חנה לסלאו: "בסך הכל, אני אחת העם"
חנה לסלאו ממשיכה לתפוס את החיים בביצים, עכשיו גם כשופטת ב"רוקדים עם כוכבים" וכקרואלה דה ויל האגדית ב-"101 כלבים וגנבים". בראיון אישי מאוד היא חושפת שלא היה לה דייט כבר 11 שנה, מודה שאין לה בעיה להשתמש בפרוות ומספרת על הצורך להספיק כמה שיותר, לפני שייגמר
מצד שני, היא מתגלה כמארחת למופת בביתה בשעות הלילה המאוחרות, ומוכנה לדבר בפתיחות על גברים והתבגרות; מצד שלישי, היא מתבלת את דבריה בביטויים באנגלית ומציגה בגאווה עיטורים שקיבלה מפסטיבלים ברחבי העולם. מצד רביעי, היא מתגאה בהשתתפותה בהצגות ילדים ובתוכניות ריאליטי; מצד חמישי היא מודה שהיא אוהבת ללבוש בגדי פרווה ולרהט את ביתה בעורות זברה ופרה. מצד שישי, היא מספרת שהיא מרחמת על תרנגולות בכלובי סוללה ואוהבת את כלבה אהבת מוות. בקיצור, קובייה הונגרית.
אז מי את בעצם, חנה?
"דבר ראשון, אני שחקנית. וככזו, אני ורסטילית. אני יכולה לשחק ב'גשר' בהצגות של מולייר וחנוך לוין, ובו בזמן להופיע בערוץ 24 או ב'רוקדים עם כוכבים'. לפני הכל, אני אנטרטיינר. בעברית זה 'בדרנית'. אני בן אדם שבא מתחום אמנויות הבמה. אני גם שחקנית דרמטית, גם קומיקאית. אני אדם שהמניפה שלו היא רחבה. למה שאני אגדיר את עצמי? אני חנה לסלאו".
אבל מה זה אומר?
"זה אומר שיש לי הרבה צבעים וגוונים. למה צריך הגדרות? אני רק מנסה להיות טובה בכל מה שאני עושה. אתה יודע שאני גם שרה נפלא? אני שרה בלוז. אני צריכה להיכנס לאולפן ולהקליט, וכדאי שאזדרז ואמהר, כי קול זה משהו שהולך לאיבוד עם הגיל. בתחילת דרכי אולי הייתי צריכה להתכוונן, אבל היום אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל. אני פותחת את המניפה שלי, על כל צבעיה, ומנופפת בה".
וחנה, בת 57, ללא ספק מנופפת במלוא הכוח. עוד רגע (ב-1 בנובמבר) נקבל אותה בפריים טיים של ערוץ 2, כשופטת בתוכנית "רוקדים עם כוכבים", שם תיתן לסלבס מרקדים חוות דעת על ביצועיהם. במקביל, היא תשתתף בחנוכה הקרוב במחזמר "101 כלבים וגנבים", שם תגלם את קרואלה דה ויל לצד עדי הימלבלוי, עפר שכטר, חני נחמיאס, ציפי שביט וגם כמה כלבים אמיתיים על הבמה.
שני הפרויקטים הגדולים האלה
מה הקשר בינך ובין "רוקדים עם כוכבים"? את הרי לא באה מריקוד.
"אחרי שעשיתי את התוכנית בערוץ 24 הבנתי שאני מתה על שידור חי. זה הכי דומה להופעה על במה. אי אפשר לחזור ולתקן. אני מתה על זה. זו אומנם תוכנית של ריקודים, אבל זו משבצת של בדרן. עדיין יהיו שופטים מנחים, שמבינים בריקוד, אבל אני מגיעה כדי לתת פאנץ'. קצת צבע. אני כמו הצופים בסלון שאומרים מה הם חושבים על מה שהם רואים. יש לי יותר רקע מסתם מישהו שיושב בסלון, גם כי רקדתי בעבר וגם כי אני יודעת מה זה להיות על במה, להציג את עצמך, להופיע".
ואת הולכת להיות שם ליד פמלה אנדרסון.
"נכון! זה מצחיק. ליד הפומלות שלה, הפומלות שלי ייראו כמו קלמנטינות. זה פורמט שמצליח בכל העולם. אני עכשיו מסתכלת על הפורמט האמריקאי, לראות מה הם עשו שם. אני רוצה שזה יישמר אלגנטי, בלי דיאלוגים עם הקהל. זה ריקודים סלוניים, זה צריך להיות קלאסי, לא להפוך להיות כמו טריבונות של כדורגל".
מה יכתבו עלייך ביום שאחרי?
"אני לא מתעסקת בזה. אילו הייתי אדם שחושש מה יכתבו עליו, לא הייתי איפה שהייתי. היה סעיף בחוזה שהקרדיט שלי יהיה 'מומחית בריקוד' וסירבתי לחתום. אני אמורה להביא פלפל, הומור, להתייחס לפן האנושי שבדרך כלל השופטים לא מתייחסים אליו. אני גם רוצה לפתח את עניין האינטראקציה בין השופטים, קצת ויכוחים, לייצג אנשים שפחות מבינים בריקוד לעומת המקצועיות של השופטים".
כמו השופטים ב"כוכב נולד".
"קצת, כן. למה לא?".
היית הולכת להשתתף בתוכנית כמו "רוקדים עם כוכבים"?
"כן. האמת שהם חיזרו אחריי כבר מהעונות הראשונות. בהתחלה חששתי. צריך המון אומץ לב. לעמוד למבחן מול כל עם ישראל. מיקי קם עשתה את זה וייצגה אותנו בכבוד. זה לעמוד ולהתנשף כל שבוע. שברתי את הרגל ואז זה לא בא בחשבון. אבל כשהציעו לי לשפוט אמרתי 'כן, יס איי דו'".
ולא תקנאי בכל המתמודדים שרוקדים בזמן שאת יושבת?
"אולי אני אעלה ואנענע קצת, מי יודע. מצד אחד זה נורא מפתה, כי אתה מוריד במשקל. אני מתה על ריקודים למרות משקלי הרב".
משקלך רב?
"כן. אתה לא חושב? אנשים כל הזמן אומרים לי שהשמנתי. הם זוכרים אותי עוד מ'גבעת חלפון'. אבל מה לעשות שגיל 57 זה לא 27? אם זה היה מטריד אותי מאוד, הייתי מורידה עשרה קילו, אבל את הסביבה שלי זה כנראה מאוד מטריד. כל הזמן אומרים לי 'עלית, רזית, השמנת, הורדת'. מה אני אעשה".
אנחנו יושבים בביתה, דו-מפלסי מושקע ברחוב שקט בצפון הישן של תל אביב, שאליו עברה לפני שנה מווילה בהרצליה פיתוח. "זה הבית שלי כבר המון שנים, מעל 20 שנה", היא מספרת. "אחרי שהתגרשתי בפעם הראשונה קניתי אותו. לפני שנה החלטתי לחזור לגור פה, ואני מאושרת".
בדירה הצמודה אליה גר בנה איתמר, 21. בנה השני, בן, 25, גר במרחק כמה רחובות משם. היא מאוד גאה בילדיה ומספרת עליהם ללא הרף ("אבל אני לא אמא נאג'"). בשעת הראיון היא לבד בבית, עם הכלב, אבל אין אווירת מנוחה. מדי פעם, למשל, אנחנו נאלצים לעצור את הראיון בגלל הבזקי פלאשים מבחוץ. כדי למצוא את המקור אנחנו עולים לגג, יורדים, משוטטים ומתרוצצים ברחבי הבית. בדרך היא מספיקה להזמין לה ולבנה המבורגרים, והכל נעשה באנרגיה שתעייף גדוד שלם של בני 20. אולי זו הכנה לחנוכה, שם תופיע עם "101 כלבים" לא פחות מארבע פעמים ביום.
נשמע לי די סיוט לעלות ארבע פעמים ביום על הבמה.
"בעיניי זה לא סיוט. אני נטענת מהאנרגיות של הקהל. אני אוהבת דיאלוג, מפגש עם קהל, במיוחד עם ילדים. הבט, אני בקלות עושה הצגות. מחר למשל, יש לי שתי הצגות ילדים במודיעין אחת אחרי השנייה ואני עושה את זה מהשרוול".
קרואלה דה ויל, מכשפה רעה שהופכת כלבלבונים למעילים, זה תפקיד שמסתדר בגלריית דמויות אחרות שלך.
"נכון. זה תפקיד שתפור עליי. זה פשוט פרץ מתוכי, כל הצבעים והגינונים שלה. אני מתה על דמויות גדולות מהחיים, כי גם אני קצת גדולה. נעמי שחר, עדינה בביוף, הן כולן גדולות, משגעות ומשוגעות. אני יודעת לעשות אותן גדולות, גרוטסקיות, אבל לא קריקטורות. החוכמה היא לא לשפוט. ברגע שאני עושה אותן, יש להן את האמת הפנימית שלהן".
כמוה, גם את אוהבת פרוות?
"אה, כן. פרוות זה דבר נורא יפה בעיניי. אני אוהבת פרוות. למה לא? אנחנו אוכלים כל יום חיות. זה חוק הטבע".
לסלאו מצביעה על כורסה מרופדת בפרווה אמיתית. "הנה, אתה רואה את זה?", היא אומרת, "זו פרה". בהמשך היא מציגה בפני שטיח עשוי עור זברה שקיבלה מתנה מחברה.
ומה עם העובדה שמדובר בניצול אכזרי של בעלי חיים?
"קנו לי פעם מעיל עם זנבות של מינק והרגשתי עם זה מאוד לא טוב. גם ראיתי כתבה על האפרוחים בכלובים של התרנגולות, איך מתעללים בהם. זו ממש שואה. רציתי הבוקר לאכול חביתה וזה ממש עשה לי רע. אני לא הולכת עם פרוות באמת. פרוות בארץ? זה בלתי אפשרי".
אצל קרואלה התשוקה לפרוות מתקשרת עם רוע.
"נכון. אני מאוד לא כזו. אני אדם פתוח ואוהב אדם וחי. קרואלה היא קצת קריקטורה, אבל יש אנשים כאלה. יצא לי להיתקל באנשים שהם באמת רעים. כשאתה אדם טוב, כמו שאני מחשיבה את עצמי, קשה להאמין שיש רוע כזה בעולם. אבל יש".
את הרוע האנושי היא פגשה מקרוב בתקופות קשות בחייה, למשל אחרי שהתגרשה משני בעלים, אביב גלעדי ובני בלוך, ובתקופה של חוסר הצלחה מקצועית בסוף שנות התשעים, שהתבטאה בכמה שנים של חוסר עבודה מוחלט. היום, במלוא חמש שנים של עבודה אינטנסיבית רצופה, היא יודעת להסיק את המסקנות.
"למדתי המון לאורך השנים", היא אומרת. "אני היום במקום טוב. אני בעיקר יודעת מה לא לעשות. אחרי כל מה שעברתי אני רואה את הקריירה ואת החיים בהסתכלות רחבה. למדתי להסתכל כמה צעדים קדימה. יש לי אסטרטגיה. נכון, המחיר של הזמן הוא שפיזית זה נהיה פחות קל. אבל אני היום בעלת תבונה חסרת מחיר".
מה עם גברים?
"לא היה לי דייט כבר 11 שנה. באמת".
זה חסר לך?
"ברור שאשמח לזוגיות. לחברות יותר. יש גיל שבו חשובה התשוקה ויש גיל שבו חשובה יותר החברות. גם בגילי חשובה התשוקה כמובן, אבל יותר חשוב לי שיהיה מישהו שיהיה כיף להיות איתו ולבלות איתו. האמת שאין לי כל כך זמן לזה, אני כל הזמן הרי עובדת. אני גם אוהבת את השקט שלי ולהיות לבד. חוץ מזה שגברים לא מתחילים איתי בכלל. הם כנראה מפחדים ממני".
זו קצת קלישאה של ראיונות, לומר שגברים מפחדים ממך.
"אבל מה אעשה שזו האמת? לא מתחילים איתי. גם לא מנסים לשדך לי. אבל אמרתי לך, למדתי להיות לבד ואני אוהבת את זה. למדתי עם השנים לאהוב את החברה שלי. טוב לי עם עצמי".
עכשיו, כשאנחנו באווירה רגועה, אני חייב לומר לך שבצילומים היית מאוד לא נגישה. נבחת ממש על הצוות. זה יצר רושם הפוך לגמרי מאיך שאת מצטיירת עכשיו.
"כי שעות התעסקו עם האיפור וזה היה קשה. הבט, כשאני עובדת, אני עובדת. לא עושים מסיבה. אני אוהבת להיות מפוקסת. אני מאוד רצינית לגבי העבודה שלי. התוצאה היא אולי פאן, אבל אני מאוד דורשת מאה אחוז מכולם. אני לא אוהבת את 'השכונה' שיש לפעמים מסביב. אני רוצה שקט, אני רוצה עבודה. איך אמר פעם שחקן מבוגר? 'כששמח על הבמה, עצוב בקהל'. התוצאה צריכה להיות שמחה, לא המסיבה מאחורי הקלעים".
את עושה רושם של אישה מאוד מתוחכמת, אבל הפרויקטים שלך לא תמיד סוגה עלית.
"תראה, יש בי עממי, יש בי נגישות. כל דבר במשבצת שלו. ברומא התנהג כרומאי. זה מה שיפה בי, אני הרבה דברים. בסך הכל, אני אחת העם. אחת העם שהשתדרגה והתפתחה עם השנים, זה כן. קיבלתי מתנת אלוה שאפשרה לי להתפתח. דריכה במקום כמוה כהליכה אחורה".
כבר כמה שנים שאת עובדת בלי הפסקה.
"כן. אני חווה תקופה מאוד טובה ויפה. בסך הכל זה מבורך. אני לא מפסיקה לעבוד, כי יש מומנטום לכל דבר. אם לא עכשיו, אימתי. בכל התחומים רוצים אותך כשאת עדיין נושכת, בועטת ורלוונטית. אני כבר לא צעירה, מי יודע מה יהיה אחרי גיל 60? אז אני תופסת את החיים בביצים. בורכתי כי אני אוהבת את המקצוע שלי".
מה עם הפחד מהתבגרות? שלא יתעניינו בך יותר?
"יש את זה, וזו הרי תופעה שמתרחשת בכל העולם. עכשיו הקלטתי לעצמי את הסרט 'מחפשים את דברה', שעשתה רוזנה ארקט על שחקניות מבוגרות בהוליווד שאין להן עבודה. אני אומרת תודה כל יום שבורכתי ושאני עובדת ואני בוחרת ואני עדיין בשפע, אבל עד מתי זה יהיה? ברור שאחרי גיל 60 יש סיכוי שזה יירד. אז אני תופסת את הזנב של העפיפון ולא עוזבת. לשמחתי, אלה דברים שאני שמחה לעשות. זה לא מובן מאליו שאדם בגילי עדיין רלוונטי. אני ממש מברכת על זה".
סטיילינג: ראובן כהן, איפור: מיכל רונן, שיער: יניב זאדה, ע' סטיילינג: עינב נסירי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם