דצמבר המר
אלבומם המשותף של יוסי בבליקי ובועז כהן "דצמבר [2]" נותן תחושה של אחרית הימים, אבל אף על פי שהוא קוהרנטי וסוחף, בסופו של דבר הוא לא מצליח להמריא
יוסי בבליקי ובועז כהן צילום: יהונתן שאול
בחוברת, מציינים כהן ובבליקי כי הסרט "חצאית דמעות" של הבמאית תמר ירום שימש השראה לאלבום. כבר מן השמיעה הראשונה קל להבחין בתכונות ה"פסקוליות" שלו כאשר שמונה מתוך 12 השירים הם קטעים אינסטרומנטליים. ארבעת השירים הנותרים מורכבים משני שירים בפרסית שמבוצעים על ידי הזמרת חנה ג'האן פורוז, ושני שירים בעברית שמבוצעים על ידי יוסי בבליקי.
הסאונד הכללי של האלבום נותן תחושה של אחרית הימים - הימים השקטים שבאים אחרי מחיקתה הסופית של הציביליזיה האנושית. האווירה הזו נוצרת על ידי שימוש רב בסינתיסייזרים ובגיטרות אקוסטיות, דבר שמשווה לאלבום צליל שנע בין המוזיקה של פינק פלויד לזו של רוברט ווייאט.
שני הטקסטים היחידים (בעברית) באלבום גם
הם תורמים לאווירה האסכטולוגית שמתפתחת בו. השיר "פרח עד", דואט של בבליקי עם אפרת בן צור, משרת היטב את המוזיקה בעזרת שורות כמו "מי שנכנס אל החושך/ לא ייצא מואר/ אנחנו נחזור/ אנחנו בטח נחזור/ אבל לא נחזור אותו דבר".
הטקסט העברי הנוסף, "נח", שהוא גם השיר הטוב והמעניין ביותר באלבום, בוחר לקחת שני גיבורים תנ"כיים, נח ויונה, ולהציג אותם כאנשים בודדים שחייהם היו נראים אחרת לו היה להם חבר שיציל אותם מהבדידות - "נח בנה את התיבה/ הוא חיכה מאה ועשרים שנה/ בשביל שהרשעים יראו/ אבל הם לא ראו.../ אם לנח היה חבר/ זה היה נגמר כמו משהו אחר/ במקום אחר/ בעולם אחר".
על אף שהאלבום הוא מאד קוהרנטי ומאד שלם, הוא בסופו של דבר לא ממריא. להבדיל מהפינק פלויד ו-ווייאט שצוינו לעיל והצליחו ליצור מוזיקה אינסטרומנטלית שהיא עמוקה וסוחפת דיה, בבליקי וכהן לא מגיעים לאיכויות האלה, ובסופו של דבר למרות שמדובר באלבום קונספט עם המון השראה ועשייה אמנותית, התוצאה די משעממת.
יוסי בבליקי ובועז כהן - "דצמבר [2]"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם