בגוף ראשון: ראיון עם יעל קראוס
אחרי שכיהנה שנים על תקן נסיכת השוליים (ועבדה עם אסף אמדורסקי, יוני בלוך, עברי לידר ומי לא), מוציאה יעל קראוס, האחיינית של שמוליק, סוף סוף אלבום בכורה. בראיון ראשון היא מספרת למה לקח לה כל כך הרבה זמן
"העבודה על התמונה הזאת לא הייתה קלה בשבילי", היא אומרת. "אני לא כל כך מורגלת בצילומי עירום... וחוץ מזה, השטיח הזה אולי נראה נוח, אבל לשכב עליו בעירום במשך זמן מה לא היה הכיף הכי גדול בעולם".
מה בעצם הקונספט שמאחורי הצילום הזה?
"תמיד עשיתי שת"פים מוזיקליים, ומשהו בשת"פים האלה תמיד מנע ממני להיחשף, להיפתח באמת ולקחת אחריות על עצמי ועל הזהות שלי. עכשיו, עם האלבום הזה, זו רק אני - בלי מסכות ובלי להתחבא מאחורי אף אחד, ועטיפת האלבום עובדת בדיוק על הנקודה הזו. זו אני שם, בעירום, ויותר אני לא מסתירה כלום ולא מתחבאת מאחורי קרדיטים של מישהו אחר".
בהחלטה להצטלם בעירום מלא יש מימד פרובוקטיבי. כיוונת גם לזה?
"ממש לא, וזו גם לא תמונה פרובוקטיבית בעיניי. להיפך, יש בה משהו שובב ונאיבי כזה, קצת ילדותי. אני מחייכת שם, והחיוך הזה הוא ממש לא חיוך של סקס אלא יותר טהור. בהתחלה, אגב, חשבתי באמת ללכת על משהו פרובוקטיבי: להצטלם כך לעטיפת האלבום, וכשאתה פותח אותו אני שם עם רגליים פתוחות...(צוחקת). בסוף ויתרתי כי זו לא ממש אני. אני לא חושבת שיצא יצא פרובוקטיבי, אם כי קצת התפדחתי כששלחתי את הדיסק לאבא שלי. אין מה לעשות".
ואכן, הפגיעות שעולה מהתמונה הזאת - שצילם ניר גייגר - מתכתבת ישירות עם מהלך הוצאת האלבום הראשון שהיא מובילה בעצמה, אחרי יותר מעשור של שיתופי פעולה מוזיקליים מגוונים ואחרי שכבר חצבה לעצמה מקום של כבוד בקהילת מוזיקת האינדי הישראלית.
האלבום החדש, "בוטיק", שאמור לצאת ב-1 באוגוסט, מורכב מ-11 שירים, עשרה מהם באנגלית ורק האחרון בעברית. היא עובדת עליו כבר שבע שנים, עוד מהתקופה שחיה בניו יורק
מפחיד? אולי, אבל לא את קראוס. "אין בי חשש ממה שיאמרו על האלבום או מאיך שיקבלו אותו", היא אומרת. "אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני לא חושבת בכלל על כל מה שנוגע לאיך שהאלבום יתקבל. בכל כך הרבה שלבים אחרים לאורך היצירה הזאת הרגשתי אושר וחרדה והתרגשות, ועכשיו אני רגועה ושלמה. כבר עברתי את התהליך שלי עם הדיסק הזה, וזה לא היה תהליך קל. זה אלבום מאוד עצמאי".
גם מבחינת מימון?
"לחלוטין. מימנתי את האלבום הזה לבד, והיה יקר לעשות אותו. מאוד יקר".
ואיך הסתדרת עם זה?
"בקושי. אני מרזה".
רואים. במהלך כל השנים שהובילו לאלבום הזה עבדת עם שלל מוזיקאים, לרוב על פרויקטים שלהם. למה? את מרגישה מוגנת יותר בשותפויות מאשר לבד?
"אולי, אבל זה בעיקר כי נוח לי ככה. כיף לי לבוא ולהתחבר למוזיקאים מוכשרים וליצור איתם. גם כשאני שרה עם מישהו אחר או בשבילו, אני שרה לעצמי ומתוך עצמי. כששרתי את 'מעיין' של אסף אמדורסקי, שרתי אותו כאילו הוא שלי, וגם היום אני מרגישה שהשיר הזה חלק ממני. גם בבוסה וגם בפאניק אנסמבל אני רחוקה מלהיות זמרת שאומרים לה מה לעשות. אני חלק מההרכבים האלה, שותפה".
והאגו?
"הפלוס הגדול של שיתופי פעולה כאלה הוא החלוקה של האחריות בין המשתתפים, והעצלות הטבעית שלי גם נכנסה לעניין, כי ליצור בשביל עצמך זה להפעיל מנוע היסטרי, זה קשה ודורש הקרבה רצינית, וכדי שאוכל להגיע לתהליך הזה הייתי חייבת לעבור כמה וכמה תחנות בדרך. אני עדיין עוברת אותן".
אז למה בעצם לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע לאלבום בכורה?
"אני... פשוט לא הצלחתי. התחלתי לעבוד על האלבום הזה כבר לפני שבע שנים, כשעוד גרתי בניו יורק. זו הייתה תקופה מדהימה: לא היה לי איך להקליט שם, לא הייתה לי גיטרה ובקושי היה לי מה לאכול, אבל בכל פעם שהייתי נכנסת למקלחת הייתי יוצאת עם שיר. ואז חזרתי לארץ, ועבדתי עם בן הנדלר על הרמוניות לשירים ואפילו נוספו כמה חדשים. ואז נגררתי לשיתוף פעולה חדש והעבודה על האלבום שוב התעכבה. תבין, שבע השנים האלו לא התאפיינו בעבודה נון-סטופ על האלבום. הוא פשוט התבשל על אש קטנה. אני גם מאוד פרפקציוניסטית בכל מה שנוגע ליצירה שלי, והיה לי חשוב שהכל יהיה בול כמו שאני רוצה".
למה קראת לו "בוטיק"?
"כשדיברתי עם מייצגי חברות גדולות יותר על האלבום, אמרו לי כמה וכמה פעמים את המילים 'זה בוטיקי מדי', ואז הבנתי שאני דווקא אוהבת את המילה ואת הרעיון שעומד מאחוריה. אז זה בוטיקי, אז מה? מה, זה אמור להיות לשלילה? זו מילה מעולה בעיניי. ואז, יום אחד, עברתי באלנבי וראיתי פיצריה עם השם הזה והחלטתי שזהו, לאלבום שלי יקראו 'בוטיק'".
ולמה באנגלית?
"למה לא? תשמע, רוב השירים נכתבו בניו יורק וקשורים מאוד לחוויה שלי שם, וחוץ מזה בבית גדלתי על מוזיקה לועזית: לו ריד והביטלס ומה לא. כמעט לא שמענו מוזיקה ישראלית, וכך התעצבו גם ההעדפות המוזיקליות שלי".
אלבום הבכורה שלך יוצא בתקופה שבה המוזיקה הים תיכונית כובשת את מפת המיינסטרים בארץ באופן די גורף. יש מקום ליצירה שלך בנוף כזה?
"האלבום יוצא כי הוא מוכן וכבר חייב לצאת. אי אפשר לעכב לידה. מה, אני אחכה עד שדברים יהיו עוד יותר גרועים? ואגב, אני בכלל לא יודעת מה קורה מבחינת הזירה המוזיקלית בארץ. אני די מנותקת כי אני לא שומעת רדיו ואין לי טלוויזיה. במונית אני לפעמים שומעת קצת מזה, אבל אני לא כל כך יודעת מה הולך. גם בבוסה, כשעשינו קאבר ל'ריקוד רומנטי' של ישי לוי, לא הכרתי את השיר בכלל. מישהו פשוט הביא את זה, אבל זה יצא נהדר. וחוץ מזה, אני נערת שוליים. זה המקום שלי".
את המשך הראיון ניתן לקרוא במוסף תרבות מעריב החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם