על הפרק: "כל הדרך הביתה ועוד סיפורים" מאת מירי רוזובסקי
בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "כל הדרך הביתה ועוד סיפורים" מאת מירי רוזובסקי. שלוש נשים נפגשות לראשונה בסדנת כתיבה ומגלות עד כמה היא, הכתיבה, כמוה כחיטוט בפצע מכאיב, כאפשרות לגאולה, כהזמנה לאהבה
1
עמליה, הסופרת שמנחה את הסדנה, אמרה שהיא מחבבת נרטיבים שנסגרים. יש לה סגנון דיבור ייחודי שכזה, מדויק ומסנוור, והיא נורא מצחיקה ונורא מרגשת וכולם צוחקים ומתרגשים. ומסתנוורים. ובסוף דווקא היא ונגה.
עמליה ונגה. אפילו עכשיו, אחרי כל הזמן שעבר, הצירוף לא נשמע פשוט, משהו בו מתקפצץ. היא ונגה. איך זה קרה בכלל? לפעמים נגה חוזרת אחורה רק כדי להבין שהיא לא מבינה, איך זה יכול להיות שרגע אחד עולם עומד שלם, ורגע שני הוא הפוך ומפורר וחסר תקנה. ואיך עולם אחר יכול להיבנות ככה שלם, על ערמה של פירורים הפוכים. היא היתה עייפה בשנה ההיא. עייפה מהכול. מגיל. מהכעס. מחצי התקן שהיא קיבלה במחלקה. מהנסיעות. מהסטודנטים. מהבקרים והלילות. מתמנע ורומי.
משירי, שכרגיל הילדות שלה לא בכו ככה. לא עִייפו ככה. וחיי הנישואים שלה לא ייאשו ככה. ואז שירי התחילה ללחוץ שהן ילכו לסדנה. מה לשירי ולכתיבה, אלוהים יודע. אבל ככה זה. אלוהים יודע דברים שאנחנו לא. שירי לחצה, וכמו תמיד כששירי לוחצת, נגה עושה מה שהיא רוצה והן נרשמו לסדנה, ואי־אפשר היה לשבת שם, מול עמליה שאף אחד לא מדבר כמוה, ולא לרצות להיות כמוה. לרצות להיות כמוה זה להתאהב? לנגה היה נדמה שכולם מאוהבים בה. כל הבנים
לא ניחשה ולא העלתה על הדעת. לא שעמליה לא אוהבת בנים בכלל ולא שעמליה מסתכלת עליה כל הזמן. עמליה אומרת שהיא לא מאמינה שהיא לא שמה לב. מה שמקסים בעמליה, מה שהכי מקסים בה — זה שלפעמים היא יכולה להיות הסופרת: הפמיניסטית, הלוהבת, החדה. הסופרת שיופיה מתחרה במושלמותה שמתחרה בחוכמתה שמתחרה בעדינות הבלתי אפשרית של האצבעות שלה, שהציפורניים שלהן לא מטופחות ואפילו לא ארוכות ובכל זאת הן הדבר המושלם עלי אדמות, הענוג ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שיכול לגרום לך לבכות. אם מסתכלים על אצבעות של מישהו ורוצים לבכות, זה סימן שמתאהבים בו? אז היא לא ידעה אבל עכשיו היא כבר יודעת.
מאז היא למדה כל כך הרבה דברים שכבר אי־אפשר לספור. ולפעמים היא יכולה להיות הילדה, עמליה: מתלהבת, מספרת את סיפור ההתאהבות שלהן לכל מי שרוצה לשמוע, כמו נערה מתבגרת וטיפשית. זה מביך את נגה. זה מצחיק את עמליה שזה מביך את נגה. לפעמים זה קצת מעליב אותה, היא חושבת שזה אומר שנגה לא שלמה עם הבחירה. עם המעבר. ככה היא קוראת למה שקרה לנגה, ה"מעבר". בכלל לעמליה יש יכולת לתת לכל דבר הגדרה שתישמע יפה יותר ממה שהוא באמת.
כי מה שקרה לנגה איננו מעבר. ואיננו מהפך גם. ולא שום מילה אחרת שמתחילה במ"ם ונשארת נקייה. מה שקרה לנגה זה תאונת דרכים. טוטל לוס. כולל הכול. הבפנים. הבחוץ. המילים. המחשבות. כאילו שמישהו לקח את כל האיברים בגוף שלה ופירק אותם ואז בנה מחדש, אף במקום אוזן, יד במקום צוואר. לפעמים אנשים (בעיקר נשים) שהיא מכירה מצמצמים אליה מבט חקרני, נו, ואת שלמה עם זה? ולא, היא לא עונה. מודעת היטב לכך שכל תשובה שלה תצדד באיזשהו מתרס, באיזשהו ויכוח
באיזשהו מקום. אז היא שותקת. ולא. היא לא שלמה עם זה. איך אפשר להיות שלם עם התפרקות כזאת? וכן, היא לגמרי שלמה עם זה, היא מצאה אהבה. ואת עצמה. ושקט.
איך אפשר שלא? העניין הטיפשי הזה, של סיפור פגישתן, כבר חולל לא מעט מריבות. נגה מסבירה לעמליה שהיא פשוט לא כזאת. שכל העניין הזה של לספר לאנשים אחרים על עצמה, איך נפגשנו, מה זה אומר, מה אמרו הילדים — זה קצת כמו להיות בהיריון. כל העולם מסתכל על הבטן. ואותה זה מביך שמסתכלים עליה. אבל כשהיא יושבת ליד עמליה ומריחה את הריח של המנתה מהמסטיק שלה גם כשאין לה מסטיק, וכשעמליה מחבקת אותה והשיער השחור שלה מכסה את שתיהן, וכשהיא תופסת לה את הפנים בשתי הידיים, בשתי הידיים המושלמות שלה היא עוטפת לנגה את הפנים ואומרת דברים משונים, אז כל המבטים מיטשטשים, כמו בעדשה רחבה במיוחד, וכל מה שנשאר זה מה שקרוב.
השיער של עמליה שמכסה את שתיהן כמו שמיכה, הריח של המנתה, הצער שעולה מהאצבעות, והמילים. עמליה אומרת דברים משונים. בפגישה הראשונה של הסדנה היא אמרה שהיא לא מבטיחה שהם יצאו סופרים מהסדנה הזאת, אבל מה שבטוח זה שיש הרבה סיכוי לאהבה ולחברות. היא אמרה, הסדנאות שלי זה בעצם סדנת שידוכים מתמשכת, כבר שלושה זוגות חיתנתי. שירי ציחקקה בלי הפסקה, ונגה רצתה הביתה.
כמה שבועות אחר כך הן נפגשו במקרה, באוניברסיטה. עמדו שתי דקות עם הקפה ביד. עמליה אמרה, רציתי לדבר איתך על הסיפור שלך, ונגה התפלאה שהיא קראה סיפור לשלוש הפסקאות הללו. שלוש פסקאות זה לא סיפור, לא צריך להיות סופר כדי להבין את זה. ועמליה הסתכלה לצד השני ואמרה, יש בו כל כך הרבה כאב. ונגה היתה נבוכה, היא לא ציפתה לחודרנות חומלת שכזו, בטח לא כאן, בקפטריה של בניין 504, והיא הלכה צעד אחד אחורה, ועמליה כנראה הרגישה במבוכה שלה כי היא אמרה במהירות, אני מצטערת. לא התכוונתי להביך. אחר כך היא כתבה לה מייל, ונגה ענתה שזה בסדר. אבל הסיפור נתקע. היא לא הצליחה להמשיך אותו. אפילו לא מילה, ואפילו לא הצטערה על כך. עמליה אמרה, כשמשהו כואב לך אתה מוכן למכור את אמא שלך כדי שהכאב ייפסק. נגה היתה מוכנה למכור את הכאב כדי שאמא שלה תיפסק. והכאב ההוא. בחודשיים שהיא כתבה את שלוש הפסקאות הללו. היא היתה מתעוררת באמצע הלילה ומרגישה אותו, קודחני ונחוש, כמו אז, כשהוא הגיע לראשונה, אחרי הבהלה, הבהלה ההיא שכלום לא מתקרב אליה, כשהן ישבו בבית חולים, במסדרון, וחיכו לרע מכול שיגיע. שהגיע.
היא היתה בת שלוש-עשרה אז, שלוש-עשרה, אלוהים! זה כל כך ילדה. היא חושבת על תמנע ורומי ולא יכולה להמשיך. עמליה אמרה שלכתוב זה כמו לפצח קוד, את הקוד של האדם שעליו כותבים, את המנגנון האנושי שמפעיל אותו, ונגה חשבה שזו הגדרה מבריקה וניסתה, בכל כוחה היא ניסתה לפצח את הקוד של הילדה ההיא שיום אחד נאזקה באזיקים של כאב ובהלה, וכל ההתנגדות לכפיתה, והידיים שנפצעות מרוב ניסיון לברוח, והצעקות האילמות עד שהגרון ניחר, עד הוויתור. ההבנה שמה שיש זה מה שנשאר, ומה שנשאר זה הם, היא ושירי ואבא שלהן, וכל הדברים הרגילים, הכי רגילים שיש. הרגלים. ציונים. הצלחות. מה עוד אפשר.
אבל כשהיא כתבה כל כך כאב לה, וזעם חדש התחיל להתפתל בתוכה, דווקא על גיל, מכולם, איך הוא תמיד צוחק עליה שהיא כזאת, רגילה, ושהכול אצלה לפי התקן, מה הוא מבין בכלל בתקנים ובכאב. עמליה אמרה שאולי זה הסיפור בכלל, היחסים עם גיל, אבל נגה משכה בכתפיים בקוצר רוח, זה ממש לא הסיפור וממש לא מעניין אותה לכתוב על זה. ועמליה לא ויתרה, ונגה קצת הוחמאה וקצת הוטרדה מחוסר הוויתור הזה, היא באמת לא הבינה למה עמליה כל כך מתעקשת, ולפעמים ביקשה לרצות אותה, רק בגלל חוסר הנעימות, ולפעמים ניסתה באמת, אבל שום דבר לא זז. היא לא הצליחה לכתוב עוד מילה אחת נוספת.
המפגש האחרון של הסדנה היה בים. מסיבת סיום, שירי קראה לזה, שירי עושה מכל דבר מסיבה וחבר'ה. עמליה אמרה כמה מילים לכל אחד, ולנגה היא אמרה שהיא תמיד תישא עמה כפצע את העובדה שהיא, כלומר נגה, לא השלימה את הסיפור המרוסק והמרסק שלה. נגה היתה נבוכה. והזיעה. ואמרה, אני אכתוב סיפור אחר, אולי, פעם. הסיפור הזה פשוט גדול עלי.
עמליה טילטלה את ראשה, והשיער הסמיך והכהה שלה חזר אחריה כגל, לכתוב זו מלאכה שתמיד גדולה עלינו, היא אמרה, ובוודאי ובוודאי שלכתוב על געגוע, ובוודאי ובוודאי שלכתוב על געגוע לאמא. את כותבת על אמא? שירי נפנתה אליה במהירות, באמת? איך לא אמרת לי? נגה רצתה לקום ולהיכנס לים. ככה. עם הבגדים והכול. והזמינה עוד בירה. וכשהמפגש נגמר היא שאלה את עמליה בשקט אם הן, אולי, כלומר אם הן יכולות להיפגש פעם, לבד. כי בכל זאת, עכשיו היא פתאום מרגישה שהיא פיספסה ככה, שהיא נתנה לחסימה שלה להשתלט, ועמליה חייכה, חשבתי שלעולם לא תבקשי, ושבוע אחר כך נגה מצאה את עצמה יושבת על אותו כיסא נמוך מדי ומטונף מדי בים. מי קובע פגישה כזאת בים? עמליה אמרה פעם שזו היתה כרוניקה של התקרבות ידועה מראש. בירה. ים. הכאב שאי אפשר היה לשאת. את אמרת שצריך לפצח קוד, היא אמרה לעמליה, ואני פתאום הבנתי, פתאום הבנתי שמכל הכאב הזה והבהלה הזאת והבדידות הזאת, ושירי שאסור לאכזב אותה ואבא שלי שאסור לצער אותו, פתאום הבנתי שאף פעם לא הרגשתי את זה, לא נתתי לעצמי להרגיש את זה, שאני פשוט מתגעגעת אליה, שזה כל מה שזה, אני פשוט מתגעגעת לאמא שלי, שהיתה לי, עמליה שלחה את היד המצערת הזאת שלה וליטפה לה את הכתף, ונגה מצאה את עצמה מתייפחת לתוך היד הזאת, שכמה שהיא קטנה נדמה שהיא יכולה להכיל את העולם כולו, את צער העולם כולו, את הבהלות והגעגועים כולם.
האם באמת עולם שלם יכול להתקיים ביד אחת דקה? חמש אצבעות. ציפורניים שקופות. קצרות. מצוירות. וטבעת יהלום. נגה נשפה את הבכי החוצה. זו טבעת אירוסים, לא? זו היתה טבעת של סבתא שלי, עמליה הסבירה. נגה ליטפה את הטבעת, והבכי תסס בעיניה שוב. ועמליה ראתה, ושאלה בלי לשאול למה ונגה ענתה, ככה, כאילו מאז ומעולם היא יושבת עם נשים שהיא לא מכירה ומתלטפת איתן ליד הים ואומרת למה. כי אין לי טבעת אירוסים בכלל. כי הוא לא הציע לי נישואים ככה, כמו בספרים. כי אני לא חושבת שהוא אוהב אותי ככה, כמו בספרים. עמליה הסתכלה לים, ונגה היתה בטוחה שהיא עומדת להגיד לה שוב, שהיא הרי ידעה את זה כבר מזמן, שעל זה הסיפור, שזה הסיפור שנגה צריכה לכתוב, על גיל, ועליה ועל גיל, ועל האהבה שלהם, או על היעדרה, אבל אז עמליה אמרה, ואת? אני מה? את אוהבת אותו ככה, כמו בספרים? את הצעת לו נישואים ככה, כמו בספרים? את קנית לו טבעת אירוסים? זה היה מפתיע. אפילו מעליב. התחשק לה להסביר לעמליה הזאת שנשים וגברים זה לא אותו הדבר, למרות כל מה שהיא אולי חושבת, אבל היא רק משכה בכתפיה, אני חושבת שכן.
בטח יותר ממנו. העיניים הכחולות של עמליה התכהו פתאום. והפנים שלה התקרבו לפנים של נגה והן ישבו ככה, זו מול זו, ולא אמרו כלום, עד שבא גל גדול והרטיט והציף והניע, ושתיהן קמו, מופתעות וצוחקות. ונעמדו שם רטובות. והתנשקו. אחר כך נגה חשבה שזה מוזר שזה לא היה מוזר. כלום לא היה מוזר. לא הנשיקה ולא הידיים של עמליה שליטפו את הזרועות שלה ואת הבטן, ולא המבטים של האנשים מסביב שלא הסתכלו בכלל, ולא הנסיעה הביתה באמצע הלילה, והקול של עמליה שמלטף אותה דרך הטלפון וגיל שמנסה להתקשר, פעם אחרי פעם אחרי פעם, והיא לא עונה.
איפה היית? הוא היה ממש לחוץ כשהיא נכנסה.
אמרתי לך, עם עמליה, הסופרת. עד שתיים בלילה? דיברנו, לא שמנו לב לזמן. נורא נבהלתי, הוא אמר, רומי התעוררה, עוד פעם יש לה את הכאב-בטן הזה, ונתתי לה את התרופה של ההומיאופת ופתאום ראיתי שאת לא כאן, את בסדר? היא הסתובבה אליו, מופתעת. אני לא. כלומר אני כן. אני רוצה שניפרד. ככה. אם כבר אז כבר. היא לא פחדה באותו רגע. כשאדם לוקח חרב ומשסף בה את חייו, הוא לא מפחד. אי-אפשר לפחד ברגע הזה, שהרי הרגע הזה לא יחזור, ומי שמפחד בו, מי שממצמץ בו, לא יצליח לאחוז בחרב לעולם.
החודשים שהגיעו אחר כך מצטרפים בזיכרון לרצף ערפילי ומטושטש של דיבורים, ויכוחים, עלבונות, ניסיונות פיוס, כעסים, ועוד דיבורים, ועוד ויכוחים, וניסיונות, יום שמצטרף ללילה שמצטרף ליום שמצטרפים יחד לתקופה ערפילית ומטושטשת, מאלה שלא רוצים לזכור. הילדות חזרו להרטיב בלילה. גיל האשים אותה, צריך כמובן להוסיף האשמות לרצף המטושטש המצוין לעיל.
הם התחילו ללכת לפסיכולוגית של ילדים ולמגשרת של גירושים, ונגה שנאה את עצמה כשהיא חזרה והתחננה, תפסיק לבקש ממני עוד צ'אנס, אני לא יכולה, אני אוהבת אותך, כן, אבל אני לא יכולה. המשא ומתן היה מתיש: כל זיכרון מהעבר השתתף בו כסעיף. הפעם ההיא שהוא אמר שהוא אוהב יותר את המשוגעת מהתיכון, לא אמרתי, כן אמרת, ומה זה משנה בכלל, תגיד לי מה זה משנה בכלל! כל מה שהיא אהבה בו פעם הפך להיות מאוס עכשיו. ובנוסף הוא עצמו הפך תוקפני ומחרחר ריב.
יש משהו דוחה באנשים חלשים שהופכים תוקפניים פתאום. אבל היא ידעה שכל המחשבות האלה לא יובילו אותה לשום מקום. היא צריכה לחשוב חיובי ובהיר. לעשות את זה הכי פשוט וקל לַבּנוֹת. אבל אם בחיים שלהם יחד הוא תמיד עשה מה שהיא חשבה שנכון, עכשיו הוא עשה דווקא. ככל שהיא ניסתה למזער את הפרידה, הוא ניסה להגדיל אותה. היא חורצת את דינן של הבנות, הוא אמר לה לבסוף, ופתאום היא ידעה שהוא צודק. הוא לא כזה נגרר. הוא די חכם. ובמובן מסוים הוא פשוט צודק, היא חורצת את דינן. אבל כמו שהיא אמרה לו, כמו שהיא חזרה ואמרה לו, היא לא יכלה שלא. שירי אמרה, כצפוי, שאוי ואבוי. ושמה פתאום. את יודעת שאף פעם לא חיבבתי אותו יותר מדי, היא אמרה, הוא מעצבן לפעמים שבא למות, אבל מכאן ועד לעזוב אותו? מה נראה לך? שיש מישהו מושלם? אבא שלה אמר במפתיע שאם לא טוב לה אז היא לא צריכה להישאר. לא היה לה אומץ להגיד לאף אחד מהם את הסיבה האמיתית.
*שירי צרחה בחדווה אמיתית כשהיא גילתה לה את הסיבה האמיתית חצי שנה אחר כך, אחרי הלילה ההוא שעמליה הפיקה ליד הים, עם הבלונים והזיקוקים, והטבעת שהתחבאה בכיס. היא ממש שמחה. היא כל כך שמחה, שנגה כבר היתה נבוכה. שירי פשוט התמוגגה. וואו, היא אמרה, אחותי החנונית, תראי מה נהיה ממך! איזה כיף שלקחתי אותך לסדנה. משום־מה השמחה הזאת של שירי עיצבנה את נגה, כמו שמעצבנים אותה השכנים שלהן במושב עכשיו. אנשים כל כך מתרגשים מהעובדה שעמליה היא עמליה. כל כך מנסים להיות מיוחדים כמוה, שזה מגעיל. כל כך מגעיל שלפעמים נגה מתגעגעת לימים עם גיל. שהכול בהם היה שקט עד שקיפות. שחוכמתה היתה נערצת, שהידיעה שלה היתה בלתי מעורערת. עם עמליה הכול אחר, מתהפך, מסתחרר, משכר.
אבל כשהיא מחבקת אותה, יש רגע של שקט. שקט טהור ומנוחם. שקט שכלום לא דומה לו. ושמחה צלולה ממלאת אותה אז, על מי שהיא עכשיו. על מי שהיא היתה. על כל הדרך. ההרגשה הזאת, כשהן יחד, הידיים של עמליה שמלטפות אותה, את כולה, שממיסות אותה לעיגול כדורי ומנוחם, שמרגיעות אותה עד שקט שהיא לא ידעה שקיים בעולם, שמקלפות אותה ועוטפות אותה באותו זמן. ולשכב על ידה, בתוכה, איתה, לתת לה לגעת בה כאילו היא אני ואני היא. זה משפט של נגה שעמליה כתבה בספר האחרון שלה שהוקדש לנגה. ולא, את הסיפור ההוא על אמא שלה היא לא השלימה. ולא חזרה אליו אפילו. וגם לא רצתה. מספיק לה שהמילים שלה משתבצות במשפטים היפים של עמליה. הן התחילו לדבר על ילד. או ילדה. רומי רוצה אחות. תמנע אמרה שלא אכפת לה. בקיץ הן ייסעו עם הבנות לצרפת. עמליה קיבלה מלגה לספר הבא, והיא תכתוב שם. ולפעמים עוברים ימים שלמים, לפעמים אפילו שבועות בלי שיכאב.
"כל הדרך הביתה ועוד סיפורים", ספרה החדש של מירי רוזובסקי, הוא עיבוד מחודש לספרה הראשון. הספר הנוכחי כולל את סיפורי הקובץ המקוריים, סיפורים חדשים וסופים אפשריים המחברים בין השניים, ובין סיפורי הקובץ לשני הרומנים הקודמים של רוזובסקי "אותה האהבה, כמעט" ו"פעם בחיים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם