חבר מביא חבר: מיכה שטרית וארקדי דוכין בראיון
20 שנה חלפו מאז שהד ארצי לא ממש נפלו מ"שינויים בהרגלי הצריחה", שהפך לימים לאלבום המצליח ביותר של הנטאשות ולקלאסיקה ישראלית. לרגל יום ההולדת, ארקדי דוכין ומיכה שטרית מכים על חטא או שניים, נזכרים בקטעים מתולדות הלהקה שכדאי אולי לצנזר ומנסים בכל הכוח להשתכנע: עוד לא מאוחר להתעשר
בשלב הזה צפויה להופיע בדיחה ממוחזרת על מיחזור, אבל במקומה קבלו רגע מרגש באמת: לפני 20 שנה (כמעט) בדיוק, בנובמבר 1991, יצא אלבום המופת "שינויים בהרגלי הצריחה". זהו תקליטם השני של "החברים של נטאשה", שעוסק בנושא שאף יוצר לא נגע בו מעולם: אהבה וזוגיות!
אפשר להגיד הרבה דברים על האלבום החשוב והמוערך הזה, אבל אחת העובדות המשמעותיות ביותר היא עמידתו במבחן הזמן, גם במישור האמנותי וגם במידת הפופולריות. "שינויים" נשאר רלוונטי. "בוא תראה משהו", קורא לי ארקדי דוכין לבוא אחריו לכיוון המחשב בביתו בגבעתיים, בתחילת הראיון איתו ועם מיכה שטרית, הכוחות המובילים של הלהקה. הוא גולש לאתר "מדיה פורסט", שעוקב אחר השמעות של שירים בתחנות הרדיו הישראליות, כדי להראות לי בהתרגשות את הנתונים המרשימים הבאים: מאז תחילת ינואר ועד מועד הראיון, 27 בספטמבר בשעת צהריים, הושמעו שירי "שינויים בהרגלי הצריחה" קרוב ל-2,000 (!) פעמים בתחנות הרדיו בארץ.
השיר המושמע ביותר מהאלבום הוא "עוד נגיעה"; במקום השני בהפרש קל "על קו הזינוק" ולמקום השלישי העפיל "שני סיפורי אהבה קטנים". זהו האלבום הנטשאי שזוכה למספר ההשמעות הרב ביותר ברדיו, וגם האלבום המצליח ביותר מסחרית שלהם - נמכר ממנו מעל ל-120 אלף עותקים. נכון, יש מי שחושב שהוא כולל שירים קיטשיים ("קיטש הוא לא מילה גסה", מתגונן דוכין), אבל בתקשורת הוא הוכתר שוב ושוב כקלאסיקה מודרנית. השנה, למשל, זכה במקום השביעי והמכובד במצעד "אלבומי הזהב" - האלבומים הישראליים האהובים בכל הזמנים, שנערך ביום העצמאות על ידי "מעריב", "כוכב נולד" ורשת ג'.
"מרגש שהאלבום שומר על האקטואליות שלו", אומר דוכין, "הרגשנו בזה גם בהופעות של נטאשה שקיימנו עד לפני שמונה חודשים. ראינו דור של צעירים שנולדו כשהאלבום יצא פחות או יותר, ושרו את השירים האלה. זה אומר שהאלבום הזה חי וקיים".
מאירועי הפרקים הקודמים ב"החברים של נטאשה": באלבום הבכורה של הלהקה ארקדי דוכין שחרר את השאגה המפורסמת בפתיחה של "זקוק לך". ניר צדקיהו, מתופף הלהקה באלבום הראשון, נכח באולפן כשזה קרה וסיפר בזמנו שכשדוכין שאף אוויר כדי לצעוק, עף לו כפתור מהחולצה. בפרק הבא: הלהקה מקליטה את "שינויים בהרגלי הצריחה", השירה רגועה הרבה יותר, והכפתור נשאר במקומו.
יש כמה סיבות לכך ששטרית ודוכין ויתרו על יריית הכעסים של האלבום הראשון לטובת חצי האהבה של קופידון באלבום השני. ראשית, אחראית לכך אותה התגוננות מפני טילים בליסטיים מעיראק בעזרת יריעות ניילון. "האלבום הזה הוא סוג של סיכום של מלחמת המפרץ", נזכר דוכין. "זאת הייתה תקופה טעונה. אני זוכר שלא רצו לחתום לי במכולת, פחדו שאם יילך לי הבית לא יהיה מי שישלם על החלב. כל מלחמה יוצרת בך המון מתח, כעס ופחד, והאלבום הזה היה השחרור על ידי שירי אהבה".
סיבה נוספת היא שינויים בהרגלי השמיכה. "באלבום הראשון היינו יותר קולקטיב. עזבנו את הצפון ביחד, באנו לעיר ביחד וגרנו ביחד ללא בנות זוג", אומר שטרית. "בשלב העבודה על האלבום השני לכל
השניים השמיעו את הסקיצות להד ארצי אבל בחברה לא נרשמה התלהבות. דוכין: "גם באלבום הראשון של נטאשה, שהשמענו להרבה אנשים בכירים בתעשייה, שאני לא רוצה להזכיר את שמם, לא גילו עניין". שטרית : "תמיד יפספסו ותמיד נפספס. אני זוכר שהשמיעו לי את השיר 'ציירי לך שפם' לפני שיצא, ואמרתי: 'אין צ'אנס שזה ילך'". בסופו של דבר הלהקה פנתה למפיק פרטי, דני תמיר, שהשקיע באלבום; הד ארצי חתומים על הפצתו בלבד.
האלבום יזוהה תמיד עם הנסיבות העצובות שנקשרו בו. יוסי אלפנט, המפיק המוזיקלי שלו, נפטר ב-6 בספטמבר , זמן קצר אחרי השלמת התקליט, אבל לא זכה לראות אותו יוצא לאור. ברגע האחרון יצרה הלהקה שיר קצר לזכרו, "כמעט אופטימי" שמו. "היו לנו כבר סקיצות לשירים, ואלפנט בא וישר התחיל לשיר כל מיני רעיונות לעיבודים", אומר דוכין. "הוא גרם לנו להיות קבוצה, להקה מגובשת, והוא אחראי גם על מחוות לכל מיני דברים שהוא אהב מהסיקסטיז".
שטרית: "היינו חבר'ה מהצפון, וגם כשהיינו בתל אביב בשנים הראשונות עוד הרגשנו כמו חבר'ה מהקריות, מנסים להשתלב. אלפנט היה הצלע של התל אביבי האותנטי שבתוך העניין, האיש של העיר הגדולה. היה לו גם את הלוק ההולם: רזה, גופייה, טבעות על הידיים, חגורה, גיטרות. הוא היה רוקר. זה הרגיש כמו עוד חבר להקה שיש לו מקום של כבוד, או מנהיג הלהקה הזמני באלבום הזה, שקיבל את כל הפרונט".
חברתו לחיים של יוסי אלפנט סיפרה בראיון עיתונאי: "בעבודה עם הנטאשות, הוא אמר על הגיטריסט שלהם: אני מלמד אותו לנגן אלפנטית. פעם אחרת הוא בא הביתה ואמר בגאווה: היום עשיתי מהם אבי רואד". שטרית אומר שהכוונה הייתה למיקי הררי. דוכין: "הוא לחץ לו על כמה כפתורים שיעזרו לו להוציא רוקנרול ממיקי, שאהב מוזיקה כביכול עדינה יותר כמו קלאסית ובוסה נובה. והוא עשה את זה בלי מניפולציות ובלי שמיקי סבל מזה. זה נורא יפה. כי במקרים אחרים, נגן בסיטואציה של הפקה יכול מאוד לסבול ולהרגיש לא טבעי".
הוא השתמש בסמים בזמן העבודה על האלבום?
דוכין: "בין אם ראינו ובין אם לא ראינו משהו כזה, זה בשום אופן לא פגע בתוצאה ולא פגע ביצירתיות, בהתלהבות, ברעננות, בעירנות ובחריצות שלו. זה לא עשה ממנו מוזיקאי פחות טוב או יותר טוב. הוא היה די יציב ביכולת שלו לבטא את המקצוענות שלו".
אולי בגלל הדיבור על הסמים, לפתע דוכין נזכר בהתקף מאנצ'יז מהעבר. "באותה תקופה, יום אחד מיכה ואני היינו מאוד רעבים, אז קנינו עוף", הוא אומר. "לא הייתה לנו סבלנות ללכת הביתה, אז ישבנו על ספסל בפרישמן והתחלנו לפרק את העוף. פתאום אברי גלעד עבר, אמר שלום, והיה קצת נבוך לראות שני אנשים מפרקים ככה עוף ברחוב".
זה סיפור מאוד נוגע ללב. אבל איך הוא קשור לכתבה?
דוכין: "אפשר אולי ללמוד עלינו מהסיפור שהיינו רעבים, אבל היינו ממלאים את הרעב שלנו בעופות. זאת הייתה תקופה מאוד יצרית".
שטרית: "הלכנו עד הסוף, והיינו מוכנים לשלם את המחיר. היינו נאמנים לדרך".
ואם כבר מדברים על רעב ועל לשלם מחיר, דוכין אומר שאיש מהם לא התעשר מהאלבום, אף שהיה האלבום המצליח ביותר מסחרית של "החברים של נטאשה". "הייתה לנו תשוקה גדולה לעשות מוזיקה, והיינו נאיבים מדי, לא מספיק עסקיים ולא מספיק מבינים שהתעשייה הזאת של המוזיקה זה משהו שיכול לפרנס את האמן בכבוד", הוא אומר. "אבל אני חושב שהרלוונטיות של האלבום כל כך חזקה שעוד לא מאוחר להתעשר ממנו. טוב, אולי לא ממש להתעשר כי בישראל לא מתעשרים ממוזיקה, אבל אולי לקבל עזרה בתשלום המשכנתה".
שטרית: "לאמנים הצעירים היום הרבה יותר קשה".
דוכין: "אבל חלקם מצליחים הרבה יותר מאיתנו, לא מבחינת הכישרון אלא מבחינה כלכלית. כי היום יש אפשרויות הרבה יותר רחבות לעשות כסף".
שטרית: "אבל להרבה יהיה קשה לפרוץ או להחזיק מעמד ולשלם את מסי הדרך".
דוכין: "זה בגלל שהיום הרעב של האנשים הוא יותר קטן. האמן הצעיר היום הוא מבוגר יותר בנפשו, בעייפות שלו, בהתייאשות המהירה שלו. הוא כמו תינוק שאתה רואה לו בעיניים שהוא כבר ראה דברים. זה מוזר".
דוכין שומר במחסן ביתו כמה פריטים נוסטלגיים הקשורים לאלבום: תיקי קטעי עיתונות, פוסטר של הלהקה וצילומי וידאו מתקופת העבודה על האלבום. בשלב מסוים, שטרית הציע לדוכין להעתיק את הסרטים הביתיים לאינטרנט, לקראת הופעה אפשרית שהם שוקלים להקדיש ל"שינויים בהרגלי הצריחה". "יש עסקים כאלה שממירים קלטות וידאו, תשלח להם ארגז", אומר שטרית. דוכין חושש: "אני רוצה שתהיה שם צנזורה, לך תדע מה מצולם שם". שטרית: "מה, היית עם הזין ביד?". דוכין: "אתה יודע, אולי יש כל מיני עישונים, לא רוצה שיראו". שטרית: "אל תדאג, הם מעבירים בלי לדעת מה קורה בקלטת. שווה לעשות לנו ערוץ ביוטיוב, היום משלמים שם תמלוגים".
אתם מתחרטים על משהו?
דוכין: "אני מתחרט רק על דבר אחד: על העתיד. שאם לא נתפוס אותו בידיים, לדעתי באמת נתחרט. יש לנו כוח להסתדר יפה בחיים. תראה את אתניקס, תראה את משינה, אלה להקות שבאמת יודעות למצות את הכישרון שלהן. 'החברים של נטאשה' עוד לא. אבל אני מקווה שנעשה את זה".
ואמנם , למרות אלבומי המופת שלהם, ובראשם "שינויים בהרגלי הצריחה", "החברים של נטאשה" נחשבת להחמצה, להקה שלא הגיעה למקומות שאליהם הייתה יכולה להגיע. בשל קשיים שונים כמו חוזים רעים, מאבקים מול אנשי תעשיית המוזיקה ומלחמות אגו בלהקה, היא סיימה את דרכה בטרם עת.
רשימת ההחמצות שלהם כוללת למשל שני שירים שתוכננו להיכנס לאלבום "שינויים בהרגלי הצריחה" אבל בסופו של דבר נשארו בחוץ: "צובר" ו"היא לא דומה", שנכתבו והולחנו על ידי דוכין. הם נמסרו לביצועו של אריק סיני באלבומו "שמועות על גשם" מ-1992 ולאחר מכן הוקלטו שוב כשירי סולו באלבומיו של דוכין ונהפכו ללהיטים. שטרית: "זה תמיד תעתע העניין הזה, של שירי סולו מול שירים כלהקה. נגיד, השיר 'מי אוהב אותך יותר ממני' שיצרנו ארקדי ואני ביחד, ארקדי שר סולו וזה נהיה להיט פסיכי. זה יכול היה להיות שיר של נטאשה באותה מידה. ושירים שלי, 'באביב' ואפילו 'טבריה', היו יכולים להיות בקלות שירים של נטאשה".
במה אתם שונים זה מזה בתהליך היצירה שלכם?
דוכין: "אני מקנא במילים שכותב מיכה, כי הוא טוב ממני בלספר סיפור באופן מדויק".
שטרית: "מכיוון שארקדי הוא מוזיקאי נפלא, הוא עובד בצורה של שטף, הוא תמיד זורם. אני, בכתיבת המילים, עובד בללקט ולבנות, ופחות זורם. יש לי הרבה תקופות שאין לי כלום, אין לי מילים. אני עובד עם לבנים, לא עם חומר שזורם כמו מים".
דוכין: "אני טוען, וזה כבר ויכוח נצחי ביני לבין מיכה, שזה עניין של תקופות. קח לדוגמה מה שקרה ב'בלה בלה'. מיכה מגשש ומגשש, ופתאום נותן בום, ומביא לי איזה 15 טקסטים במכה. אני אומר למיכה כבר הרבה שנים והוא לא רוצה להקשיב, שדווקא הטכניקה של תרגול ללא הנאה מביאה תוצאה. יצא סרט דוקומנטרי על אל פצ'ינו שנפתח במשפט שהוא אומר לתלמידים שלו: 'הרצון הוא יותר חזק מהכישרון'".
שטרית: "ברור".
דוכין: "מיכה, אתה חייב לראות סרט אחר, 'ללא גבולות'. זה על כותב אחד שלא מצליח לכתוב כלום והוא לוקח מאיזה דילר כדור וזה מפעיל לו את המוח במאה אחוז. סרט גדול".
מאז פירוק הלהקה והיציאה לדרך עצמאית חש דוכין געגועים לעשייה משותפת בתוך הרכב. ולכן ביולי האחרון, בבית קפה שהוא גם מכבסה בתל אביב, הקים להקה חדשה, "אנימה" שמה, שעד כה נחבאה מעיני התקשורת. זהו הרכב אלקטרוני בו חברים לצדו המפיק, המעבד והמלחין מאיר עמר, המכונה ביג אם (לשעבר חבר להקת טיפקס) שמנגן במחשב, ואושרי קרפל בתופים האלקטרוניים. דוכין עצמו שר ומנגן בבס.
חצי מהחומרים של "אנימה" מקוריים וחצי הם עיבודים אלקטרוניים קצביים ללהיטים הגדולים של ארקדי דוכין ו"החברים של נטאשה". הם מחדשים אפילו שיר לא מוכר של נטאשה שנוצר לאלבום הראשון, בוצע בהופעות אבל לא הוקלט מעולם, נקרא בעבר "סטודנטית" וכיום "מיסטר אגו". "מבחינתי 'אנימה' זה איפשהו 'החברים של נטאשה', אם הלהקה הייתה קמה היום", אומר דוכין. "עם המון מחווה לאייטיז ודאנס שמתכתבים עם ניכור של מועדונים היום. היום אני בהבנה שקבוצה זה המפתח לכל מה שאתה רוצה לקדם בחיים בתחום הזה, בין אם תקרא לזה להקה או לא תקרא לזה להקה. יותר קל לעבוד עם עוד אנשים".
דוכין מזמין את שטרית לשמוע שיר של "אנימה". זה נראה לי כמו להכיר לאקסית שלך את חברתך החדשה. שטרית אומר שהסאונד נשמע מאוד אייטיז. "יש רטרו מדהים עכשיו. בנטאשה לא היינו מדויקים באלקטרו", אומר לו דוכין. "זה נשמע מגניב לאללה", מפרגן שטרית. דוכין זורק לו כפפה: "מיכה, אתה מוזמן להצטרף בתור חבר להקה".
ואז הם פותחים שוב את החלון הקודם במחשב, זה עם האתר שמודד את ההשמעות ברדיו. שטרית מתפעל. "אני רואה לפניי סימנים שמה שצריך לעשות עכשיו זה איחוד של נטאשה", אומר שטרית. מתברר שדוכין ושטרית אכן שוקלים ברצינות לאחד שוב את "החברים של נטאשה" לצורך סדרת הופעות, שכל אחת מהן תוקדש לאלבום אחד משלושת התקליטים של הלהקה, בדומה לסבב "ארבע התחנות" של שלום חנוך. "אם זה יקרה, יהיו שירים חדשים-ישנים בכל תחנה, שלא נכנסו לתקליטים מסיבות שונות", אומר שטרית.
האיחוד הראשון של הלהקה היה בשנת 2002. בינואר 2008 הכריזו חברי הלהקה על איחוד שני של הלהקה לסבב הופעות ולהפקת אלבום משותף חדש. הפקת האלבום בוטלה בסופו של דבר. "כתבנו כמה שירים, ובעיקר אני התנגדתי להם, חשבתי שהם לא טובים", אומר שטרית. אחד מהם, "שיר מולדת", יצא כשיר סולו של דוכין. מאז הלהקה לא ממש התפרקה ומופיעה לעתים רחוקות. ההופעה האחרונה התקיימה לפני כשמונה חודשים.
"אחרי סבב ההופעות באיחוד הראשון היפה והמצליח שהתחיל ב-2002, אני חושב שלא היה נכון להמשיך למחזר את העבר", אומר המתופף ז'אן פול זימבריס בשיחה בהמשך השבוע. יש לציין שזימבריס, שנטל חלק בסבב האיחוד הראשון, לא השתתף בהופעות האיחוד הבאות. "כבר לא הייתה אצילות בסבב השני של הופעות האיחוד. זה נהיה מאוס ונראה היה לי שהוא נוצר רק כדי להביא עוד כמה שקלים הביתה. 'החברים של נטאשה' הייתה פקשוש כי התפרקנו ביום אחד. אבל לדעתי הגיע הזמן להתאסף ולהביא תקליט חדש, הפקה חדשה, דף חדש. רק במקרה כזה תתעורר שוב האש בינינו. אני אפילו הצעתי להביא קואוצ'ר ללהקה, ליישר עניינים ואינטריגות בתוך הלהקה".
"הייתי שמח", אומר קוזו (שלמה אלמקיס), בסיסט הלהקה ומי שצייר את עטיפת האלבום, "אם איכשהו היינו מתוגמלים על המכירות של הדיסקים. קיבלנו משכורת בזמן ההקלטות, שכר מינימלי. פחות או יותר לא קיבלנו אגורה ממכירות הדיסקים. זה מבאס. זה כמו חקלאי שעובד ועובד, כולם אומרים שהתפוחים שלו מעולים, והוא לא יכול לאכול אותם".
אז מה באמת הסיכוי שייצא שיר חדש של "החברים של נטאשה"?
"לדעתי, זה יכול לקרות בתוך שנייה", אומר דוכין. "גם לדעתי", אומר שטרית. דוכין: "הכי תכל'ס, יש שירים חדשים שכתבנו אני ומיכה, הם פשוט לא יצאו. שטרית: "אנחנו כל פעם מנסים עוד קצת ועוד קצת. תראה, יכול להיות שאנחנו מחמירים מדי. גנזנו לפני שנתיים-שלוש שירים חדשים של נטאשה. הגזרה שלי הייתה מוחלטת, אמרתי שזה לא נשמע כמו נטאשה וכל מיני בלבולי מוח אחרים. בינתיים עברו שנתיים-שלוש, פתאום אני שומע אותם עכשיו ואומר: 'וואללה, אחלה שירים. בוא נקליט אותם'".
"אני מעריך שלעולם לא ייצא שיר חדש של נטאשה", אומר קוזו, "אבל הלוואי ואני טועה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם