רוקדנית
מאחורי החזות הסולידית והיהדות הרפורמית של רננה רז מסתתרות מעריצה וירטואלית בת 15 של רן דנקר, שחקנית משועממת הכמהה לתפקידים עם בשר (כולל החשיפה שלו), ועכשיו גם זמרת רוק בועטת, הניצבת בחזית להקת אנרגיה חולנית. ריאיון עם רקדנית שמשוכנעת שהרגליים שלה לא יפות, אבל לא מפסיקה לרקוד. על כל החתונות
אמנם קצת קשה לשרטט דיוקן אותנטי שלה, שכן הפרסונה הציבורית שלה מתרבה באחרונה בקצב של קו אישיות לשעה, אבל דבר אחד אפשר להגיד בביטחון: אם במקרה היא הייתה משתתפת היום בתשדיר מטעם חברת החשמל זה היה נגמר במותם המצער של שקע ותקע עקב מנת יתר של אמפרים.
רז כבר הרבה זמן לא נמצאת בפאזת הסופר אגו שלהם. משהו כמו שנתיים. פחות או יותר מאז התחתנה (בטקס רפורמי, עם אור מורן, אנימטור ומוזיקאי).
אולי יהיו פסיכולוגים שיגידו שמדובר גם בסוג של תגובת נגד לאותו טייפ קאסט של הממונה על החיסכון באנרגיה שהודבק לה בקמפיין המפורסם ההוא. רננה רז החדשה, בכל אופן, לא חוסכת שום אנרגיה. להפך. היא מייצגת של אנרגיה חולנית.
עכשיו אתם מוזמנים להוסיף את זוג המירכאות המתבקש לשתי המילים האחרונות במשפט הקודם, ולנסות להבין איך קרה שהבחורה הנאה, האלגנטית והחסודה הזאת, שעד לא מזמן דאגה שלא נבזבז יותר מדי מים (ואפילו תרמה את עור פניה לטובת העניין), הפכה לסולנית של אחת הלהקות הפסיכיות ביותר בארץ.
לצורך העניין, דרוש עיון חטוף בתקציר עלילתה הארוכה והמורכבת של "אנרגיה חולנית" עד כה: אריה פיין, האדם הסהרורי שאחראי ליציר הזה באופן כמעט בלעדי, הקים את ההרכב הראשון בשנת 1992.
במרוצת השנים - תוך כדי כתיבת שירים על רוצחים וחולי רוח, יציאה לסיבובי הופעות בבתי חולים והוצאת חמישה אלבומים - הוא החליף משהו כמו 14,874 נגנים (ביניהם אושיות כמו אריאל קרס, יובל קיינר וזאב התשבי) ו-46,923 סולניות . במשוער.
הקריטריונים שלו לבחירת סולנית היו תמיד חדים וברורים: או שתהיה ידועה מהטלוויזיה (קארין אופיר, נעמה שנדר ואפרת אברמוב עברו שם, למשל), או שסתם תהיה מגניבה, או שפשוט תסכים להצטרף.
סביר להניח שגם אתם, כמוני, הופתעתם פעם לגלות שאחת מקרובות המשפחה שלכם היא סולנית לשעבר של אנרגיה חולנית. כלומר, רננה רז לא נאלצה לרדת על ברכיה כדי שפיין יסכים לקבל אותה להרכב.
היא, ככל הנראה, פשוט הייתה הסלבריטאית הבאה שהופיעה באות רי"ש בספר הטלפונים שלו, אחרי ש-30 הקודמות אמרו לו "וואי, מגניב, אבל אני מה זה עסוקה עכשיו. אולי בפעם אחרת, דבר איתי ב-2039" (יש להניח שהוא אכן היה רושם זאת לעצמו בצד, ומתקשר אליה ב-1 בינואר 2039).
"האמת היא שהם הגיעו אליי", מספרת רז בסיפוק. "אריה התקשר אליי, אמר לי 'שלום, מדבר אריה פיין מאנרגיה חולנית, רוצה להקליט איתנו אלבום?', ואז . . .".
אמרת "סבבה".
" כן. כאילו, לא בדיוק, אמרתי 'או-קיי, אפשר לשמוע שירים שלכם ולחזור אליך עם תשובה?'".
וכשחזרת אליו, התשובה שלך הייתה "סבבה".
"תשמע, הוא נתן לי כתובת של אתר, נכנסתי, הם נראו לי ביזאריים ברמה שעניינה אותי-ומה לעשות, יש לי חיבה לדברים מוזרים. גם נורא אהבתי את העובדה שהם מחליפים סולנית בכל תקליט, כי ככה יהיה ברור שאני לא פוצחת פה באיזו קריירה של זמרת. התייחסתי לזה כמו לפרויקט של 'רננה מתחפשת לזמרת'".
למה , מה רע להיות זמרת באמת?
"אני לא יכולה לעבוד על עצמי. אני לא יכולה להצ תעורר בבוקר, לחיות פתאום על הקצה ולהיות רוקרית, אבל יהיה נחמד לדמיין שאני מישהי אחרת".
מה זאת אומרת "לדמיין שאני מישהי אחרת"? רננה , את באמת סולנית של להקת רוק.
"נכון, אתה צודק, זה באמת".
אז מה בעצם הקשר בינך לבין להקת אנרגיה חולנית?
"אני חושבת שמוזיקה זו האמנות הנעלה ביותר שיש. היה בזה משהו מאוד מאתגר בשבילי. כשהופעתי איתם בהתחלה היה לי מאוד קשה עם זה, כי הם מופיעים בשעות שבהן אני בדרך כלל ישנה. כאילו, כנראה שיש סיבה שאני לא ברוקנ'רול, אתה יודע. צריך אישיות בשביל זה.
היו רגעים שעמדתי על הבמה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ידעתי שצריך לזוז וכאלה, אבל הרגשתי נורא מוזר עם זה".
בקיצור , אין שום קשר בינך לדבר הזה.
"מה פתאום, ברור שיש. מוזיקה זה כיף. אני עושה את זה כי זה לא מסובך. זה נותן לי מקום לברוח אליו, אבל אין לי יומרות בקשר לזה.
אני גם חייבת להגיד שהם הגיעו אליי הביתה וכתבו את השירים תוך כדי ההיכרות שלנו, לפי איך שהם ציירו אותי במחשבה שלהם.
בסופו של דבר, המוזיקה של אנרגיה חולנית היא מאוד פופית, ואני מתה על פופ. במיוחד פופ טראשי כזה.
ממש חולה על בריטני ספירס וביונסה. אני חושבת שהמוזיקה שלהן מעולה. תכלס, בריטני לוקחת את מדונה בקלות".
הסולנית של להקת אנרגיה חולנית, אגב, ממש לא לבד בתוך רננה רז החדשה.
נמצאת שם, למשל, גם דרלה - מעריצה בת 15 של רן דנקר ועילי בוטנר, שמנהלת וידאו בלוג שבוא היא מספרת, בקול של ברווז מסטול, על מסעותיה ברחבי העולם (לרבות שליחותה כמרגלת של אל-קאעידה בארצות הברית) ואף מחזיקה שם משתמש בפייסבוק וביוטיוב.
כן, אנחנו עדיין מדברים על אותה רננה רז - בחורה רצינית מבית טוב, דתייה רפורמית, רקדנית מגיל חמש, כוריאוגרפית שמריצה הפקות מחול מצליחות ברחבי העולם ושחקנית שחתומה על תפקידים מיושבי דעת ב"המקום", ב"אהבה מעבר לפינה", ב"אולי הפעם", ב"מעורב ירושלמי" ועוד.
למעשה, בימים אלה ממש, אחרי שסיימה כמה ענייני מחול במזרח אירופה, היא בחזרות אינטנסיביות לקראת הופעת מחול עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית. באמת שלא ברור איך בדיוק נדחקים לתוך זה גם רוקנרול ובן-לאדן.
"אם יש בי צדדים שאני מרגישה שהם מקופחים, אני מחפשת את ההזדמנות הנכונה והולכת עליהם", היא מסבירה. "אני מכירה את האזור שבו אני ממלכתית ואלגנטית, ואולי יש לי נטייה טבעית ללכת לשם, אבל עכשיו בא לי לבדוק דברים אחרים שיש בי, ואני עושה את זה. אמא שלי היא רבה רפורמית, ויש מושג שהיא תמיד מדברת איתנו עליו, 'אחדות הניגודים'.
כל מה שיפה בעולם זה שהוא מורכב מהמון דברים שלא קשורים, אבל הכול זה בעצם דבר אחד. במקרה שלי, הכול זה אני. כשאומרים שאני ייצוגית זה קצת משעמם אותי. אני יכולה להבין למה אנשים חושבים את זה עליי, כי זו האינפורמציה שהם מקבלים מהפרסומת של המים, מהראיונות וכל זה, אבל. . . מה אני אגיד לך, מבאס אותי שזה הדימוי שלי".
ולכן המצאת את דרלה?
"דרלה חיה חיים מקבילים לחיים שלי, אבל מנקודת מבט שונה לחלוטין. היא מוצאת את עצמה באותם מקומות שבהם אני מוצאת את עצמי, רק שהחיים שלה אחרים לגמרי, וגם כל שפת הגוף שלה שונה: היא מתלבשת, מסתרקת, ומדברת אחרת לגמרי ממני.
היא גם מתה על הפסטיגל, אגב. בכלל, היא קורבן של תרבות הרייטינג".
או.קיי , היא הנגטיב שלך, הבנתי את זה, אבל למה בעצם את מרגישה צורך להוסיף לעצמך זהויות כל הזמן?
"זה נותן לי עניין בחיים. חוץ מזה, באיזשהו מקום דרלה היא כל מה שאני לא, אבל היא גם כל מה שאני כן. לא הייתי ממציאה אותה אם היא לא הייתה אני".
איך בעצם היא נוצרה?
"זה קרה לפני שנתיים, כשנסעתי לעבוד עם איזו להקת מחול בליטא, וחטפתי שם סוג של דיכאון. הייתי נורא לבד, היה נורא חורף, וזה היה מיד אחרי החתונה שלי. אתה יודע, אומרים שיש דיכאון כזה של אחרי חתונה.
לא הרגשתי את זה בארץ, אבל כשהגעתי לחו"ל והייתי לבד בארץ מזרח אירופית, פתאום הרגשתי את זה, והדמות הזאת פשוט הגיחה מתוכי. נראה לי שהיא האיד שלי. אני אלגנטית, שמורה, והיא ילדה מופרעת כזאת, מלאת בעיות. אבל מהרגע שבו היא נולדה התחלתי להסתכל על החיים שלי דרך העיניים שלה, וזה נורא הקל עליי.
אני בנאדם שכל הזמן צריך עניין במשהו. ברגע שהדברים שאני עושה מתחילים להיות ברורים וצפויים, זה נורא משעמם אותי. ומשעמם, בשבילי, זה משהו מדכא. מהר מאוד אני יכולה להגיע מזה לדיכאון לא קל".
האמת היא שדרלה נשמעת לי קצת כמו חברה דמיונית שלך.
"כן, אפשר אולי לקרוא לזה ככה".
גם כשהיית ילדה היו לך חברות דמיוניות?
"לא ממש, אבל אני זוכרת שביסודי הייתה לי מורה שיום אחד נכנסה לכיתה ואמרה 'עכשיו כל ילד יגיד משהו טוב על רננה ומשהו רע על רננה'.
במשהו הטוב אמרו 'היא מאוד חרוצה' וכל מיני כאלה, ובמשהו הרע. . . תשמע , נכנסו שם באמ-אמא שלי. באמת, אני זוכרת את עצמי בוכה במשך כמה שעות".
מה אמרו?
"דברים ממש מגעילים. שאני מגעילה ושאני שחצנית. המחנכת הזאת, היה לה משהו נגדי. היא עשתה את זה רק לי. תאמין לי, זה דבר שיכול לממן פסיכולוג במשך חיים שלמים.
אני מניחה שהיא התנכלה לי כי הייתי ילדה מאוד דומיננטית. קראתי את הספרים של 'ג'ינג'י', ייסדתי חבורה, עשיתי לילדים בחינות כניסה, וכנראה זה ערער את הסמכות שלה. בוא נגיד שהשיטה שלה לא הייתה הכי חינוכית בעולם".
ואיך התמודדת עם זה?
"זו הייתה חוויה קשה, אבל בתור ילדה לא סיפרתי את זה לאמא שלי. ניסיתי לשמור על קוליות. אמרתי לעצמי 'קשה לי, אבל אני מתמודדת'. אבל אין ספק שזה היה דבר יותר מדי כבד להתמודד איתו".
אני מניח שחפרת לא מעט בשאלה "למה אומרים שאני שחצנית?".
" כן, ברור. הרבה אנשים חושבים שאני סנובית ומתנשאת, אבל יכול להיות שמה שהם מפרשים כקרירות והתנשאות זו הדרך שלי להגן על עצמי. אני תמיד בודקת את האדם שמולי".
המשך הראיון במוסף "תרבות" של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם