המאסטרו: ראיון עם מארק רונסון
גם אם תתאמצו מאוד לא תמצאו מוזיקאי בכיר שהוא לא ביר באדי של מארק רונסון. אחרי שהפך למפיק הייצוגי של בריטניה, עשה לאיימי וויינהאוס וללילי אלן את הקריירה והוציא אלבום קאברים שעורר תגובות זועמות, רונסון מחזיק אצבעות לבייבי החדש שלו. ראיון עם פרפקציוניסט
הוא צודק. חולצתו מקושטת בדוגמת פרחים ועלים בסגנון וויליאם מוריס, וכשהכפתור העליון במקומו, מתחת לחליפה עם שוליים חופפים של פראדה, החולצה נראית מהודרת וקצת אירונית, כמו שצריך. ללא הכפתור הצווארון נפתח לרווחה ורונסון נראה כמו סוחר מכוניות משומשות חלקלק בחופשה אקזוטית.
בהתחלה רונסון מנסה להשתמש בנייר דבק כדי למלא את תפקידו של הכפתור, אבל אז מתברר שלצלם יש בתיק ערכת נסיעות שמיועדת בדיוק למקרי חירום שכאלה. רונסון מרעיף עליו תודות. "עכשיו", הוא אומר בחיוך פראי, "מי יכול לתפור?". הצלם מסכים והכפתור שב למקומו בשלום. איזה מזל.
רונסון נחרד מהרעיון שהוא יצטייר כמו דיווה או כאדם שיותר מעניין אותו הסגנון מאשר המהות, אבל מתקרית הכפתור אפשר ללמוד עליו שני דברים חשובים: 1. הוא פרפקציוניסט. 2. הוא יכול לשכנע אותך לעשות כמעט כל דבר. שתי התכונות הללו הזניקו אותו לצמרת בגיל 34.
כמפיק מוזיקלי הוא הצליח להוציא את המיטב מאמנים כמו איימי וויינהאוס, לילי אלן ודניאל מריוות'ר. אלבום הפריצה של וויינהאוס, "בק טו בלאק", שילב באופן מדהים למדי בין קולה המעושן לצליל הרטרו סול שלו, וזכה בחמישה פרסי גראמי. וכן, רונסון הוא שהציע ללילי אלן להדגיש את המבטא הלונדוני באלבום הבכורה שלה, שהגיע למכירות של פלטינה משולשת.
לפני שלוש שנים הוא הוציא את "Version" - אלבום קאברים בביצוע אמנים שונים ובהם רובי וויליאמס וקסביאן - וקטף את פרס הבריט לאמן הסולו הטוב ביותר. אלבומו החדש, "רקורד קולקשן" יצא בחודש הבא וכולל שיתופי פעולה מרתקים רבים, וברור לגמרי שרונסון הוא אדם שיודע בדיוק מה הוא רוצה. על הדרך הוא גם התברך בכל הקסם האישי הדרוש להשגת מבוקשו.
פעם אחר פעם מתייחסים אליו כאל "האדם הכי מקושר בתעשיית המוזיקה" - בעיקר בזכות חוג חבריו המפורסמים וגם מפני שאחותו, די.ג'יי סמנתה רונסון, יצאה פעם עם יקירת הפפראצי לינדזי לוהאן. שון לנון, בנו של ג'ון, הוא אחד מחבריו הטובים ביותר. אביו החורג, מיק ג'ונס,
רונסון זוכר שרובין וויליאמס השכיב אותו לישון וגם שבילה לילה אצל מייקל ג'קסון, אבל ממש לא אוהב את תדמית המחובר לאליטה שיצאה לו. "זה בולשיט", הוא אומר בעודו יושב באולפן הקטן שלו בברוקלין ואוכל בננה. "זה לא שאני משתתף באיזו תחרות שנועדה לקבוע למי יש יותר חברים מפורסמים. זה גם קצת מעצבן. אני חושב שפשוט קל מאוד להסתדר איתי".
אנחנו יושבים בחדר קטן ליד אולפן ההקלטות הראשי. וילונות קטיפה אדומים מכסים את הקירות והרצפה מצופה מגוון שטיחים. סוג שיתופי הפעולה של רונסון מזכיר קצת את הסלונים ספוגי האבסינת של פריז בשנות העשרים - נקודת מפגש תרבותית שאליה מגיעים אמנים כדי להחליף רעיונות. "אבל עם פחות אלכוהוליזם", הוא מדגיש. "'רקורד קולקשן" הוא תוצאה של "ארבעה או חמישה חודשים שבהם עשיתי ג'אמים עם המוזיקאים האהובים עליי ביותר בעולם... זה הפך למין מחנה קיץ כיפי כזה".
נשארו לך בכלל עוד גיבורים שטרם פגשת?
"עדיין לא יצא לי לעבוד עם מיסטר טי, ואת באטמן לא הצלחתי להשיג".
התוצאה של המיש-מש המוזיקלי הזה היא שילוב יוצא דופן של ז'אנרים שלפי כל היגיון לא יכולים להשתלב - ובכל זאת זה עובד. בעזרת הטאץ' המסחרי המיומן שלו מצליח רונסון לחבר בין סינתסייזרים אלקטרוניים, מקצבי היפ הופ ותופי פלדה קאריביים. במהלך הקלטת האלבום הוא
פיתח אובססיה מיוחדת לסינתסייזרים.
בפעם הראשונה שהגעתי לאולפן שלו היו שם משהו כמו שמונה סינתסייזרים בערמה. "זה נראה כאילו איזו להקה מאוד מוכשרת משנת 1972 קיבלה דיסק של דאפט פאנק בדואר ונאלצה לעמול ממש קשה כדי ללמוד איך לנגן את זה", הוא מנסה להסביר.
נכחתי בהשמעת האלבום כמה שבועות לפני הראיון במועדון חברים במרכז לונדון. רונסון, נוטף כריזמה ולבוש בחליפה לבנה זוהרת, הציג כל שיר בפני חדר מלא עיתונאים באמצעות שורה של בדיחות על חשבונו. "אני מרגיש כאילו אני עורך מצגת פאוור פוינט", הוא אמר בשלב מסוים, כשהוא פוסע הלוך ושוב בנעלי גוצ'י ממהדורה מוגבלת שהוא עיצב בעצמו.
את השיר הרביעי באלבום, "Somebody to Love Me" מבצע בוי ג'ורג' - וזו נקודת שיא מוזרה. עם הגיל נעשה קולו של ג'ורג' עמוק, צרוד ומרגש יותר. "זה כמו לשמוע את אדית פיאף שרה את 'Je ne regrette rien'", מסכים רונסון. "אתה מכיר את הסיפור של מישהו כאאוטסיידר, אתה יודע מה עבר עליו, ואז אתה רואה איך הוא יצא מהכל כשידו על העליונה. כל המשקל והחצץ בקול הופך אותו להרבה יותר משכנע".
רונסון שר בעצמו את שיר הנושא - זו הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. "מוזר לי להאזין לקול של עצמי. באוזניות זה נשמע ממש נורא, צורמני כזה, כאילו אני שר דרך האף", הוא אומר. ובכל זאת הבחור לקח שיעורים בפיתוח קול והוא מודה שהתוצאה "לא נשמעת כל כך נורא".
רונסון דווקא אוהב שנשארת במוזיקה תחושה של מוזרות, והוא מגנה את הטרנד העכשווי של שירי פופ שטחיים ומשעממים שנפלטים על ידי מחשבים. "יש להקות שמשתמשות רק בתוכנות מחשבים ויוצרות זבל מבריק, אבל הדמוקרטיזציה של המוזיקה גם עלולה להפוך אנשים לעצלנים", הוא אומר לי מאוחר יותר, בברוקלין. "כל כך הרבה מהמוזיקה הזאת פשוט מדי. זה נשמע כאילו לאף אחד לא אכפת. זה לא נשמע כאילו מישהו כתב את זה כי היה לו צורך להוציא משהו שישב לו על הלב. הכל זה על מסיבה בבית של איזה עשיר. זה מעציב אותי, כי זה מאוד מחושב. לא מצליח לדמיין אנשים מאזינים לזה בעוד 20 שנה".
בכלל, רונסון סבור שכל העניין הזה של עשיית מוזיקה נעשה פחות מוחשי, עם דגש הולך ופוחת על היכולת לנגן. "בתקופת הפאנק היו להקות אדירות שלא ידעו לנגן טוב, אבל זה יצא מהלב", הוא אומר, "כיום המחשבים מוציאים מהמוזיקה את המגע האנושי. הכל לגמרי סטרילי. בקול זה עוד יותר בולט, בגלל האוטוטיון. כל אחד יכול לשיר, כי פשוט אפשר לתקן את זה".
האייפון שלו רוטט והוא מתנצל שהוא צריך לענות. מתנהלת שיחה קצרה על דדליינים עם הקול שמצדו השני של הקו. "חשבתי שאולי ג'יי ירצה לקפוץ לשמוע את האלבום", אומר רונסון. ניחשתם נכון - הוא מתכוון לג'יי.זי. מה שמעניין זה שלמרות כל חבריו הסלבריטאים, הנימוסים של רונסון הם ללא דופי - וזה בכלל לא משנה עם מי הוא מדבר. הוא עונה לשאלות שאני מציגה בדיוק כפי שהוא מדבר אל עוזר הצלם. הוא לא מנסה להקסים. אולי זה סוד הקסם שלו. למעשה רונסון הוא שילוב מוזר של חנון עם נינוחות חברתית. ברגע אחד הוא נראה לגמרי רגוע, כמעט ישנוני, ופתאום תשומת לבו הפעלתנית מתעוררת והוא יכול לנגן במרץ אקורדים על הפסנתר ובו בזמן לענות על כמה מיילים.
הוא עובד קשה, טס מסביב לגלובוס לאן שלוקחת אותו העבודה הבאה. את הזמן שנותר לו הוא מחלק בין לונדון, עיר הולדתו, לניו יורק, שם יש לו דירה, כלב הצלה ששמו מוד וחברה (השחקנית הצרפתייה ג'וזפין דה לה באום). זמן קצר לאחר הראיון הוא אמור לטוס למינכן. נדמה שהנסיעה היא מצב קבוע אצלו. אפילו הגרביים שהוא גורב הם של בריטיש איירווייז. "אני חושב שיש אצלי רמה מובנית ומתונה של לחץ, אבל אני ער ללחץ הזה רק כשהוא נעלם. כשאני בחופש אני חושב, 'או, זו הרגשה נפלאה'", הוא אומר, בעודו לועס מסטיק ניקורט. הוא מנסה להיגמל מעישון ומגלה שזה לא קל. "אבל אני לא מרגיש נוירוטי".
ואולם לרונסון יש את כל הסיבות בעולם להיות מתוסבך. אביו, לורנס, היה מנהל להקה שהפנה את גבו לעסק המשפחתי (עסק של תחנות שירות ונדל"ן שגלגל מיליונים) כדי לנהל את זוכי האירוויזיון ואת זמר הנשמה מהאייטיז רוצ'פורד.
זה בטח היה נורא.
"קשה לי להגיד את זה היום, כי אני בקשר טוב מאוד עם אבא, ומה שהכי כיף זה שהוא התחתן שוב ויש לו שלושה ילדים שאני אוהב".
גם לאמו של רונסון ולמיק ג'ונס נולדו שני ילדים, בנוסף לשני הילדים שג'ונס הביא עמו ממערכת יחסים קודמת. בחישוב כולל, לרונסון יש תשעה אחים, אחים למחצה ואחים חורגים. "מבחינתי, זה תמיד נראה הדבר הכי טבעי בעולם שנהיה ביחסים קרובים". באמריקה גילה רונסון שההורים של חבריו לכיתה מתפעלים מאוד מהנימוסים האנגליים שלו. "אמרתי בבקשה ותודה ואכלתי עם סכין ומזלג, בעוד שהם צעקו, 'אמא, תדליקי את הטלוויזיה המזוינת!'. אמא שלי מאוד הקפידה בנושא הזה. שנאתי את זה, אבל אולי זה הפך אותי לקצת יותר נבון".
אולי החוויה של הניתוק, המעבר לארץ זרה והצורך לרכוש חברים חדשים הותירו אצל רונסון כישרון מיוחד להסתדר עם הבריות. הוא מתאר הפקת אלבום כשילוב בין "דיפלומטיה ולהיות קצת פסיכיאטר, כדי למצוא את הדרך להוציא את המיטב מאנשים". הוא זוכר שמגיל צעיר מאוד הייתה לו אובססיה למוזיקה, והוא נהג להתעמק בעותקים של "סמאש היטס". באמצע הניינטיז הוא נטש את אוניברסיטת ניו יורק כדי להפוך לדי.ג'יי במועדוני היפ הופ. התעריף שלו היה 50 דולר ללילה. משפחתו הייתה המומה, אבל מהר מאוד רונסון עשה לעצמו שם בזכות הסטים המגוונים שלו, ותוך זמן קצר החלו לשכור את שירותיו למסיבות של סלבריטאים.
בשנת 2006 הוא היה הדי.ג'יי בחתונה של טום קרוז וקייטי הולמס. הוא מאוד התרגש, שתה יותר מדי, ניגן את "You've Lost That Loving Feeling" והקיא ברגע שירד מהבמה. רונסון מודה שמבאס אותו לגלות שאנשים מניחים שהוא קיבל את ההזדמנויות שלו בגלל קשרים, ושהוא לא הרבה יותר ממיליונר חובבן שמשחק עם הסינתסייזרים האלקטרוניים שלו ובנעלי הגוצ'י מתי שבא לו. "אני חושב שלמבקרים קל מאוד לצייר תמונה כזאת, אבל המקומות שבהם התחלתי לעשות לעצמי שם היו מועדוני היפ הופ שהיו ממש חורים. אנשים שם בקושי ידעו איפה הם חיים, והדבר האחרון שעניין אותם זה מאיזו משפחה אני בא".
"אני גאה באלבום, אני חושב שזה היה קול", אומר רונסון ומדגיש שהאלבום הוקלט לפני הפריצה של וויינהאוס ואלן. עם זאת מאז הוא נדר שבאלבום החדש שלו לא יהיו קאברים. עכשיו הוא גם אומר לי שהוא גאה ב"רקורד קולקשן", אבל אני חושדת שהוא גם חושש מקבלת הפנים הצפויה לאלבום.
איך שלא יהיה, רונסון מודה שלפעמים, כשהוא במטוס, בדרכו לעוד יעד רחוק, הוא מוצא את עצמו מהרהר במוות. "אני חושב מה יכתבו בעיתון אם אני אמות, אני תוהה מה יחשבו החברים שלי. רונסון עוצר לרגע את שטף דיבורו, ואז ממשיך ומספר שלחבר שלו יש תיאוריה שלפיה צריך להיזהר מטיסה עם סלבריטי סוג ב' או עם אדם שהיה כוכב בילדותו, כי טיסה כזו בטוח תתרסק.
"סלבריטאים מהשורה הראשונה זה בסדר גמור", הוא מסביר. "אבל אם אתה רואה בטיסה סלבריטאי מהשורה השנייה, אתה בצרות". הטלפון שלו שוב רוטט. מיד אפשר לראות את המוח של רונסון מעביר הילוך בעודו מתרכז במה שעליו לעשות כעת: הפגישות שהוא צריך לקבוע, המוזיקה שהוא צריך ליצור, הטיסות שהוא צריך לתפוס. הוא שולף עוד ניקורט מהחפיסה ומתחיל ללעוס במרץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם