הפלישה ממאדים: על ההופעה של "30 שניות למאדים"
30 שניות למאדים באים להציג את הצד האופנתי של הצד האפל והם עושים את זה לא רע בכלל עם סולן חתיך, תלבושות נכונות וסאונד מצוין. שלחנו את נועם ורדי מצויד בנערה בת 13 כדי לבדוק מה חושבים בני נוער כשאנשים בני 40 קוראים להם למרד ומהפכה
הקהל צועק בקול גדול שעוד לא סיים להשתנות, תחת עידודו של ליטו: "פייט! פייט! פייט!", כשהאגרופים מונפים באוויר. הצלילים צלילי מהפכה, אבל האווירה היא של הפעלה ברמה גבוהה בערוץ הילדים. שלא תבינו לא נכון, בכל קנה מידה מדובר בהופעה מעולה שממש כמו המוזיקה של ההרכב, יכולה להיקטל, אבל נותנת לאלה שבחרו להאזין לה בדיוק את מה שהם באו לקבל.
30 שניות למאדים הם להקה שנשמעת טוב, נראית טוב, מתלבשת טוב ומציגה עולם שלם של אסתטיקה שמתבטא בסמלים שלהם, בעטיפות האלבומים ובקליפים המרהיבים שלהם. הם עוסקים בנושאים הרגילים של גיל הנעורים כמו בדידות, לב השבור, ריקנות ובגדול בעיקר קוראים לכל דחויי השכבה להתאחד.
אבל בקרב הקהל שלהם בבית ובהופעה לא תמצאו הרבה ילדים דחויים. הילדים הדחויים בכלל מעדיפים לשמוע את הסמיתס או להקות אימו אמיתיות. ל-30 שניות למאדים יש אמירה אחרת. הם כאן בשביל להציג את הצד האופנתי של הצד האפל, ומה לעשות הם עושים את זה לא רע בכלל.
חברי הלהקה מנסים להדחיק כל הזמן את העובדה שבראשם עומד שחקן הוליוודי מוצלח. הם מנסים לא להציג את זה כלפי חוץ, אבל ההופעה מוכיחה שהלהקה בנתה את עצמה בדיוק על הערכים של הוליווד. מה שמעניין בהם הוא שאתה מאמין להם, בניגוד ללהקות שקריות שנבנו על ידי חברות התקליטים. פה מדובר בלהקה מסחרית ופלסטיקית למדי, שנבנתה דווקא בשיטת ה"עשה זאת בעצמך", אבל הם עדיין עושים את המוזיקה שלהם ואת מה שהם אוהבים והם עושים את זה הכי טוב שאפשר.
בפועל מה שנותר מהם זה בדיוק מה שהקהל שלהם רוצה לצרוך - להקת רוק עם כל המעטפת, הצלילים והתוכן שצועק מרד, מהפכה ובדידות,
30 שניות למאדים היא להקה של מילים גדולות והבטחות גדולות, אבל כשליטו הבטיח בעוד אחת מהצהרותיו הנרגשות, תוך שימוש בכישורי המשחק המוכחים שלו, שהם הולכים להביא לישראל את המהפכה, לא דמיינתי שיש אמת בדבריו, והמהפכה האמיתית של 30 שניות למאדים היא מהפכת הסאונד. מהיום, לאף אומן ישראלי או זר לא יישארו הרבה תירוצים מכיוון שאתמול הוכח שאפשר לקיים הופעה עם סאונד מושלם מהסוג שמאפשר גם לברכיים לרעוד מהבסים וגם לאוזניים להבין כל מילה, הברה וצליל.
ההופעה, שנמשכה שעה וחצי בדיוק, הורכבה מלהיטים בלבד ונפתחה בשיר "Escape". השירים אולי לא שגורים בפיו של מאזין הרדיו הממוצע והם עדיין נחשבים מוזיקה אלטרנטיבית, אבל בשביל הקהל שלהם אין ל-30 שניות למאדים שירים חזקים יותר או פחות ובתחומם מדובר במכונת להיטים של ממש. משם הם המשיכו ללהיט המאסיבי מהאלבום האחרון "Night of the Hunter" ו-"Attack" מאלבומם השני.
השיר "The kill", אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה ואולי האהוב ביותר על הקהל בוצע בתחילה בצורה עירומה, אך לאחר שני בתים חזרו שוב חברי הלהקה לבמה וביצעו אותו שוב מתחילתו והפעם בצורה חיה ובועטת שהביאה את ההופעה לשיא שנמשך גם לשיר הבא "Closer to the Edge", שסימן את סיומו של המופע במטח אדיר של ניירות קונפטי שהתעפפו באוויר.
בהדרן, ההפעלות של לטו עם הקהל הגיעו לשיא, וכנהוג ההופעות שלהם הוא בחר והעלה לבמה כמה עשרות מעריצים שיעמדו מאחוריו מבלי לבוא במגע ישיר איתו ויסמלו את החיבור החזק והבאמת מיוחד שבין הלהקה לקהל שלה. עשרות המעריצים על הבמה סימלו שוב את צבא הדחויים שמתאחדים יחדיו כדי לגעת באושר, מוטיב שחוזר שוב ושוב בשירי הלהקה ובקליפים שלה. אבל גם כאן, ממש כמו בקליפים, צבא הדחויים של ג'ארד היה יפה מדי ובטוח מדי בעצמו מכדי להיות דחוי באמת.
אולי זה באמת הצליח להם ואולי זו באמת רק אריזה מופקת כהלכה, אבל האולם בביתן 1, או לפחות כמה אלפי המעריצים שבאמת באו לראות את האליל שלהם, הגיעו ביחד לשיא כביר של אחדות ואושר כאשר ההופעה נחתמה באחד השירים המוצלחים של הלהקה "Kings and Queens".
ללהקת 30 שניות למאדים יש מוזיקה מסוימת, קהל מסוים ותדמית מסוימת, ומי שהגיע למופע לא באמת רצה להזיע, לרקוד פוגו או לחוש זעם אמיתי. המוזיקה שלהם היא מהטובות ביותר בתחום האימו האלקטורני הרך, הסאונד היה מצוין והקהל, שגילו נע בין 14 ל-21 קיבל בדיוק את מה שמגיע לו - מהפכה ויגון בעטיפה של ערוץ האופנה.
המופע של 30 שניות למאדים נועד למעריצים השרופים באמת של הלהקה, ולמרבה השמחה האולם הכיל בעיקר כאלה שיודעים את כל המילים ומתלהבים מכל צליל ותו. סביר שאם הייתי אחת מהם, הייתי נהנית יותר, ובכל זאת היה ממש נחמד, התאורה הייתה מדהימה וג'ארד ליטו היה ממש חתיך.
האמת שהקהל הוא לא באמת מה שציפיתי לראות. הוא לא היה מורכב מילדי אימו, אלא יותר ממעריצות של ליטו בכל הגילאים, כאשר המשותף להם היה שכולם הפגינו חוסר טעם רציני בבגדים. אני חושבת שזה לא מכובד ללבוש להופעה דווקא טי-שירט של הלהקה המופיעה, ועדיף למצוא דרך להביע את עצמך ולהראות מי אתה באמת.
בסך הכל, מדובר במופע רוק, אבל כזה עם יותר מדי דוכני מזון, גלידה והמבורגרים, והרגשתי שמכרו שם יותר מדי כוסות ברד צבעוניות, שרק הזכירו לי שאני בת 13. ההופעה דווקא עשתה לי חשק לשמוע עוד שירים שלהם, הסאונד היה מעולה והם היו טובים בלייב, אבל בשורה התחתונה המוזיקה נשארה קצת בצד והייתה מעט יבשה. נראה שמי שלא היה ממש בקיא בשירי הלהקה נשאר מעט משועמם. מדובר אמנם בלהקה שההגדרה לסגנון שלהם הוא "רוק כבד, ניאו פרוגרסיבי שמתכתב עם מטאל מתקדם, אימו ופוסט-גראנג', אבל בפועל מה שמקבלים זה שירים קצת משעממים ולא כל כך כנים.
ועדיין הם עושים את הכל בצורה מקצועית וממש טובה. אפשר לומר שזה נראה ונשמע כמו פארודיה על הז'אנר או על להקות רוק פרועות. המופע הרגיש לי קצת כמו לצפות בסרטי אימה ישנים שפעם הצליחו לעבוד ולהבהיל את כולם, אבל היום כולם רואים את הטריקים ואת העובדה שהדם הוא רק קטשופ.
כל הקללות של לטו, התלבושות והאווירה המרדנית הרגישו מזויפים כמו קסם שהטריק שלו חשוף. בניגוד למשל לליידי גאגא, שאותה אני אוהבת מאוד, והיא נותנת הופעה אמיתית, מקללת מכל הלב והשירים שלה אמינים בפשטות שלהם, אצלם מה שאין זו כנות, כי כישרון לא חסר להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם