ניצוצות: ראיון עם אלונה איב
ניצוצות של הצלחה (תפקיד משמעותי ראשון). ניצוצות של ישראליות (עבודה עם איבגי). ניצוצות של כוכבת (גם בדירת שותפים ברמת גן). אלונה איב, רגע אחרי "בלו נטלי" ורגע לפני שתהפוך לבת בית בסלון של כולכם, מדברת על העלייה, על התעשייה, ועל איך זה לגלם נערה צעירה שהופכת לזונה בעל כורחה
גם אני פספסתי אותה קצת, בדיעבד. במפגשים החטופים אצל חברים משותפים, או בסרט הסטודנטים ששתינו השתתפנו בהפקתו, קשה היה לנחש מה מסתתר מאחורי החזות של הבחורה הזו, שמדברת בשקט ומעט. אבל איב, 30, שהתחילה לקרוא לעצמה שחקנית רק לפני שנה, אכן מהפנטת. היא מחליפה פנים וזהויות בשבריר שנייה - פגיעות וחוסן, נחישות ובלבול. אלה צפים ומדגימים היטב מאילו חומרים עשויה הדמות שאיב משחקת בסדרה-יוליה, בחורה תמימה שמגיעה לישראל עם אחותה בתקווה לעתיד ורוד ועבודה בסיעוד, אך נאלצת, תחת איומים, להפוך לזונה ב"הוליווד ספא מסאז'".
איב מגיעה לפגישה מהבית ברמת גן, שם היא גרה עם שותפה. היא לבושה בג'ינס וטי שירט, על כתפיה תיק נסיעות גדול ותיק נוסף ממנו קופצת המלווה הקבועה שלה, הכלבה הקטנטנה ליידי. לא כך אמורות להיראות השחקניות המובילות שלנו. "היה לי חיבור חזק עם הדמות, במיוחד מהפן שהשפיע עליי מאוד בחיים-ניצול החלש", היא אומרת. "יצא לי לא פעם לחוות מצב בו את מגיעה בתמימות, בלב פתוח, ופשוט סוחטים אותך. אף פעם לא עברתי שום דבר פיזי או מיני, אבל ביחסי עבודה, או בסיטואציות עם בעלי דירות - כל המצבים שבהם אין לך שום זכויות, את מבקשת עזרה, ופשוט מחרבנים עלייך-במצבים האלה נזכרתי כדי להיות בדמות".
הדמות נקלעת למצב כמעט בלתי אפשרי לתפיסה.
"בהתחלה בכלל לא הבנתי איך אפשר להביא מישהי לישראל בכוח, לעבוד על מישהי ככה. קיבלתי את התשובה כשעודד לוטן הבמאי נתן לי סרט תיעודי שעוסק בנושא. הבנתי שמדובר בבנות מערי פריפריה וכפרים קטנים, שלא יודעות כלום על החיים האלה, וכל אחד יכול לעבוד עליהן. בכלל, לעבוד אחד על השני זה תחביב אנושי ידוע".
עכשיו את נשמעת קצת מפוכחת מדי.
"ההישרדות היומיומית הצטברה אצלי כנראה. נהייתי קצת אגרסיבית כלפי העולם, והבאתי את זה לדמות של יוליה".
הישרדות היא לא מילה גסה בסיפור של אלונה, וגם התיק הארוז הוא מוטיב חוזר. איב נולדה בסנקט פטרבורג, "למשפחה סובייטית טובה של מהנדסים צעירים". היא מספרת על ילדות עמוסת פעילויות רוסיות קלאסיות - חוגי מתמטיקה, שיעורי החלקה על הקרח, לימודים בהצטיינות, לצד שתי אחיות קטנות ממנה - האחת כלכלנית שגרה כיום בארץ והשנייה בלרינה שעובדת בלונדון. בגיל 14, בתחילת שנות ה-90, החליטה לעלות לארץ במסגרת תוכנית נעל"ה. ההורים - אמא פסיכולוגית ואבא מהנדס, נשארו במרחק טיסה - ומאז היא מבקרת אותם פעם בשנה.
למה עלית?
"זאת הייתה החלטה רומנטית מאוד. לא שהחיים שלי לא היו טובים, אבל כבר בתקופה ההיא חייתי עם התחושה שהעולם גדול יותר ממה שהחיים שלי מציעים לי - רציתי חידושים, הרפתקאות, וישראל הייתה שביל הבריחה. גם התוכנית, כך הוסבר לנו, יועדה לילדים מוכשרים, שיחיו בתנאים אידיאליים. גם אני וגם ההורים שלי נדלקנו. סבא וסבתא שלי, שנפטרו בינתיים, כבר היו אז בארץ, והייתה תחושה שיש לאן ולמי לבוא".
הגדול התחיל בקטן. איב השתקעה בקיבוץ משמר העמק בצפון,
איפה האמנויות?
"בטכניון נתקעתי - ארבע שנים ביליתי שם, ולא סיימתי את התואר. מה שכן, נרשמתי לבית ספר למוזיקה, הלכתי למועדונים של חובבי סרטים, להצגות. הייתי מגיעה לתיאטרון שעתיים לפני ההצגה, מתגנבת לאולם וקוראת ספר עד שההצגה תתחיל, כי לא יכולתי לשלם על הכרטיס. ראיתי שיותר ויותר מעניינים אותי דברים אחרים-קולנוע ותיאטרון, וקראתי המון ספרים על בימוי. כבר ידעתי שאני רוצה משהו אחר, אבל פחדתי להגיד בקול רם. בגיל 21 סוף סוף עזבתי. אני זוכרת שרצתי במדרגות, לראשונה עם שיער פזור, מאושרת לגמרי. זו הייתה הקלה עצומה".
איב עזבה את הלימודים, התחתנה, עברה לירושלים והתחילה לעבוד בסוכנות היהודית כדי לכסות את החובות הכספיים שהצטברו בתקופת הלימודים. אחרי שהפער צומצם מעט, היא התפנתה למה שבאמת רצתה-לימודים לתואר "הנדסאי קולנוע" במכללת "הדסה", אחרי שלא התקבלה ללימודי בימוי ב"סם שפיגל".
גיל 21 נחשב לצעיר מאוד לחתונה.
"הכרנו כשהייתי בת 17 והוא היה פרטנר לחוויות רבות בחיים שלי. אני אידיאליסטית, והייתי בטוחה שהוא האחד והיחיד. עזרנו אחד לשני להתחיל חיים חדשים - אני לימודי קולנוע, והוא תקשורת חזותית. מצד שני, לימודי אמנות ויצירה מובילים לחקר פנימי עמוק, כל ההשקפה שלך על עצמך משתנה, ופתאום עלו כל מיני קונפליקטים ותהיות".
ואז מתגרשים?
"כן. לא היינו בשלים להתמודד עם כל הבעיות שעלו".
במהלך הלימודים ב"הדסה" השתתפה איב בתרגילי משחק, וקיבלה לדבריה פידבקים טובים.
"הצטלמתי אפילו לסרט, 'ג'וניור', שעכשיו אפשר להשיג ב'אוזן השלישית'. גילמתי צלמת שמשחקת ברגשות של בחור תמים בשביל האמנות שלה", היא מספרת. "זה הרגיש מאוד טבעי, מאוד אינטואיטיבי, היה נדמה לי שזה פשוט. רק מאוחר יותר התחלתי להבין את התהליכים שאני עוברת".
התהליכים עדיין לא הושלמו, ונדמה שהחשיפה תופסת אותה באמצע הדרך. "המשחק קצת בלבל אותי, זה בטוח לא מה שחלמתי, תכננתי, צפיתי, למרות שבדיעבד אני מבינה שעשיתי הכול כדי להגיע לזה", היא אומרת. "הכול" כלל מעבר לעיר הגדולה תל אביב וניסיון להשתלב בתעשיית הקולנוע - עדיין מאחורי המצלמה. ברקע ארבו חובות חדשים.
"הבנק נתן לי הלוואות ענקיות לפרויקט הגמר, כנראה מפני שנראיתי כל כך נלהבת, וחשבתי-אלוהים, אני בחיים לא אחזיר את כל זה! ומיד אחר כך חשבתי - אני אטפל בזה אחר כך...", היא מספרת. "בתקופה הסטודנטיאלית עבדתי קצת בניקיונות, גם כתרפיה ובידוד, והתפתיתי פשוט לשקוע בזה שוב. אבל במקום זאת נרשמתי לאתר התעשייה, לסוכנות של לבנה חכים, והצטרפתי לקבוצה של פעלולנים.
"פעם, בילדות, חשבתי שזה המקצוע הכי מגניב בעולם. יצרתי קשר עם דימה אוסמולובסקי, מנהל הקבוצה, והצטרפתי. אם הפרויקט מצריך אישה, אני מגיעה ועושה חזרות-על נפילה או בעיטה בפרצוף, מה שדרוש".
אז בפרסומת ל"במבה" היא נפלה לתוך בור ביוב, בסרט "קירות" של דני לרנר היא הייתה כפילת הגוף של אולגה קורילנקו, וחטפה מכות וב"סרוגים" גילמה מלצרית גמלונית שלא מפסיקה להפיל דברים. "פעם אחת הציעו לי נפילה מגבוה באופרה, שם הגיבורה מתאבדת בקפיצה מגשר, והתאמנתי כל השבוע", היא אומרת, "אבל כשראיתי את השטח הצר שאני אמורה לקפוץ אליו, ויתרתי. הבנתי שאני פעלולנית מוגבלת, וזה העציב אותי קצת".
במקביל לנפילות ולסימנים כחולים, איב עבדה כמנהלת הפקות בבית הספר למשחק "אימפרו". "הכימיה עם אבי מלכה, מנהל בית הספר, הייתה מיידית. "הבנתי שכסף גדול אני לא אראה גם כאן, אבל העובדה שהייתה לי משכורת קבועה בתחום היצירה הספיקה לי".
מלכה היה הראשון להציע לאיב להשתתף בשיעורי משחק. "זה הפתיע אותי", היא אומרת, "פתאום הרגשתי תחושת אחראיות עצומה - עד עכשיו המשחק היה רק תחביב שלא לקחתי ברצינות. חשבתי על זה המון, אבל מהשיעור הראשון התחיל כיף גדול, שנמשך עד היום".
ל"בלו נטלי" הגיעה אחרי מספר קורסים במשחק. "אמרתי ללבנה שאני מוכנה לתפקידים גדולים יותר מאשר פרסומות, והיא שלחה אותי לאודישנים", היא אומרת. "עזבתי את תל אביב, חזרתי לקיבוץ, למשפחה המאמצת שלי, ורק טיילתי ביער, נסעתי לשיעורי משחק, וקראתי סטניסלבסקי. זהו. זה אפשר לי להשקיע באודישנים, לעשות תחקירים על התפקידים ועל האנשים שקשורים להפקות. השקעתי מאה אחוז וזו אחת הסיבות שזה הצליח, חוץ מהקליק עם המלהקת, מיכל קורן".
יש בסדרה לא מעט עירום משפיל ואלימות. איך מתמודדים?
"כשהייתי כבר בתוך הפרויקט, קראתי את התסריט וראיתי עם מי אני עובדת - פשוט מתמסרים. הייתי רגועה מהידיעה שזה לא ילך לכיוון אחר, לא יוצא מההקשר, ואז את פשוט מרשה לעצמך להיות בדמות. בסצינות היותר קשות הייתה גם אווירה אינטימית יותר על הסט - נכנסתי ויצאתי מהדמות תוך שנייה, כי הייתי חייבת להיאחז במשהו טוב, לפתוח את העיניים ולראות את כל האנשים התומכים על הסט".
הבמאי עודד לוטן אמר בריאיון שהתקשה למצוא שחקנית רוסייה מוכרת, בגלל ששחקניות חוששות מטייפקאסט "הזונה הרוסייה".
"בהתחלה צחקתי, על משקל -'הנה, עוד זונה', אבל ראיתי שזה מאוד אחר. אם זה לא היה לטעמי, יש מצב שהייתי מסרבת".
אלונה איב פורצת את דרכה עכשיו. היא נמצאת על פרשת הדרכים שבסופה תצטרף לאוסף השחקניות המוכרות בכל בית, או תישאר בצללים, שחקנית מוכשרת שלא מגיעה לפאר את שערי המגזינים. אחרי "בלו נטלי" תראו אותה בסרטה של דינה ריקליס, "ברקיע החמישי", שם תגלם מורה סובייטית בקודקודו של משולש רומנטי עם יחזקאל לזרוב ואקי אבני. בין לבין תשמש כעוזרת במאי בהצגת יחיד של נכס צאן הברזל של התעשייה, משה איבגי, בהצגת היחיד שלו בתיאטרון "גשר".
"יצרתי עם 'גשר' קשר כמה פעמים ואמרתי שאני רוצה להכיר תיאטרון, מכל צד של הבמה", היא אומרת בפשטות. "ב'גשר' הבנתי סופית שאני ישראלית. ההתנשאות הרוסית - אני מזהה אותה גם אצלי לפעמים - מעוררת בי התנגדות עזה. לאף אחד אין זכות להתנשא מעל האחר".
הפריצה הנוכחית, כנראה השלב האחרון לפני פריצה ענקית באמת, שינתה בה משהו. "קודם כול, הבנתי שאני'שחקנית' והתחלתי ממש לומר את זה, במקום'במאית שלומדת משחק'", היא אומרת. "הייתה לי תחושה שהנה אני מתגנבת, פורצת את המערכת, ואם אני רוצה לשנות ולהשפיע בתעשייה הזאת, זו אחת הדרכים הנכונות. זה עדיף על להיאבק ולהיות אנטי.
"הרבה אנשים שמתחילים את דרכם בתעשייה הם מאוד ביקורתיים. ההנחה היא שכל הטלוויזיה בישראל זה'האח הגדול', ושהקולנוע הישראלי מורכב משחקנים יפים שבסופם מניפולציה זולה וסוחטת דמעות. אבל ברגע שאת מתחילה לעבוד בתוך המערכת את נחשפת להרבה יותר דברים, מכירה אנשי מקצוע טובים שעובדים מכל הלב בפרויקטים איכותיים, מתחיל לראות שיש פה ניצוצות - שאתה יכול לצמוח, ושיש אנשים שיש על מה לדבר איתם".
למשל , בעבודה עם הדר, אבני, איבגי?
"כשהגעתי לעבודה על 'הרקיע החמישי', לא ידעתי מי זה אקי אבני. כולם היו בהלם. גם בהשקה של'בלו נטלי' אחותי הייתה צריכה להסביר לי מי זה מי. אני לא חזקה בסלבריטאים. את צביקה הכרתי מ'עפולה אקספרס', איבגי הצטלם לסרט של'אימפרו' שעבדתי עליו. עם הזמן אני משתכנעת שהאנשים שמצליחים באמת הם אלה שעובדים עד הסוף, מתמסרים עד הסוף, בעלי משמעת עצמית".
ויש כאלה שלא, והם עדיין מאוד מצליחים. גם את יכולה לשדרג את מעמדך באמצעות רומן עם אקי אבני.
"כן, אבל כל הסלבריטאים הזמניים האלה, זה בא והולך. מי שכבר הוכיח את עצמו נשאר. פרסום זה רק משהו שפותח עוד דלתות ומאפשר לך לעבוד. אני רוצה לצאת מהחובות שלי - אם זה מתלווה לדברים האלה, אז בכיף. בעצם, עכשיו סתרתי את עצמי. כן חשוב לי להיות במרכז העניינים, אבל אני פחות זקוקה לעטיפה - הרבה יותר חשוב לי לביים מלהיות מוזמנת להשקות".
יש בך משהו שקצת מזכיר את יאנה גור, שכיכבה לפני שנה ב"לאהוב את אנה". טון הדיבור, ההתנהלות. לגור יש תדמית רצינית, עגמומית אפילו. את לא מפחדת ממשהו דומה?
"אני חושבת על זה קצת, על עניין התדמית. שני הפרויקטים האחרונים שלי היו כל כך רציניים, ואני אשמח להיות גם בקומדיה קלילה, בתור בלונדה עם נעליים ורודות".
קשה לדמיין אותך בתפקיד כזה.
"כרגע אני מתגעגעת לעצמי בתקופה שבה היו לי פחות בעיות, שהייתי נטולת דאגות ושטותניקית, ואני רוצה לחזור לזה. שקעתי קצת במאבקי כספים, בעיות-שוטף פלוס 800, לרדוף חודש אחרי 300 שקל, ולא להבין בשביל מה. הפכתי לבן אדם קצת ממורמר. אני רוצה להחזיר לעצמי את שמחת החיים, והייתי שמחה אם גם הייתה לי תדמית תואמת".
אז יש תוכנית-על?
"אני לא מסוגלת לחכות לתפקידים, וכשאני משחקת, החלק הארגוני וההפקתי חסר לי. בעיקרון, הבנתי שהתחלתי לחיות באמת כשהתחלתי לביים. ואני עושה אודישנים - חשוב להתכונן לכול פרויקט כאילו החיים שלך תלויים בזה. אני עדיין נמצאת בחיפוש. אני רוצה להיות מעורבת בתהליכי יצירה, להיות קרובה ליצירה. אין לי הגדרה טובה יותר".
אולי חבר יעזור להבהיר את הדברים?
"אני רוצה יותר מחבר-חיי משפחה, ילדים, למרות שכרגע אין לי מושג עם איזה סוג של בן זוג. אני מסתכלת על עצמי, על כל מה שקרה לי בזמן האחרון, ולא יודעת. חשובה לי יותר מהכול תכונה אחת אצל אנשים ואצל בן הזוג שלי - אחריות. אחריות על מה שאת עושה, על מה שאת מרגישה, על מי שאת בכלל, על מילים, מעשים ורגשות. ואיכשהו, אני אשמח אם מישהו ייקח קצת אחריות גם עליי. אשמח מאוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם