זיוה, את שוב עושה לי חום
20 שנה בדיוק עברו מאז שלהקת פוליאנה פרנק הוציאה את האלבום “אין לבחור” ופרצה לתודעה בזכות שיר על בחורה עם חזה משגע ושם של מחלה (“זיוה”). לרגל מופע חגיגי שמציין את המאורע חוזרת אליוט, סולנית הלהקה, לבום הקסום ההוא
- המיקסטייפ שערכו עבורנו פוליאנה פרנק
שנה אחר כך הציעה לנו חברת התקליטים שלנו, האוזן השלישית, להיכנס לאולפן ולהקליט אלבום שני - הפעם עם ציוד "אמיתי". בעצם היינו אמורים להיות לחוצים. הפקת אלבום שני מצליח היא משימה שהרבה להקות כושלות בה. בתעשייה קוראים לזה The Sophomore Slump - המדרון של הפעם השנייה. אבל לנו היו מחשבות אחרות לגמרי בראש.
הרעיון שמישהו משלם על 50 שעות אולפן, שבהן ארבעתנו יכולים להקליט מה שאנחנו רוצים בתנאים מעולים, היה התגשמות חלום פרוע. לא חשבנו על מה יגידו המבקרים, המאזינים ותחנות הרדיו. ישבנו וניגנו זה לזה שירים, בחרנו עשרה - חמישה באנגלית, חמישה בעברית - והקלטנו אותם.
היום אני יודעת שב-50 שעות אולפן רוב הלהקות מקליטות בקושי שיר אחד, אבל אז הרגשנו שזכינו בלוטו. היו לנו רעיונות משונים שחברת התקליטים לא ממש הבינה: רצינו להכניס בין השירים מעברונים קטנים, הקלטות ביתיות של דאחקות, כל מיני שטויות שלקחנו מתקליטים ישנים שרזי היה אוסף. היום קוראים לזה סימפולים וצריך לבקש רשות כדי להשתמש בהם, אבל אז דרכנו על קרקע חדשה, לא מוכרת. אז זה עוד היה חוקי.
הם גם לא הבינו בכלל את ההחלטה שלנו לכלול באלבום השני המדובר שיר מצחיק, עסיסי וקצת דבילי על בחורה אחת, זיוה - שיר שעמי כתב עוד בתיכון והיינו מבצעים עם להקת נעורינו, אח חורג. עמי היה הזמר שלנו אז, אבל חשבנו שאם אני אשיר את "זיוה" זה יהיה הרבה יותר מעניין. כמו שקורה תמיד, מובן שהשיר הזה הפך ללהיט מטורף. מישהי סיפרה לנו פעם ששינתה את שמה בגללו מרוב שנמאס לה לשמוע שהשם שלה דומה למחלה.
בסוף 50 השעות לקחנו את האלבום, העברנו אותו לקסטה ושמענו אותה באוטו של עמי. ככה היינו רגילים לשמוע אם משהו טוב או לא: כששמענו אותו כמו שכולם שמעו אז מוזיקה - בטייפ, באוטו. המעצב תמיר להב המציא לאלבום עטיפה: קצה של מטאטא מרחף בשמים. אהבנו את הקונוטציה המכשפית, את התעופה, הקסם, המרד.
בקיץ 1990, בדיוק לפני 20 שנה, יצא "אין לבחור" לחנויות. "זיוה" התפוצץ ברדיו והאנשים יצאו וקנו. גרתי אז בלונדון והגעתי לארץ לחודש של חזרות, הופעות והרבה מאוד ראיונות וצילומים. העיתונות לא נרגעה מהלהקה המוזרה הזאת, שלא שייכת לשום ברנז'ה, לא יוצאת לפינגווין, שרה גם באנגלית, קשה להגדיר את הסגנון שלה, והזמרת קצוצת השיער שלה לא חושבת שהיא צריכה להתנצל על זה שהיא אוהבת בנות. התראיינו לכל עיתון אפשרי, ביקרנו בכל תחנת רדיו, כולל ראיון בשידור חי בחדשות הבוקר של גלי צה”ל שבו הודיתי ליעל דן ולדן שילון על כך שנזרקתי מהתחנה שלהם בזמן השירות הצבאי שלי - עובדה שתרמה רבות לקריירת המוזיקה שלי.
אולי קשה להאמין, אבל לפני 20 שנה היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, הערוץ הראשון. אם הופעת בו, היית בן
ההופעה הראשונה הייתה השיבה הביתה, השנייה ערב קסום בחיפה תחת הגג הפתוח של העיר השנייה עם קהל קשוב ומתלהב. בפורום בבאר שבע כבר היינו משוחררים ומבודחים. בפסטיבל באילת הבמה הייתה על שפת המים. ניגנו בחצות והקהל שחה, הקשיב ורקד לאור הירח. בהופעת הפרידה בתל אביב הייתה אווירה מלנכולית יותר, טעונה. חזרתי ללונדון למחרת.
לא עשינו תוכניות: רזי עזב לפלורידה ולי הייתה להקה חדשה בלונדון ולא רציתי לחזור לארץ. "אין לבחור" היה ילד גדול, ושחררנו אותו ללכת לבד. עם השנים שמענו שוב ושוב מאנשים ונשים עד כמה האלבום השפיע על חייהם. גדלתי עליו, היו אומרים לי. גם אני, הייתי משיבה. הלכתי בגללו לכלא, לא הלכתי בגללו לכלא, התחתנתי עם אשתי בזכותו - בכל מקום סיפרו לנו סיפורים, ואנחנו הקשבנו והתרגשנו מאוד.
לפני כמה חודשים שלח לי מישהו מייל ובו צילום של הכרטיס שלו להופעה שלנו באלנבי 58 - ההופעה היחידה שעשינו אחרי האלבום הראשון. בוקר טוב, הוא כתב לי. זה היה היום לפני 20 שנה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המייל הזה במשך שבועות. אם יש אנשים שפוליאנה פרנק הייתה כל כך חשובה להם, מן הראוי שנציין את שני העשורים שחלפו בהופעה (שתתקיים ב-12 באוגוסט בבארבי תל אביב). רזי, עמי ושבי הסכימו מיד. מכיוון שאנחנו פרושים על פני שלוש יבשות, לקח לנו זמן לארגן את המבצע הזה - אבל עכשיו אנחנו כאן, שוב בחום התל אביבי, מתכוננים לנגן יחד, לראשונה זה 20 שנה, את שני האלבומים הראשונים שלנו במלואם. או אולי כמעט במלואם, אני עוד לא ממש בטוחה.
מה שבטוח הוא שמהצליל הראשון שהשמענו בחזרה לפני כמה ימים היה ברור לכולנו שהקסם עדיין כאן. השירים נשמעים סמיכים, עמוקים, חדים ומלאי חמלה, עוד יותר מפעם. אולי זה הגיל, הפרספקטיבה, הזמן שחלף. אני מאושרת לצחקק עם שלושת האחים הגדולים שלי, להתרגש מכל סולו, לרדת על ההרגלים הישנים, להודיע לכולם שהם ממש לא בקצב כשהם מודיעים לי שאני מזייפת נורא. אנחנו משפחה, ויש לנו ערב אחד לחלוק עם המאזינים. לפעמים אני חושבת שאני הנערה הכי מאושרת בעולם.
כתבות נוספות ניתן לקרוא במגזין רייטינג החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם