סיפור פשוט: מבט מרתק אל ביתו של ש"י עגנון
40 שנה לאחר מותו של עגנון, ביקור בספרייתו האישית ברחוב קלאוזנר שבירושלים מגלה הקדשות אישיות מפרופ' ישעיהו לייבוביץ', מח.נ. ביאליק ומעמוס עוז. הצצה לקודש הקודשים
בעוד עולם המחקר עוסק ביצירה העגנונית באינטנסיביות, בית עגנון נאבק על שימור והחזקת הספרייה. הוא לא לבד. למרות הכרזותיו של ראש הממשלה בראשית השבוע על העברת תקציבים לשימור אתרי מורשת, זה המקום שבו מדינת ישראל שמה את התרבות שלה.
"מצד שני", אומרת מנהלת בית עגנון אילת ליבר, "אנחנו יודעים שזאת האלטרנטיבה. אנחנו רואים את המיינסטרים ויודעים שהרגע שבו אנשים יתגעגעו אל התוכן יגיע. שהם יהיו מוכנים להתאמץ בשביל ההתרגשות. בבית הזה יש משהו אמיתי, של פעם. רוחו של הסופר נמצאת פה. המפגש עם הרדיו שלו, עם הכיסא שעליו ישב וכתב, וכמובן עם הטקסטים. עמוס עוז ויוצרים אחרים אומרים: זה הכותל שלי. בחדר הזה אני נושם את ההשראה הזאת".
בשביל להבין, נרחיק כמה שנים לאחור, לביקור שערך שר התרבות הגרמני דאז, וולפגנג זוהל. הוא ירד ממכונית השרד, התבונן סביבו, ראה את הבית במצב הראשוני, המוזנח, ושאל בזעזוע: "איפה דגל ישראל? אני מנסה להבין, יש לכם סופר יותר חשוב מעגנון? יש לכם, חוץ ממנו, סופר שזכה בפרס נובל?".
התמיהה של השר הגרמני עלתה על רקע היכרותו המוקדמת עם יצירתו של עגנון. בבאד הומבורג, עיר מגוריו של השר והעיר בה העביר עגנון 12 שנה מחייו, מתוחזק פארק לתפארת שנושא את שמו של עגנון. בפסטיבל לספרות שנערך שם מדי שנתיים, הטקסטים הנקראים ביותר הם אלו שכתב עגנון. השר הגרמני התגייס למבצע.
היום , י"א באדר, בדיוק לפני 40 שנה, הלך ש"י עגנון לעולמו. זוכה פרס נובל לספרות השאיר אחריו את היצירות החשובות ביותר בספרות העברית, וכאמור - ספרייה שרק הוא יכול היה לכנס.
אלמלא היוזמה של מרדכי איש שלום, ראש עיריית ירושלים בראשית שנות השישים, ייתכן שבית עגנון היה נשאר תמונה מצהיבה בארכיון. לאחר מותו של עגנון נמכר הבית לקבלן שתכנן לבנות במקומו בניין רב קומות. איש שלום יזם את קנייתו של הבית והעביר אותו לרשות עיריית ירושלים.
בית עגנון, שנבנה ב-1931, תוכנן על ידי האדריכל פריץ קורנברג, יליד גרמניה, שהיה גם השכן ממול. קורנברג תכנן גרסה צנועה ומאופקת של הסגנון הבינלאומי, ה"באוהאוס". נכון להיום, מאות מאמרים, אלפי צילומים, הקלטות של עגנון קורא סיפורים שכתב ואלפי הספרים שצבר, מחכים לזכוכית שתגונן עליהם.
המטרות, בין היתר, הן שימור אוסף חפצי הבית וספרייתו המרשימה על אלפי הספרים שבה.
"כבר יצא שאמרו לי: את מי זה מעניין, הספרייה הזאת, ואת מי מעניין השולחן המצ'וקמק שהוא כתב עליו", אומרת ליבר. "אמרו לי: בואי נעביר את החדר לספרייה הלאומית. נעשה שואו עגנוני. נכניס את הילדים לתפאורה של בוצ'אץ', ובלומה מסיפור פשוט תפגוש את הירשל, ואז נעלה עם עגנון לאונייה עד יפו, ותצא דמות מ'גבעת החול'. זה בסדר. אני לא אומרת שלא, גם לדברים האלה יש מקום, אבל לא פה. כאן זה הבית שבו הוא חי".
אז את מי זה מעניין באמת?
"יש בזה כוח. אנחנו חיים בעולם כל כך מהיר ומודרני, הכל תחליף ולא הדבר האמיתי, ופתאום יש משהו שנוגע באנשים".
אמונה ירון, בתו של עגנון, מספרת על הבית: "זה היה בית פתוח, היינו מביאים חברים, וגם הגיעו אלינו אורחים, בעיקר בשבת. בשנים הראשונות היו אצלנו הרבה פליטים מגרמניה, קרובי משפחה ואחרים, הם גרו תקופות קצרות עד שיוכלו להסתדר בארץ, אז גם דיברו גרמנית אצלנו.
"חמדת ואני היינו צריכים לפנות את החדרים, זה היה לא נוח וזה היה קשה להוריי. עם השנים התרגלנו לבית, למרות הפגמים. זה היה הבית שלנו, עם קידוש בערב שבת, אבא ידע בדיוק איפה כל ספר נמצא בספרייה העשירה שלו, אפילו בחשכה מוחלטת, כשאסור היה להדליק אור בשבת, הוא היה עולה לחדר שלו ומביא את הספר שרצה.
"בשבת הוא למד, כל הזמן. וביום חול שמענו אותו מתפלל מוקדם מאוד בבוקר, היה מתפלל באריכות, וכשהיה נדמה לו שטעה, הוא חזר עוד פעם על אותו הקטע".
לאסתר, הגברת של הבית והגיבורה הטרגית בסיפור, שמור מקום מיוחד. הנערה היפה והמרדנית נישאה לעגנון למורת רוחם של הוריה, שראו בו שידוך לא הולם. "אוסט-יודן", הם כינו אותו. אסתר עזבה תורה ומצוות והלכה אחרי האהבה.
היא למדה להיות מורה, אבל עגנון ומקורביו סברו שהיא צריכה לשבת בבית ולהדפיס עבורו את הסיפורים שכתב בכתב ידו. אסתר פנתה ללימודי ערבית, ולמדה אצל בן ציון יהושע, אביו של א"ב יהושע. בבית הזה הלכה ודעכה. היא שימרה את ידידותה עם אנה פרויד, הבת של, והמשיכה לקרוא ספרות פסיכולוגיה. אחת השכנות זוכרת כי לאנשים שביקרו בבית נהג עגנון לומר: "תסתכלו עליה, רואים שהתחתנתי עם אישה יפה?".
את הטריטוריה הפרטית שלה שמרה אסתר, יקירתו או לא, בפנקס טלפונים ויומן שחור קטן שנמצא בספרייה בין שאר החפצים. במרחב הפרטי הזה היא כתבה בערבית, שפה שבעלה לא יכול היה לפענח.
על השולחן בחדר העבודה מונחים חולצי נעליים, משקפי שמש שחורים כהים, קופסת שוקולד "ליבר" עשויה מתכת ובתוכה פתקאות מצהיבות שגזר, וקופסה עם כרטיסי ביקור. חמש מילים מודפסות עליהם: "ש"י עגנון, ירושלים תיבנה ותיכונן".
הביקור בספרייה הפרטית של עגנון הוא כניסה לקודש הקודשים שלו. מדפים על מדפים של ספרי קבלה, הרבה לפני שהם הפכו למסחר ולתעשייה, ספרות יהודית ענפה, "מוצא המינים" של דארווין לצד "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב, ספרי רפואה שהשתמש בהם כדי ללמוד על כלבת, "מלחמה ושלום", מקבץ סיפורים רוסיים, שירת רחל לצד דוד אבידן ועוד.
מתוך הספרים משתרבבות סימניות שיצר בעצמו. הוא גזר מעטפות משומשות ועשה בהן שימוש כסימנייה. כחסכן מופלג לא זרק דבר. "אסתר, תכיני קפה אבל תוציאי קצת עוגה", נהג לומר לאשתו כשהגיעו אורחים. "הרי ממילא אומרים שאני קמצן".
חלק מהספרים לא נפתחו מעולם, על כך מרמזים הדפים הצמודים זה לזה. הוא אסף הכל: סדרת חוברות של הרומן הזעיר שנכתבו בשנות החמישים, וביניהם "מחר אתחתן", מודעות שמצא במהלך שיטוטיו ברחובות מאה שערים, ורשימות כמו "אמונה, קפה ועוגה".
ב"כל כתבי חיים נחמן ביאליק", כותב אליו המשורר הלאומי: "אל תיוואש מרע וראה תמיד ללבבו, ואף על פי שיתמהמה, חכה לו בכל יום שיבוא". "ממעריצו", כותב לו פרופסור ישעיהו לייבוביץ', "ליהודי גדול מעברי קטן", מקדיש לו אהרן אמיר.
בספרו של עמוס עוז, מוקדשים לו הדברים הבאים: "לש"י עגנון, אשר נתן לי את תרצה מינץ ובלומה נאכט, ואת הירשל ואת יצחק אשר היו עמי בשעות של עצב. באהבה, עמוס עוז, יוני 1966".
ב"ארצות התן", כתב לו: "למר ש"י עגנון, מאמי רבקה קלאוזנר ז"ל למדתי לאהוב את סיפוריך אהבת נפש ומאבי אריה קלאוזנר יבדל"א למדתי לירד מעט לעומקם. מעצמי למדתי שלא לגעת בווילון שמתח האומן. בהוקרה ובאהבה, עמוס עוז".
"עגנון היה מגדולי הסופרים בעולם במאה ה-20", אומר עוז ל"המגזין". "הייתה לו מוטת כנפיים רחבה מאין כמוה. הסיפורים והרומנים שלו משתרעים מאירופה במאות ה-17-18, מעיירות מזרח אירופה דרך וינה וברלין של אחרי מלחמת העולם הראשונה ועד ירושלים, רחביה והקיבוץ במדינת ישראל.
"גם מבחינת דרכי הכתיבה שלו הייתה לו מוטת כנפיים של ענק: החל ממעשיות חסידיות דרך סיפורים פסיכולוגיים מדויקים מאין כמוהם ועד לסיפורים סמליים מודרניסטיים מרתקים. כמעט כל הספרות שנכתבה אחרי עגנון, בוודאי הדור שבא אחריו, הושפעה ממנו. לאו דווקא בסגנון, מפני שאי אפשר ולא צריך לחקות, אלא בדקות ההתבוננות, באירוניה וביכולת הנפלאה שלו לתאר מצבים חד פעמיים.
"הוא היה אדם שומר מצוות, חבש כיפה, הלך לבית הכנסת, אבל היו לו ספקות דתיים קשים מאוד וגיבוריו אומרים לפעמים דברי כפירה שקשה להעלות על הדעת נועזים מהם".
והבית?
"הבית, ובעיקר חדר העבודה של עגנון, משמרים את דמותו של האיש. הספרייה העצומה הזאת, שהיא בעיקרה ספרות קודש, אבל יש בה גם ספרות מודרנית, מייצגת את מוטת הכנפיים הרחבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם