היסטוריה של חזקים
בעקבות ביקור במוזיאון "מורשת יהודי לוב", ליאור לרנר תוהה למה ההנצחה של יהודי מזרח אירופה הפכה לקונצנזוס ומדוע על מחנות הריכוז בלוב וטוניסיה אנחנו לא יודעים דבר
חיילים מארץ ישראל שהגיעו ללוב צילום: באדיבות המכון ללימודים ומחקר-יהדות לוב
בניסיון להמחיש את החיים במדינה, השיגו אנשי המוזיאון פריטים אותנטיים ששימשו את היהודים בלוב: בגדים, כלי בית, ספרי תורה, תעודות וספרי לימוד באיטלקית. העלייה של החריימה, הקוסקוס והמפרום הייתה גם ציונית מאד. בלוב למדו היהודים עברית בעזרת חיילים ארץ ישראלים שהגיעו למדינה. הם חלמו על המולדת, דיברו ולמדו עליה. בתקופת שלטונו של מוסוליני ההשפעה האיטלקית במדינה הייתה כל כך חזקה: הגברים היהודים לבשו חליפות מערביות והתנהגו כאיטלקים לכל דבר.
שותפות לסוד
את ההיסטוריה מעצבים המנצחים או החזקים. העובדה הזו, שיכולה לפעמים לקומם, חשפה אותי במהלך הביקור לאירועים רבים שכלל לא ידעתי שהתרחשו. מי מאיתנו ידע שבלוב אירעו פרעות ביהודים? מי ידע שגם יהדות לוב ספגה התנכלויות רבות ששיאן היה לאחר הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים? בשיעורי ספרות בבתי הספר בישראל לומדים את "על השחיטה" של ביאליק, בשיעורי היסטוריה את "פרעות קישינב" ומדברים רק על שואת יהודי אירופה.
התרבות וההיסטוריה המזרחית נעדרות מהשיח הציבורי, כאילו כל מה שעשו היהודים בארצות צפון אפריקה היה לבשל ולרקוד לצלילי מוזיקה קצבית בחתונות. אף לא מילה אחת על מחנות הריכוז
בלוב וטוניסיה, שום מילה על זהות יהודית-מזרחית. וזאת אולי גם הסיבה שיש מוזיאון כזה: הרי אף אחד מאיתנו לא מעלה על דעתו שיוצאי מדינות מזרח אירופה יפתחו מוזיאונים מגזריים להנצחת חיי הקהילות שלהם. ההנצחה הזאת קיימת, היא ידועה, היא בקונצנזוס.
ביציאה מהמקום הרגשתי שותף לסוד. הייתה לי תחושה שחשפו אותי לסיפור שהוסתר ממני במשך שנים. הסיפור הזה הוא של כולנו, הוא קשור לעם היהודי ולא לקהילה מסוימת. כדי לחשוף אנשים אליו אין צורך לרמוס את התרבות של האחר, רק לאפשר מעט מרחב. רק אם ניתן לפרק המזרחי מקום בחיינו נדע שאנחנו יודעים את כל הסיפור, בלי משפטים שנשמטו ממנו.
מרכז מורשת יהודי לוב, רחוב הגולן 4, אור יהודה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם