אבל אני היחידי שיודע: ראיון עם אפרים שמיר
בגיל 58, אפרים שמיר כבר לא ירקוד לקול הבנות. אחרי עשרים שנות התנזרות הוא מעלה הופעה חדשה כסולן ומדבר על הכל: האהבה הישנה לירדנה ארזי, הקנאה בגידי ודני, המלכוד של כוורת, ההכרח להתפרנס בחתונות וההבנה ש"המראה שלי כבר לא קובע, אני לא אמור להיות סקסי". וכמו כל מוזיקאי רוק הוא מזריק מדי יום, אבל רק בגלל שיש לו סוכרת
ישבתי והערצתי. סנדרסון וקלפטר ערכו קרבות גיטרות. יוני רכטר ליהטט על הפנדר רודס. גידי גוב היה מקסים כתמיד ושמיר שר כמו מלאך נדיר. מאוחר יותר, בצירוף נסיבות לא צפוי (הדודים שלי עברו לגור בשכנותו במושב בשרון), הגעתי למסיבת ההשקה של "אפרים ואסתר שמיר", אלבום שלו עם זוגתו הטרייה, שסימן את פתיחתה של קריירה סולנית מתרסקת.
על הנייר, שמיר היה אמור להיות כוכב ענק. מוזיקאי מחונן וזמר מעולה עם שלל להיטים, שמפוצץ אולמות ונוהג לפחות במאזדה 2010. שמיר היה סולן בשתי הלהקות הישראליות החשובות ביותר של זמנו: להקת הנח"ל וכוורת.
היזכרו בקולו, שמזוהה עם לפחות 20 קלאסיקות עבריות ומעצבות תודעה ישראלית-מ"מי היה החולם" ו"מיקה", דרך שרשרת להיטי כוורת, שבראשם "שיעור מולדת" האלמותי, ועד שירי הסולו כמו "נכון את יפה" ו"ערב של יום בהיר".
אבל זה לא קרה. שמיר הקליט שלושה אלבומי סולו בלבד: "רוקד לקול הבנות" (1983), "סוף סוף גשם" (1993) ו"ים הבטון" (2003). אף אחד מהם לא הצליח מספיק, מסחרית. הוא התגרש מאסתר, התחתן עם דגנית, שעובדת עם ילדים חירשים, נולדו לו שני בנים, הוא ניסה קריירה בביטוח, התפרנס ממכירת כלי נגינה, והופיע בחתונות.
הוא גר בחולון, חי בצניעות ומנסה עכשיו, בגיל 58, לחזור אל הקהל עם הופעה חדשה, שכוללת את כל להיטי הענק: "נכון את יפה", "ערב של יום בהיר", "רוקד לקול הבנות", "יעל ואני" ועוד . זה יקרה ביום רביעי, 24 בפברואר, בתאטרון תמונע בתל אביב.
הניסיון לפענח את חוסר ההצלחה המסחרית של אפרים שמיר נוגע אצלי בעצב רגיש, מעורר תסכול על חוסר הצדק של התרבות הישראלית, שלא מאפשרת קיום נאות לאמניה, אבל מעשירה את ליצניה.
שמיר הגיע ממקום אחר, מתרבות שונה. הוא נולד בסיביר ב-1951 בשם פימה (יפים) שמוקלר. בגיל שמונה עבר עם משפחתו לפולין, וכאשר היה בן 17 עלה לארץ, כאן מיד שינו את שמו ל"אפרים שמיר". זה היה ב-1968, רבע אחרי המלחמה.
שנה אחר כך הוא התגייס ללהקת הנח"ל, שם פגש את דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין, שהיוו את הבסיס לכוורת.
והוא פגש גם את ירדנה ארזי. "היא הייתה באמת יפהפייה מדהימה", הוא אומר. "עוצרת נשימה. היה לה יופי שמכניע כל התנגדות". ארזי התחתנה עם עמוס טללשיר, גם הוא מלהקת הנח"ל. שמיר נשאר עם הלב השבור ועם שיר ענק, "נכון את יפה"-נקמה פואטית, נקמת היורם,
השיר הפך למיתולוגיה. ארזי אפילו אמרה שהוא רבץ עליה כמו קללה. למרות השנים שעברו מאז, לא קל לשמיר עם זיכרון הדחייה שמעורר השיר הזה. "זה מביך מדי, אני חושב".
דיברתם על זה פעם?
"סיפרתי לה שאנשים רוצים לדעת אם שכבתי איתה או לא. . . היא אמרה: 'תגיד שכן'".
אתם בקשר?
"רציתי להזמין אותה. להעלות אותה לבמה, ולשיר לה את "נכון את יפה".
באמת ?
"כן. רציתי לארח את ירדנה ארזי כי אני משוכנע שנעשה משהו מיוחד. שירים שלא שרנו 30 שנה. אבל היא בדיוק הוציאה אלבום חדש עכשיו והיחצנים שלה יעצו לה לא לעשות את זה. חבל. אני חושב שזה לא היה פוגע באלבום ובהופעות שלה ואילו הקהל היה מרוויח משהו מיוחד, אבל לך תתווכח עם אנשי מקצוע".
אז למה לדעתך לא הפכת לכוכב?
"הבעיה, כמו שאתה קורא לה, מורכבת מכמה הסברים. מאיפה להתחיל?".
מההתחלה.
"היסטורית, אם היית מוזיקאי יהודי וציוני באירופה שלפני מלחמת העולם, כדי להקדיש את חייך למוזיקה היית חייב להיות במקום שאפשר להתפתח בו מוזיקלית. ישראל לא הייתה המקום הנכון לבוא אליו.
כל הקאנונים היהודים הגאונים של המאה ה-20 היגרו לארצות הברית או לצרפת. אלה שבאו לארץ ישראל היו מוכרחים לוותר על הקריירה המוזיקלית. אחרי יום של חריש, ייבוש ביצות, מלחמה בערבים ובטרשים, המקסימום שאפשר היה לעשות זה לבקש ממי שידע לנגן את 'חיימ'קה תוציא ת'מפוחית'. תרבות הייתה מותרות במציאות ההיא, וזה נשאר קצת ככה עד היום".
למה?
"ככה. המציאות הכתיבה את זה. המוזיקה הישראלית התפתחה על יסודות של ארעיות. המוזיקה הייתה משהו שאפשר לדחות, כי היו דברים קשים וחשובים, קיומיים, להתמודד איתם. עד שהגיע שלב שבו ישראל הפסיקה להיות מודאגת מעצם קיומה.
אבל תמיד היה חשוב כאן יותר הבידור מאשר האמנות. מי שעשה בידור הצליח: להקת הנח"ל, הגשש החיוור, כוורת. מי שניסה אמנות נכשל. מאוד פשוט להבין את זה, ומאוד קשה לקבל את זה, אם אתה אמן, כי אין סיכוי לשום דבר שלא מביא כסף. אלא אם כן זה מסובסד.
זה מתחיל, נמשך ונגמר בכסף. זה מה שמניע את המכונה, ואת הקריירה ואת היכולת שלך להוציא אלבומים ולהופיע".
אתה ממורמר?
"היום לא. אני מבין שזה המצב ואני עובד עם מה שיש. זה מה שתמיד היה, אגב. זה לא השתנה. אחרית הימים, שהייתה להקה אדירה, לא שרדה יותר משנה אחת ואלבום אחד, שזכה בכל השבחים והפרסים האפשריים.
גם תמוז לא שרדה יותר מאלבום אחד. גם קצת אחרת וששת וחמסין. כי אי אפשר בלי כסף להמשיך ולעשות אמנות. זה בלתי אפשרי".
אתה שר בהמון שירים של כוורת: "פה קבור הכלב", "ביום ובלילה", "לא ידענו מה לעשות", "היא כל כך יפה", "שיעור מולדת". הקהל היה משוגע עליך.
"לא. הוא לא. הם אהבו את השירים, הם לא אהבו אותי. אני הייתי בשביל הקהל אנטי כריזמה. גם כתבו את זה עליי. שאין לי כריזמה. שאני לא יפה. לא כוכב. אם תשאל אנשים מי הסולן של כוורת, הם יגידו גידי גוב.
ובצדק. גידי נולד עם אבק כוכבים. יש לו כריזמה מחשמלת. זו עובדה. הוא בעצמו לא ידע את זה. הוא בכלל לא התכוון להיות זמר, אתה יודע? הוא רצה להיות שחקן. קומיקאי. הוא הגיע ללהקת הנח"ל רק כי היה לו פרופיל נורא נמוך, והוא בכל זאת רצה לשרת בצה"ל. בכוורת גילינו את העוצמה שלו.
בחורות היו הולכות למשרדי הכרטיסים, ומבקשות לקנות כרטיסים לשורות שמול הסולן היפה. רצו לשבת בדיוק מולו. מול גידי".
ולא קינאת?
"זו לא הייתה בדיוק קנאה. צריך להבין, גידי היה הצבר, היפה, הכריזמטי, עם הקול הנמוך העמוק. אני הייתי העולה החדש, הממושקף, הנבוך ובלי הכריזמה. אלה שני עולמות שונים. אז גם עוד לא הבנתי עד כמה הסקסיות, המראה החיצוני, חשובים לאנשים בישראל".
בעולם זה לא ככה?
"אני באתי מפולין, וזה לא היה ככה. לא עד כדי כך. בישראל זה קיצוני. זה חריף מאוד. כאן מוכנים שמירי בוהדנה תהיה חברת כנסת ויסלחו לבר רפאלי על כל דבר, רק מפני שהן יפות. אנשים טועים כשהם חושבים שזה התחיל בשנים האחרונות, עם ערוץ 2. זה היה קיים גם כשעליתי לארץ, לפני 40 שנה. האלמנט החיצוני הוא מכריע בתרבות הישראלית. ולי לא היה המזל להיוולד יפה וסקסי".
את המשך הראיון ניתן לקרוא במוסף "סופשבוע" החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם