אוסקר או שאני יורה
קתרין ביגלו הלכה תמיד נגד הזרם: כשהאולפנים הציעו לה סרטי בנות היא התעקשה על מותחנים נוטפי טוסטסטרון, כשמסביבה סחטו כולן דמעות היא ציוותה על השחקנים לסחוט את ההדק. במארס הקרוב נדע אם זה השתלם: ביגלו עשויה להפוך לבמאית הראשונה בתולדות האוסקר שזוכה בקטגוריית הבימוי, ועל הדרך להכניס קטנה לאקס, במאי צנוע של סרטי אינדי קטנים בשם ג'יימס קמרון
ייתכן שבכל שנה אחרת "מטען הכאב" היה פייבוריט ברור באוסקר. אך השנה איתרע מזלו להתמודד מול "אווטאר", שהפך בשבוע שעבר לסרט הרווחי בכל הזמנים וכבר נחשב בעיני רבים לאירוע הקולנועי של העשור. כדי להוסיף קצת רכילות עסיסית להתמודדות, אף אחד לא שוכח להזכיר את העובדה שזהו קרב (נטול רפש) בין גבר לגרושתו: ג'יימס קמרון, במאי "אווטאר", היה נשוי לביגלו בין 1989 ל-1991. היום הם מוצאים עצמם משני צדי המתרס, נאבקים על הפרס הגדול של תעשיית הקולנוע.
אבל מעבר לפיקנטריה, להתמודדותה של ביגלו על הפרס יש חשיבות סמלית באשר להשתלבות נשים יוצרות בקולנוע. מספרן של הבמאיות בתעשיה זעום, וביגלו הפכה השבוע לבמאית הרביעית בסך הכל בתולדות הפרס הזוכה במועמדות בקטגוריית הבימוי. קדמו לה לינה ורטמילר, ג'יין קמפיון וסופיה קופולה, וכולן הפסידו.
בינתיים, השבוע רשמה ביגלו היסטוריה קטנה, כשהייתה לבמאית הראשונה שזכתה בפרס גילדת הבמאים. מעבר לתקדים, מדובר בפרס שנחשב למנבא מהימן של הזוכה בפרס הבימוי באוסקר. על אף שהפסידה את גלובוס הזהב לקמרון, ולאחר שגברה עליו גם בהתמות דדות בגילדת המפיקים, נראה כי הכף הולכת ונוטה לכיוונה של ביגלו.
אם תצליח לזכות בפרס, יהיה זה הישג מרשים. לא רק משום שנעשה על אדמת גברים, אלא גם משום שנעשה בנשקם. בניגוד לכמעט כל במאית אחרת, ביגלו נחשבת לבמאית "גברית". היא מביימת סרטי ז'אנר וסרטי אקשן, ואין בעברה הקולנועי כל רבב של צ'יק פליק, קומדיה רומנטית או מלודרמה נשית.
העובדה שביגלו היא אישה היוצרת סרטים גבריים במהותם אינה קוריוז, גם לא עניין חסר חשיבות. בהקשר הזה, "פלדה כחולה" הוא המקרה הפשוט. ג'יימי לי קרטיס מגלמת שוטרת צעירה היוצאת בעקבות פסיכופט המטיל טרור על חייה. זהו סרט פמיניסטי שגיבורתו נאלצת לקבל על עצמה את הקוד הגברי האלים (ובהתגלמותו הסמלית-פאלית - אקדח) כדי להתנער
אבל לרוב גיבוריה של ביגלו הם גברים, והיא עוסקת בהתמכרות הגברית לסכנה ולריגושים ("נקודת פריצה", שגיבוריו נוסקים לשיאי רגש של גלישת גלים מחד ומעשי שוד מאידך, הוא כמובן הדוגמה המובהקת ביותר). ברבים מסרטיה היא מציגה אחווה גברית (נושא שמעסיק גם במאים גברים רבים) - תהא זו חבורת אופנוענים, כנופיית שודדים או צוות חבלנים - ולא נמנעת מרמיזות הומו ארוטיות (ושוב - "נקודת פריצה", עם משחקי האהבה-שנאה בין הצייד לניצוד שבו, הוא הדוגמה הבולטת ביותר). ב"ימים משונים" השלימה ביגלו את ההיפוך המגדרי, כשרייף פיינס מוצא מגן בזרועותיה החסונות של אנג'לה באסט. אבל את זה גם ביגלו מרשה לעצמה רק בסרט מדע בדיוני.
לביגלו, בת 58, אין ילדים. היא החלה את דרכה בעולם האמנות כציירת (בריאיון שהעניקה באחרונה אמרה כי בעבור יוצר קולנוע "מלחמה היא הקנבס האולטימטיבי"), אך נמשכה לקולנוע, ולמדה תאוריה וביקורת באוניברסיטת קולומביה. את המשיכה שלה לאלימות גם ביגלו מתקשה להסביר, אך את שורשיה ניתן למצוא כבר בסרטה הראשון, סרט קצר בשם "The Set Up", שהציג שני גברים נאבקים זה בזה (אחד מהם היה השחקן גארי ביוסי), כשברקע נשמעים שני סמיוטיקנים המנתחים את דימויי האלימות על המסך.
מה שהפך את עולמה והוביל אותה מהניסיון האינטלקטואלי לפרק את האלימות אל הבחירה לעשות זאת בשפה קולנועית נגישה ומחוספסת, היה ערב של הצגה כפולה בבית הקולנוע, שבו צפתה ב"רחובות זועמים" של מרטין סקורסזה וב"חבורת הפראים" של סם פקינפה. הסרטים האלה, לדבריה, לקחו את כל התאוריות הלקאניאניות והתורות הסמיוטיות שהכירה והשתמשו בהן כמדחף לקולנוע גברי, שהיה בעיניה מעורר השראה.
סרטה הארוך הראשון היה "The Loveless" ב-1982, סרט אופנוענים פוסט מודרני בכיכובו של וילם דפו, שאותו ביימה עם מונטי מונטגומרי. ההצעות שקיבלה בעקבות הסרט היו אופייניות להצעות שמקבלת במאית צעירה: סרטי התבגרות וקומדיות נעורים, שלא משכו אותה כלל. וולטר היל, במאי ז'אנרים מנוסה בעל טביעת עין, ניסה לסדר לה חוזה באחד האולפנים. העניינים לא הסתדרו, אך ביגלו הגיעה לבסוף אל סרטה השני, שהלם להפליא את חזונה ואת כישוריה: "Near Dark" מ-1987, מותחן ערפדים שמתנהג כמו מערבון.
הסרט, שנכתב עם אריק רד ("הטרמפיסט"), לא ידע הצלחה גדולה, אך זכה עם השנים למעמד של קאלט (כמו סרט ערפדים אחר מאותה שנה, "נשיכות קטנות"). רד כתב איתה גם את "פלדה כחולה" (1990), אבל נקודת הפריצה של ביגלו הייתה... נו, "נקודת פריצה" (1991). מה שנחשב לפחות עד ל"מטען הכאב" לסרטה הטוב ביותר, שהפגיש בין אלילי הנערות לדורותיהן פטריק סוויזי וקיאנו ריבס למה שהבמאית כינתה "מערבון רטוב". והרמיזות ההומו ארוטיות על היחסים בין סוכן האף-בי-איי לשודד זהוב השיער שאחריו הוא דולק לא נגמרו כאן.
את "נקודת פריצה" חייבת ביגלו לבעלה דאז, ג'יימס קמרון, שהיה מפיק הסרט בפועל, והציע לה את הג'וב לאחר שרידלי סקוט ירד מהפרק. גם בסרטה הבא, "ימים משונים" (1995), היה מעורב קמרון, כתסריטאי וכמפיק. לעומת "נקודת פריצה", שלקח את כל הקופה - הצלחה מסחרית, תשבחות ביקורתיות ומעמד פולחני - "ימים משונים" המרתק, מותחן מד"בי לא מוערך דיו, נכשל בקופות.
מכאן הקריירה של ביגלו הורידה הילוך. ב-2000 יצא "גלים מן העבר", מותחן יחסים נטול אקשן וחריג במידה רבה בפילמוגרפיה עתירת האקשן של ביגלו, וב-2002 ניסתה לביים סרט יומרני ועתיר תקציב: "19-K", סרט מלחמתי על צוללת גרעינית שכמעט הטביעה את הקריירה של ביגלו.
על אף אהדת הקהל והערכת המבקרים, ביגלו - שיצאה מהגטו הנשי - הייתה לכודה עד לא מזמן בגטו הקולנוע הז'אנרי. אחרי כישלון "19-K" נדרשו לביגלו שבע שנים כדי לקנות את מעמדה מחדש. היא עשתה זאת, כרגיל, בדרכה; ללא תמיכת האולפנים, בתקציב לא גבוה שמקורו בחברה צרפתית.
"מטען הכאב", על פי תסריט מאת העיתונאי מארק בול (שסיפור שלו שימש כבסיס למותחן נוסף שעסק במלחמה בעיראק, "בעמק האלה"), מלווה את לוחמי היחידה לפירוק פצצות המשרתים בעיראק בשגרת יומם המפרכת והמסוכנת, בסגנון כמו דוקומנטרי שכבר זכה לשבחים. הצילומים נעשו בירדן (לאחר ששוכנעה לא לצלם בעיראק עצמה). לתפקידים הראשיים ליהקה ביגלו שחקנים אלמוניים, כדי שהקהל לא יוכל לנחש מי מהם ישרוד עד לסוף הסרט.
ביגלו, ששומרת בקנאות על חירותה האמנותית, חזרה להיות במאית מחוזרת, אך גם כעת היא לא תמהר לקפוץ לזרועות האולפנים. היא תמיד יכולה לפנות לאדם שנתן לה את הכסף ואת החופש לביים את תסריטו ל"ימים משונים". מספרים שהוא מרוויח לא רע בזמן האחרון. זאת, כמובן, בתנאי שלא ייצא פגוע מטקס האוסקר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם