הדרבי התל אביבי: על הבניין החדש של מוזיאון תל אביב
האגף החדש במוזיאון תל אביב נולד להיות זר ומוחצן. האם הוא טוב למוזיאון כפי שהוא טוב לתל אביב?
האגף החדש היה בן טיפוחיו של מרדכי (מוטי) עומר, האוצר הראשי של המוזיאון ב-16 השנים האחרונות, שנפטר לפני חודשים ספורים. כמוהו גם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, ראה בהקמת מוזיאון אמנות בתל אביב ערך עליון ואף תרם את ביתו הפרטי לטובת משכנו הראשון של המוזיאון. כיום ניתן לדמיין שעומר בעצמו היה אומר את מה שכתב דיזנגוף בצוואתו: "בקשתי האחרונה מאת תושבי תל אביב: חלק גדול מחיי הקדשתי לעיר הזאת, ועתה בהיפרדי מכם הנני מוסר לפקודתכם את בן זקוני, ילד שעשועי, מוזיאון תל אביב. שמרו עליו כי ברכה בו, כי עתיד המוסד הזה להיות לתפארת ולכבוד לעירנו".
בטרם נפטר החליט עומר לקיים תערוכה שתחנוך את הגלריה לאדריכלות באגף החדש. הוא פנה לאריאל בלונדר, אדריכלית ומרצה במכללה למינהל, ולד"ר יאשה גרובמן, אדריכל ומרצה בכיר בטכניון, שיאצרו אותה במשותף ויציגו בה את כל גלגוליו האדריכליים של המוזיאון עד היום. התוצאה היא התערוכה "חמישה רגעים , שסוקרת את חמשת המבנים שאכלסו (ומאכלסים) את המוזיאון. "בהתחלה לא ששתי לאצור את התערוכה", מודה גרובמן בחיוך. "חשבתי שצריך לעשות תערוכה על העתיד של המוזיאון, על האג'נדה שלו לשנים הבאות. אבל הבנתי את הרצון של עומר. אפשר ללמוד הרבה על העתיד מתוך התבוננות אל העבר".
חמשת הבניינים של המוזיאון נפרשים על פני תקופת זמן של שמונה עשורים ומשקפים בהתאם זרמים שונים באדריכלות, החל מהסגנון הבינלאומי ועד לפוסט מודרניזם ולאדריכלות הדיגיטלית בת ימינו. בשל חשיבותו של המוסד ששוכן בהם, התבוננות מעמיקה והשוואתית בכולם יחדיו מספקת מסמך תיעודי חשוב.
"אנחנו לא אומרים שאלו יצירות המופת של האדריכלות בארץ ב-100 השנים האחרונות", מבהירה בלונדר. "אבל המבנים האלה הפכו לחשובים בגלל המוסד שנמצא בהם. זו גם הסיבה שבחרנו בשם 'חמישה רגעים'. הבניינים הם חלק מרצף היסטורי והתערוכה לא מציגה תזה אחת, אלא מציעה הרבה קריאות שונות שדרכן אפשר להשוות בין המבנים. האדריכלות היא אמנות שמשקפת את החברה. יש הרבה גורמים סגנוניים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים שמשפיעים על הבניינים. חמשת הרגעים האלה מאפשרים לנו לבחון נקודות בתרבות שלנו, לא רק מבחינה אדריכלית".
דוגמה מעניינת שעולה מההשוואה בין הבניינים עוסקת בשינוי בגישה לתאורה במוזיאונים. בניגוד לשנים עברו, שבהן נפוץ השימוש באור שמש בחללי התצוגה, בעשורים האחרונים הבון-טון המוזיאלי הוא "הקופסה הלבנה" - חלל קובייתי ואטום עם תאורה מלאכותית. מעין בד ציור חלק, אם תרצו.
עיצוב האגף החדש של המוזיאון כלול גם הוא בקטגוריה זו. כהן ארגן את כל הגלריות סביב אלמנט אדריכלי מרהיב, "מפל האור" (lightfall) כפי שהוא
בבניין המרכזי של המוזיאון שנחנך בשנת 1971 ננקטה גישה שונה. במקור כ-650 מ"ר מחללי הגלריות זכו לאור טבעי. במרוצת השנים, עם עליית קרנה של הקופסה הלבנה, פתחים רבים נאטמו, וכיום רק 120 מ"ר חשופים לאור השמש. "הקופסה הלבנה היא תפיסה מוזיאלית שנבחרה במודע לאגף החדש", מסביר גרובמן. "אפשר להסכים איתה ואפשר לבקר אותה. כשמשווים בין הבניינים והתקופות, עולה שאלה לגבי היחס לאור הטבעי במוזיאונים. אין תשובה נכונה אחת, אבל עולה שאלה שכדאי לשאול".
שינוי היחס לתאורה עשוי להצביע על שינוי ביחס לאמנות לאורך השנים. "כשאספנו חומר לתערוכה ראיינו את האדריכל דן איתן, שתכנן את הבניין המרכזי", מספר גרובמן. "הוא סיפר שאחד מחבריו הטובים נהג לומר לו שכדי לראות ציור של גויה כמו שבאמת צריך לראות אותו, כדאי ללכת למוזיאון בשעה ביום שבה שהאור הטבעי יהיה מושלם. היום, לעומת זאת, עולם האמנות אוהב להיות בשליטה. אוצרים רבים של אמנות עכשווית נוקטים גישה יותר מלאכותית ופלסטית ליצירות".
השינויים במבני המוזיאון לא כללו רק אטימת חלונות. בית דיזנגוף עבר שיפוצים רבים ונראה שונה לגמרי מכפי שהיה במקור; מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות זכה לאגף חדש; ובביתן הלנה רובינשטיין הרחיבו משמעותית את חלל הכניסה פעמיים. בפעם הראשונה, כחמש שנים לאחר חנוכת הביתן, ההרחבה התייחסה לעיצוב המקורי של הבניין ולפרופורציות שלו. בפעם השנייה, כ-20 שנה מאוחר יותר, ההרחבה הראתה הרבה פחות כבוד לתכנון המקורי.
לפי בלונדר אין בעיה עקרונית עם שינויים מבניים במוזיאון. הבעיה, אם קיימת, היא בטיב השינוי ובאופן שבו הוא מבוצע. "המבנים האלה הם אורגניזם חי", היא מסבירה. "לפעמים זה שינוי בסדר גודל של סגירת מרפסת ולפעמים תוספת של אגף חדש. לפעמים התוספת מתאימה לרוח הבניין ולפעמים היא פוגמת באיכותו האדריכלית".
כדי להנגיש את המידע בתערוכה לקהל הרחב עבדו שני האוצרים בצמוד עם נועם שכטר, מעצב גרפי ומרצה בבצלאל, ויחד יצרו תרשימים שמסכמים את ההשוואה בין הבניינים באופן בהיר. כך למשל לכל בניין יש שרטוט סכמטי שמראה בבירור את השינויים המבניים שעברו עליו. "זו הפעם הראשונה שיש במוזיאון גלריה שמיועדת לאדריכלות", מסביר שכטר. "לכן ניסינו לתת כמה שיותר אינפורמציה בצורה בהירה ונגישה".
לצד ההבדלים בין המבנים השונים יש מוטיבים החוזרים על עצמם לאורך השנים. לקראת תחרות האדריכלים שנערכה לתכנון המבנה המרכזי בסוף שנות השישים, שבה זכו לבסוף דן איתן ויצחק ישר, ניסח חבר השופטים רשימת מאפיינים שהמבנה צריך להגשים. האדריכל האיטלקי הנודע ברונו צבי, שנמנה עם צוות השופטים, כתב: "1. מוזיאון הוא משכן ליצירות אמנות, ועליו להוות יצירה אמנותית בפני עצמה; 2. מוזיאון תל אביב שומה עליו להיות בעל ערך פרסומי מובהק - הארכיטקטורה שבו צריכה להמריץ נדבנים ובעלי אוספים לתרום או להשאיל את תמונותיהם ופסליהם...".
האגף החדש של המוזיאון עונה באופן מלא על ההנחיות שניסח צבי לפני 40 שנה; הבחירה בסגנון אדריכלי דיגיטלי עדכני מציבה את הבניין לצד יצירות אדריכליות מהשורה הראשונה בעולם. אם האגף החדש יעשה לתל אביב עשירית ממה שעשה מוזיאון גוגנהיים של פרנק גרי לעיר בילבאו שבספרד, מצבנו יהיה נפלא.
כך כותב כהן על המבנה שתכנן בספר המלווה את התערוכה: "הבניין החדש נדרש להיות מוחצן .. רק זרות היתה עשויה לתלוש את הבניין החדש מן ההקשר הישראלי אל תוך המסגרת ההקשרית של האדריכלות הבינלאומית, ובהמשך לכך גם לחשוף את האמנות הישראלית לעולם האמנות הבינלאומי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם