איט בוי
אדם ריצ'מן, יהודי חם דובר עברית, הוא המנחה של תוכנית הטיולים והאוכל "אדם טורף את אמריקה" (ערוץ האוכל). בראיון בלעדי הוא מספר על החיבה לטיולים, למה הוא תוקע 180 צדפות בשעה ומה יש לחפש בצ'רלסטון, דרום קרולינה. לסיכום – "מה שהעולם צריך עכשיו זה אהבה, שלום והרבה מאוד דונאטס"
למען הגיוון הוא גם שוקע ב"אתגרי אוכל" (Food Challenges), אירועים קולינריים די מטופשים בהם הוא יוצא למלחמה עם המאכלים (ועל הביזאריות שבכך בהמשך).
התוכנית של ריצ'מן נחשבת בארה"ב ללהיט די גדול, ולמרות שהיא משודרת שם בכבלים הצליחה לצבור קהל מעריצים נאמן. היא גם נעה על הקו הדק שבין תוכנית טיולים לתוכנית בישול.
לכן, האכסניות שלה משתנות. בעוד שבארה"ב היא משודרת בערוץ הטיולים (Travel Network) בארץ היא נחתה דווקא בערוץ האוכל (ימי שישי ב-22:00). שתי האפשרויות עובדות, כמובן, שכן מדובר בתוכנית בה ריקמן משלב בנחת אנקדוטות תיירותיות עם מתכונים ותמונות מעוררי תאווה.
בראיון טלפוני ריצ'מן מפתיע כשהוא מדבר בעברית שוטפת. "אני מדבר עברית ככה ככה", הוא אומר בשפת הקודש. "למדתי בביה"ס עברי עד כיתה ט'".
גם את המשך הראיון הוא מבקש לעשות בעברית, אבל בשל קוצר הזמן אנחנו עוברים שוב ושוב לאנגלית, שפה בה הוא מתנסח הרבה יותר במהירות.
ריצ'מן גדל בברוקלין, ניו יורק ונהנה במשך השנים לשלב בין אוכל יהודי מסורתי ובין אוכל הרחוב האורבני. אחרי התיכון נסע לאטלנטה ללמוד יחסים בין לאומיים באוניברסיטה, ושם נחשף לחיבתו לאוכל אמריקאי אורבני.
הוא החל לתעד את חקירות המזון שלו ביומן מיוחד ומתחזק מאז
"אין לי השכלה קולינרית, זה נכון", אומר ריצ'מן. "למדתי את הכל בעבודה, תוך כדי. אבל אני מאוד נלהב לגבי אוכל. התוכנית הזו היא חלום עבורי".
בכלל, נראה שיש לך את העבודה המושלמת.
"האמת שכן, אני לא יכול להתלונן. מה רע לנסוע כל פעם לעיר אחרת ולאכול את האוכל המקומי? בוא נאמר שיש עבודות הרבה יותר קשות בעולם".
מה העיר האמריקאית שהותירה בך הכי הרבה רושם?
"אין לי עיר מועדפת. איך אפשר להשוות מאפה סרטנים בבולטימור, לברבקיו עסיסי בטקסס, לדונאטס מתוקות בפורטלנד? זה הכל מיוחד וייחודי. כל יום אני מתאהב בעיר אחרת ובאוכל אחר. היו לי כל כך הרבה ערים מועדפות. אם צריך לספר סיפור, אז לאחרונה הותירה בי רושם העיר צ'רלסטון בדרום קרולינה. זו עיר יפיפייה שלא הכרתי קודם. היינו בפסטיבל אמנות, היתה מוזיקה, היו הופעות, זה היה קסום".
כאמור, שיאו של כל פרק מגיע בצורת "אתגרי אוכל", בהם ריצ'מן מתמודד באתגרי אכילה מופרעים כגון זלילת 6 כנפי עוף שכל אחת מהן חריפה פי 40 מפילפל חלפיניו, אכילת 180 צדפות בפחות משעה, הסתערות על פיצה בשרית במשקל 5 ק"ג ואכילת מנת הקארי החריפה ביותר בארה"ב, שלשם הכנתה נדרשים הטבחים לעטות על עצמם מסיכות גז.
למה אתה צריך לענות את עצמך? למה זה טוב בעצם?
"זה לא עינוי. אף פעם לא באמת הסתכנתי. אתגרי האוכל הם חלק מהמסורת המקומית. מדובר בתחרויות שקיימות שנים. מה איתכם, לכם אין חומוס צ'לאנג'?".
לא.
"חבל. האמת שמאוד הייתי רוצה לבוא לישראל, לאכול קצת את האוכל המקומי".
בינתיים אתה נשאר בארה"ב?
"כן. אני חושב שזו הסיבה שהתוכנית שלי עובדת, כי היא מראה עד כמה ארה"ב מגוונת. בזכות התוכנית למדתי המון על החברה האמריקאית דרך האוכל. אנחנו לכאורה אומה אחת, אבל יש בקרבנו כל כך הרבה תרבויות. זה מדהים.
ממש אפשר לראות את דפוסי ההגירה השונים, את החברות השונות שקיימות בתוך חברה אחת. אני חושב שהתוכנית מגלה סוג של 'יהלומים בחצר האחורית', כל מיני תרבויות שלא כולם יודעים שהם קיימות. זה מפתח גאווה אמריקאית".
וגם העובדה שאתה נראה נהנה מאוד מהאוכל ומהחוויה.
"נכון. אני dude רגיל שאוהב אוכל ולא לוקח את עצמו ברצינות. אני גם מציג מקומות 'רגילים'. תיאורטית, אתה יכול להכנס לאוטו ופשוט להגיע לכל אחד מהמסעדות שמוצגות אצלי. יש בזה פשטות ונגישות".
אז בגלל זה התוכנית מצליחה.
"כן. וגם בגלל שתמיד כיף לראות אוכל והנאה. זה מה שהעולם צריך עכשיו - אהבה, שלום והרבה מאוד דונאטס".
"אדם טורף את אמריקה", שישי, 22:00, ערוץ האוכל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם