הפייגלינים: ראיון עם "כל החתיכים אצלי"
הם הוקמו תוך כמה ימים, לצורך תחרות ברימון, זכו בה באופן סנסציוני, נפרדו מהסולנית שלהם לצורך סיבוב ב"כוכב נולד" ומוצאים את עצמם פתאום עם אלבום בכורה. כל החתיכים אצלי מציגים: סרטן עצמות, מין אוראלי ואיה זהבי פייגלין
הראשון שנפלה עליו היה גלעד מאיר, גיטריסט שבעוונותיו למד איתה בקורס הלחנת שירים של יהודה עדר. מאיר אמר שהוא לא הכי רוצה, אבל זה תלוי כמה היא תנג'ס. היא ניג'סה, הוא הובס, ואז הביא איתו את הוד שריד, מתופף. גם בסיסט מצאו, אבל שבוע לפני התחרות הבחור אזר אומץ, תפס את גלעד בשירותים ואמר לו שהדבר הזה כל כך גרוע, שמביך אותו להיות שם והוא לא רוצה לטנף את השם שלו בזה.
לא נותרה ברירה, היה צריך ללכת לבקש מנמרוד לביד. סטטוס: בסיסט מבוקש ברימון. לביד בדיוק היה במילואים ויצא שהם כנראה תפסו אותו ברגע קצת מותש, אז בסוף הוא אמר שיבוא לחזרה ונראה מה הלאה. כמה ימים אחר כך הם עברו, באופן תמוה, לשלב חצי הגמר, חודשיים אחר כך הם זכו במקום הראשון בתחרות ומפה לשם, בשבוע הבא הם בבארבי, "משיקים פאקינג אלבום".
כל החתיכים אצלי היא תזכורת למציאות מוזיקלית אחרת שהתקיימה כאן בשנות ה-90 ואיננה עוד. קשה לשבת מולם ולא לחשוב שזה נראה כמעט נאיבי מצדם לרצות להיות להקה, לעשות רוק. פה. בישראל.
אלה דברים שכמעט לא קורים יותר. להקה, נכון לרגע זה, היא אסופת נגנים מזדמנת שעומדת מאחורי משה פרץ בקיסריה. או משינה. שתי אופציות מלחיצות וממילא לא כאלה שמעמידות סצנה. האפשרות שמתחת לפני השטח רוחשים קולות אחרים, ובחדרי חזרות דלים מתכנסים אנשים ומייצרים מוזיקה שאי אפשר להתחתן לצליליה, נדמית כמעט חתרנית.
לפני 20 שנה הם היו יושבים בגלולה עטורי תהילה, מוקפים באיגי וקסמן. היום, הלב יוצא אליהם כשהם מספרים בלהט על התשוקה לדבר שלא הותירה להם פנאי להתארגן על תוכנית מילוט. פודי (הוד), שנראה כמו גרסה משוכללת ושברירית של עוז זהבי, חולם בלילה על סטנדים של תופים, וגילי נשמע כמעט מתנצל, אומר שנכון שזה לא רץ כמו מזרחי, אבל הם עושים את הכול מתוך אמונה שזה יקרה פה שוב מתישהו, רוקנרול. שניהם גדלו בקיבוץ דליה, ביחד מהגן, לפני החתיכים הם ניגנו בהרכב אפריל.
"האמת שמהתחלה הרגשנו שמה שיוצא לנו הוא נורא שונה ולא עושה חשבון, ומצד שני קומוניקטיבי", אומר מאיר, מסביר שהתזמון שלהם, גם אם מעולם לא היה נכון, דווקא מחדד את ההבדלים בינם לבין כל השאר.
היום אלה זמרי הרינגטון הים תיכוניים, ובימי היווצרותה של הלהקה בחדר 24 ברימון, הייתה זו אימפריית מירי מסיקה על נספחיה ששלטה בפלייליסט, ואף עיצבה מחדש את הדימוי של בית ספרם. כל תקופה והבעיות שלה. גם כשהם מקפידים בלשונם - ברוח הממלכתיות שעטו על עצמם לרגל ריאיון
זהבי: "בואי נגיד שהחבורה הזאת עדיין מאוד משויכת לבית ספר, ומבחוץ נראה שרק זה מה שקורה שם, למרות שאין מוזיקאי בארץ שלא עבר ברימון באיזושהי צורה, אבל זה מקום עם הכי הרבה מגוון מוזיקלי, ומבחינתנו, אנחנו הרגשנו שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, בלי קשר לכלום. והיינו מאדר פאקרז".
לביד: "אני חושב שזאת הסיבה שכולם נורא שמחו כשניצחנו, כי היינו האנדרדוגים וזאת הייתה הפתעה".
שריד: "אני זוכר שאנשים פתאום התחילו לבוא לחזרות שלנו, וזה אולי דווקא כי הכי לא ניסינו להתחנפן, או לקלוע למה שהיה אז הקטע הרימוני".
זהבי: "ואת הדבר הראשוני הזה אנחנו מאוד מנסים לשמר. את המקום הזה שהוא קצת תמים, קצת מפגר. כמו ילד בן 15 שלא מבין שהעולם הזה לא בעדו. ואגב, אני חושבת שאם היינו שם, בתחילת שנות ה-90, בטח לא היינו עושים רוק, אלא דווקא משהו שהוא לא הקונצנזוס".
שריד: "לא יודע, איה, נראה לי שאני בכל מקרה הייתי עושה רוק".
מאיר: "גם אני".
הם ממש יעדיפו שלא להתעסק בזה יותר מדי, אבל הייתה זו "כוכב נולד" שהכירה לעם ישראל את סולנית החתיכים. אודישן שובה עם השיר "אמן שזה לא יקרה" (שלא נכנס לאלבום, בסופו של דבר) השאיר את השופטים מבולבלים לאור פרץ כישרון שלא תאם את רוטינת זמרי הקריוקי שבאו לפניו ואחריו.
בסופו של דבר, זהבי הצליחה להגיע לנבחרת וגם לעוף ממנה ראשונה - בדיעבד, הספיק לה ועשה את העבודה. "אני הייתי נגד", אומר לביד, מכרמיאל במקור, היום גר בפלורנטין, בן לאב צ'לן. אחיו, עמית, הוא מבעלי הסושיאל קלאב בתל אביב. "בתפיסה הארכאית שלי, רוקנרול זה בוב דילן, כאלה שלא שמים זין, אבל בסוף השתכנעתי שדווקא זה הדבר הכי רוקנרולי לעשות, כי כולם יגידו 'מכרתם את אמא שלכם', ואנחנו נגיד 'פאק איט'".
זהבי: "ואמרו. אין מישהו שלא אמר 'אם תלכי לתוכנית זה יהיה הסוף, אף אחד לא יסתכל עליכם ברצינות', וכמו שנימי אומר, זה עוד יותר עשה לי 'וואו, איזה רוקנרול ללכת לעשות את הדבר הזה'".
ראיתם את התוכנית?
(דממה) זהבי: "אני נצלבת בשידור חי, מקריבה את עצמי בשבילם והם, לא מעניין אותם".
לביד: "איחלתי לחיילת בהצלחה".
היא בת 23, צעירה מכל השאר בארבע שנים. לרימון הגיעה אחרי שנתיים של לימודי גיטרה לא מאוד אינטנסיביים. יהודה עדר, היא מספרת, הוא האיש שבזכותו היא שרה. היא גדלה בחדרה, בת להורים שהתגרשו כשהייתה בכיתה ז'. אומרת שלא היה מסובך.
הפרק הכן מסובך בחייה, שהותיר אותה כשהיא סוחבת רגל, אירע כשהייתה בת שש וחלתה בסרטן בעצם ברגל. שנה וחצי התנהלה סביב המחלה והטיפולים הכימותרפיים. עכשיו היא מתמצתת פילוסופיית חיים על ההפתעות שמזמן הגורל בדרך, ועל העובדה שדבר אינו מובן מאליו בשבילה, אבל דומה שהייתה מעדיפה לא לדוש בעניין.
"אני לא יכולה להסתיר את זה כי אני צולעת. זה קיים ונוכח בכל ניואנס בחיי, ואני לא יודעת איך הם היו נראים בלי הדבר הזה. אבל אני לא עושה דרמה ולא מנופפת בשום דגל, לא של רחמים ולא של ניצחון", היא אומרת.
משהו מהחוויה הזאת מלווה אותך גם היום?
"הכי להפך. זה שק שאני צריכה לסחוב ויש בו עוד הרבה דברים. אני גם לא יודעת בכלל מה הבנ? תי בעצם".
אולי אלה ההורים שלך שנשאו בנטל ההבנה?
"ההורים שלי הם מודל הערצה בשבילי, יותר ממדונה, שזה אומר הרבה, אבל אני לא יודעת לנתח את כל זה. בתור ילדה בת שש זה היה כאילו יש לי שפעת, מחלה שצריך לטפל בה. מה שכן, ממש לא מזמן חשבתי על זה - אני זוכרת ששם, באותה תקופה, התחברתי לווקמן ושלושת האמנים ששמעתי היו שינייד אוקונור, אר.אי.אם והקרנבריז. מדהים שלא קלטתי את זה לפני - אני ילדה, יש לי מחלה, אני מקבלת תרופה ומשום מה אני קירחת וכל היום שומעת אנשים קירחים שרים וזה נראה לי הכי טבעי בעולם".
לביד: "אם היה לך איידס היית שומעת קווין".
בשלב הזה, הסולידריות מביאה חלק מהנוכחים סביב השולחן לשתף בנכויות ובמחלות אחרות. רשימת המצאי: לפודי חסרות שתי אצבעות ביד ימין (מלידה) וגילי עבר ניתוח בגב בגיל עשרים. נימי מנסה לטעון לנכות רגשית ("חשבנו לכרות לו אצבע לפני הריאיון").
האלבום , שיצא להורדה חינמית בבלוג של הלהקה, נושא את שמה וכולל עשרה שירים, בהם ביצוע מעורר ל"למה לי לקחת ללב". הוא יושק בהופעה שבה יתארחו יהודה עדר, חמי רודנר ואלי לולאי.
הטקסטים והלחנים כולם של זהבי. מ"איזה יום גרוע לשיער, בדרך כלל הוא יותר מסתדר", דרך "70 איש עומדים בתור ללקק לך בכוס" הקלאסי ועד "אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך, אני רוצה שהיא תלך ותספר לך שאני סקס מדהים". זוטות ופכים מן היומיום, דוק של שעשוע ופרובוקציה בכיף. לביד אומר שזה לא תמיד צריך להיות על וייטנאם לסוגיו. לדבריו, השירים נוגעים בנבכי נשמתה של איה ויש שם הכול, "גם אם לא בא לה להגיד 'שלום עכשיו כבר לא יהיה ואיזה באסה'".
פרובוקציה לשם הפרובוקציה?
זהבי: "אם הייתי נמנעת מלהגיד דברים משמעותיים, לא היה שיר שנקרא 'שיר הכוס'. גם מה שנראה הכי נונסנס יש בו עולם ומלואו של מחאה ואמירה ופוליטיקה. מצד שני, כן, ברור לי שבנאדם יכול לשמוע את השיר ולהגיד 'וואט דה פאק'. ואולי זאת אפילו פרובוקציה לשם הפרובוקציה. זה לא משנה ואין לי בעיה עם זה".
מאיר: "אי אפשר לצפות שבאלבום ראשון יהיה מהכול. זה מה שעכשיו איה מוכנה להוציא ואם הלהקה הזאת תחייה עוד 20 שנה יהיה עוד צבע. זה עניין של התפתחות".
תגיעו לשם?
שריד: "אנחנו אנשים ששמו את כל הביצים בסל אחד. לא הלכנו על בטוח בכלום. אנחנו לא מוזיקאים שהם גם אנשי היי-טק, ליתר ביטחון, ואת כל הדבר הזה אנחנו עושים בצורה התאבדותית, בלי לדעת מה יהיה הלאה".
מופע השקת האלבום של הלהקה יתקיים במוצאי שבת, 7 באוגוסט בבארבי בתל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם