תמו שידוריה: פרידה מדליה מזור
פרידה מדליה מזור, המגישה והאייקון. האם בזמן שאנחנו מתגעגעים לדליה של פעם אנחנו שוכחים כי מדובר בעוד מקרה שבו אדם נתקע בארגון מקצועי? הרהור על קבלת החלטות ושינויים
היינו פוגשים בה יותר בשוק החופשי? דליה מזור בשידור האחרון צילום: רפי דלויה
באופן אישי, דליה מזור היא חלק מתפאורת הילדות שלי. במשך שנות השמונים היא מילאה תמיד את המסך שהיה בו רק ערוץ אחד. מדינה שלמה עקבה אחר הבלונד הקצר שלה שהיה כל כך ייחודי בשנים ההן, אזרחים ישראלים ליוו אותה ערב ערב מעל המסך. ואיך אפשר בלי ההנחיה הכל כך מזורית של קדם אירוויזיון 1983 ו-1985. היום אנחנו מחבקים את דליה מזור ומבכים בצורה מסוימת את התקופה שחולפת. מזור היא סמל למקצועיות, לעידן שבו למנחה חדשות באמת לא הייתה אג'נדה. היום לכולם כבר יש אג'נדה.
אבל אולי חגיגת הפרידה וההחמצה מוגזמת. בעודנו מתרפקים על דליה מזור כסמל אנחנו שוכחים כי הדרך להפוך לסמל בחיינו רצופה בוויתורים אישיים. בזמן שאנחנו מתגעגעים לדליה מזור של פעם ולשנות השמונים בכלל אנחנו שוכחים כי מדובר בעוד מקרה שבו אדם נתקע בארגון מקצועי, הגיע לשיא וברגע קטן הפך לפחות רלוונטי.
בזמן שאנחנו מזדהים עם תחושת הפספוס עליה דליה דיברה בראיונות רבים, שווה שנזכיר לעצמנו שאולי צריך לקום לפעמים ולעזוב כדי לא לפספס. לפעמים, אנחנו נשארים בגלל הנוחות ואחר כך נשענים על ההחמצה. העזיבה הטלוויזיונית הזו היא הזדמנות לחשוב על אופציית קבלת ההחלטות בחיינו.
שנים רבות מזור נשארה ברוממה. אולי זה נבע ממקצועיות גדולה בצד תפיסה אשר רווחת בחו"ל כי מגישים צריכים לעבוד באותו ערוץ עשרות על עשרות שנים. ואולי בכלל מדובר במצב שבו קשה לקום וללכת, להמשיך הלאה.
הצצה קלה לעונה האחרונה של "רוקדים עם כוכבים" חשפה טפח ממה שהיה יכול לקרות, אולי, לו דליה הייתה פורשת כנפיים לאזרחות. יש משהו מקסים בהוכחה החוזרת שגיבורי תרבות אשר חשבנו עליהם כי סיימו לומר את מה שיש להם לומר ממציאים את עצמם מחדש אחרי שנים של קיבעונות. המורה שלי להסטוריה תמיד היה אומר שאסור להגיד בהיסטוריה "אילו". זה נכון. אבל ייתכן שאם דליה מזור הייתה יוצאת אל השוק החופשי היינו פוגשים בה הרבה יותר מאשר בין כותלי הכותרות שבערוץ הראשון. סביר להניח שבמקרה כזה הסמל היה נפגע, כי מהי מזור ללא ערוץ אחד. אבל הדליה הייתה חופשיה יותר.
תפתחו את העיניים, תסתכלו סביב העולם מלא בדליות מזור. אחת מהבנק שעובדת שנים רבות ותפגשו אותה מחייכת, מנומסת ואדיבה אבל לא תמצא בעצמה את האומץ לקום ולעזוב ואולי גם לגלות שמסתדרים בלעדיה. והנה הבחור שכבר שנים בא כל יום לעבודה, עננים מתחלפים, חגים עוברים, מיסים נגבים ורק הוא עדיין כאן.
זו נאמנות ראויה להערכה אבל בצידה גם חששות גדולים. את האישה מהבנק ימרחו שנים ויספרו לה שהנה הנה הקידום יגיע, השינוי הגדול יבוא. בשלב מסוים הוא פשוט לא יקרה והיא כבר תפסיק לצפות לו. במובן מסוים זה קצת נוח להיות דליה מזור: הרקע אחיד, המשכורת נוחה, התפקיד כמעט קבוע והעיתים משתנות. ממבט אחר זה מפחיד. אין דבר שאנשים חוששים ממנו יותר משגרה ואין דבר שאנחנו מתרפקים עליו יותר ממנה.
בכל פעם שאייקון ילדות שלי פורש אני קצת מתרגש. אם יש רגעים בחיים שבהם מרגישים התבגרות אמיתית ופערי זמן אלה הדקות האלה. במבט לאחור תוכל דליה להתנחם בשיבוצה בנרטיב התקשורתי הישראלי ואולי לחוש החמצה על נרטיב אישי שיכול היה להניב סיפוק אחר המכיל פחות מוכרות ציבורית.
גאולה, איילה, עודד ושאר אנשי רוממה הקבועים והמצוינים חייבים לשאול את עצמם האם הם נשארים בגלל הנוחות, האם ההליכה היומית לעבודה היא הישענות נוחה על הסמל, השגרה או בחירה אמיתית. מי מאיתנו אינו שואל את השאלות האלה יום יום בדרך לעבודה, אלה שאלות שגרתיות של קיום יומיומי. במקרה של דליה, רואים את זה בטלוויזיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם