בייגל טוסט: על האלבום של עילי בוטנר
עילי בוטנר הוא כמו "קפולסקי" של המוזיקה הישראלית העכשווית. מי שאוהב את השירים שלו קלאסיים וקלים לעיכול ימצא כאן את מבוקשו. מי שמחפש חידוש, השראה ומעוף, עדיף שיחפש מסעדת שף
''עילי בוטנר'', nmc יונייטד
(מתוך "ימים של קיץ")
אפשר להגדיר את עילי בוטנר כ"קפולסקי" של המוזיקה הישראלית העכשווית. שלא כמו רונה קינן או הבילויים שיוצרים מוזיקה חדשה עם ארומה וינטג'ית של מוזיקה ישנה, בוטנר פשוט יוצר מוזיקה ישנה מקורית. היא נעימה וקלה לעיכול בדיוק כמו בייגל טוסט עם מלפפונים, עגבניות וגזרים שחתוכים לצידו בצורה סימטרית, אבל חסרים בה מעוף, תעוזה ושיק.
להבדיל משירים מסוימים שממלאים את הפלייליסט הישראלי, קל להאמין לבוטנר שהוא עושה את המוזיקה שהוא אוהב ולא יוצר על מנת למכור כמה שיותר אלבומים. רק חבל שמה שהוא אוהב ויוצר בעצמו לא מביא שום חידוש למיינסטרים הישראלי שממילא סובל מעודף קונפורמיות.
האלבום החדש שנקרא בפשטות "עילי בוטנר" הוא למעשה פרויקט שבו כל שיר מבוצע על ידי אמן אורח אחר: ארז הלוי, גלי עטרי, הפרברים, כפיר בן ליש, מוש בן ארי, נורית גלרון, ענת בן חמו, קובי אפללו, ריטה ורן דנקר.
בדומה לפרויקט 30 של שגיא צורף ואלעד כהן, גם באלבום הזה יש הרגשה של חוסר שלמות, למרות האחידות המוזיקלית שנובעת מהלחנים של בוטנר ומהעיבודים של אריאל קשת. למשל, השירים ששר אפללו באלבום ("כל מה שיש לי עכשיו" ו"מכתב לאחי") לא שונים באופן מהותי מהשירים המקוריים שלו, וגם השיר שמבצעת ריטה ("קול זיכרון חוזר") יכול היה להשתלב בקלות ברוב האלבומים שהוציאה לאורך הקריירה. כך קורה שבמקום להציג את בוטנר כיוצר חדש ומקורי, האלבום נשמע כמו פלייליסט של תוכניות רדיו בסגנון "שבת עברית".
כמו רצועה של ''שבת עברית''. עילי בוטנר
צילום: ינאי יחיאל
התוצאה יכולה הייתה להיות קצת יותר מאתגרת אם בוטנר היה בוחר באמנים פחות צפויים ורכים לבצע את שיריו, כמו רמי פורטיס מחד או אבנר גדסי מאידך. אפשרות נוספת היא לתת לאמנים אנונימיים שלא מזוהים מראש עם סגנון כלשהו, כפי שהשכיל לעשות עידן רייכל בפרויקטים שלו.
נשמע כמו כל שיר בקריירה שלה. ריטה עם בוטנר צילום: ינאי יחיאל
ובכל זאת, למרות כל האמור לעיל, האלבום בהחלט נותן תמורה מלאה לכספם של המאזינים שאוהבים מוזיקה ישראלית קלאסית. מלבד האמנים הרבים המשתתפים באלבום, בוטנר מגיש 11 שירים שמכילים טקסטים עצובים עם קורטוב של נחמה ועטופים בלחנים יפים ומהוקצעים, גם אם חסרי תעוזה.
בנוסף, המוזיקאי שזר באלבום עוד ארבע נעימות מקוריות וצירף למארז המושקע גם חוברת אקורדים לנגינת השירים על גיטרה - רעיון מבורך שהשתמשה בו גם שילה פרבר באלבומה השני "מתוק שחור".
מי שאהב את
השירים מהאלבום המשותף עם רן דנקר - "שווים" - לבטח יאהב גם את האלבום החדש של בוטנר. לעומת זאת, מי שמחפש מוזיקה ישראלית חדשנית ומעוררת השראה יאלץ להמתין לאלבומים אחרים של מי שכגיטריסט היה שותף להקמת להקת פאנקנשטיין, ביחד עם אלרן דקל וגורי אלפי, ואולי בעתיד יציג לקהל הישראלי גם את הפן היותר Fאנקי וגרובי שיש בו.
הזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית זקוק נואשות ליצירתיות ומעוף וניתן רק לקוות שבוטנר, שקיבל בימים אלה את פרס עידוד היצירה למלחין מטעם אקו"ם על אלבומו החדש, יצליח למנף את החיבוק שקיבל מהממסד ליצירת אלבומים בועטים ומשמעותיים יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם