נזירה שעזבה עבורו את אלוהים. יש לו ילדה מאומצת בשם אלאפייר, אותה חילץ ממטוס שנפל לים, ודביבון בעל שלוש רגליים. טנדר חבוט.
אקדח אוטומטי 45 שאיתו חזר מוייטנאם, שסיוטיה על חבריו שאת חלקיהם הוא מנסה לחבר מעירים אותו צועק. יש לו חבר אחד. קליט פורסל. אירי שתיין ואלים שהיה שוטר עם רובישו, קרנף סמוק עור בכובע קש הניצת בשנייה ויכול לפרק בר לפני שהבעלים מגיע לרובה הציד שמתחת לדלפק.
לי ברק מוציא ספר בשנה לערך. בזמן שהמתנתי, דרוך ומתוח לספרו החדש, צפיתי בסרט שהלך היישר לדי-וי-די, "אל תוך הערפילים החשמליים", עם טומי לי ג' ונס בתפקיד רובישו וג'ון גודמן וליבון הלם מהלהקה בתפקידי משנה. לי ג'ונס הוא השחקן האהוב עליי ביותר, אבל זאת היתה טעות ניווט קטלנית לתת לברנרד טרבנייה לביים מותחן אמריקאי.
לעתים רחוקות בלבד עולים התעלולים הללו יפה. ב"אסירי גן עדן" גילם אלק בולדווין את רובישו, וזה סרט שאני יכול לראות פעם ביום ולפעמים רואה. גם אותו ביים לא אמריקאי, פיל ז'ונו, אבל הוא הצליח לתפוס את הלחות האקלימית והנפשית של ניו אורלינס ואת הרטיבות התמידית הגורמת לריקבון מוסרי.
נשים כותבות מתח
כמו כל סופרי המתח הגדולים בני תקופתו; מייקל קונולי, ג'ון קונולי, רוברט קרייס, טי. ג'פרסון פרקר, רוברט פרקר, ריצ'רד הוק, סי. ג' יי. בוקס, דון ווינסלו, צ'אק לוגן, רשימה חלקית; מנהל לי ברק יותר מסדרה אחת. הסופרים הטובים והפורים הללו, שעל ספריהם יצופו האמריקאים אל חוף מבטחים, בעקבות סופה חלילה, מאפילים היום על ז'אנרים אחרים בספרות האמריקאית.
מה שלא פחות מרתק, היא העובדה שיותר נשים כותבות ספרי מתח מגברים. והם נשכניים ואלימים לא פחות. אלאפייר לי ברק, בתו של, משפטנית בהשכלתה, כבר בספרה השלישי. לפני כעשור הציג לי ברק עורך דין טקסני בשם בילי בוב הולנד, וזנח אותו אחרי מספר ספרים. כאילו חש לא נוח בעורו. "אלוהי הגשם" מציג שריף חדש, הקברי הולנד, אחיינו של בילי בוב. בפרק הראשון מגלה הולנד שבע גופות של נשים אסיאתיות צעירות. לך תניח את הספר מידך.
דברים רבים נשגבים מבינתי בספרות המתח האמריקאית. בעיקר היכולת שלי כקורא לשוב אל טריטוריות עלילתיות ונפשיות דומות ולמצוא את המיוחד בהן. אינני מצליח להבין מדוע כל הסופרים הללו, באמצע חייהם פלוס, נראים כה טוב, על פי הדיוקן שלהם המופיע על כל עטיפה אחורית.
לי ברק, למשל, שנראה בדיוק כמו שהיית רוצה שייראה, מחלק את זמנו בין ביתו בניו איבריה לחוותו במונטנה. אני נוטה להאמין שבקיץ הוא במונטנה הירוקה, הקרירה והפראית. כמעט כל הסופרים שהזכרתי מחלקים את זמנם בין שני בתים. עם רעייתם, ילדיהם וכלביהם.
כתיבתם היא טריטוריאלית. הם כותבים על מקומות המוכרים להם. מה שנשגב מבינתי באמת הוא רמת הכישרון, יכולת הכתיבה, הדיאלוג הקולח בלי לחקות את להטטנות המאסטרים הוותיקים, העובדה שהע ?לילה אינה מוותרת על העשרת הדמויות עד כדי גודש והתעקשות על תיאור הטופוגרפיה. כל כך קל להתמכר לז'אנר הזה, שאני מתעקש לקרוא ספר מתח אחד ואחריו ביוגרפיה או תיעוד.
נכון שהארלן קובן, הלהיט הישראלי, שספריו נראים כמו אקזמה קשה שבה לקתה רשימת רבי המכר, נמכר גם כאן היטב. אבל לא תשמעו מבקר רציני מזכיר אותו בנשימה אחת עם הגדולים. קובן ולי צ'יילד, הם כמו המקרוני והג ?בינה המותכת של ספרות המתח, ליד האנטרקוט המדמם של הגדולים. זה הכשל הנרכש של המו"לות הישראלית, שאינה מוכנה לצאת מהמכלאה ולקחת סיכון על הסופרים הגדולים שעוזרים לאמריקאים להעביר את הקיץ לא על חשבון האינטליגנציה.
