עמי סמולרצ'יק חוזר למסך ולא מתבייש לדבר על פרנסה
15 שנה אחרי הפריצה ב"פלורנטין" המיתולוגית, עמי סמולרצ'יק שוב בפריים טיים של ערוץ 2: מתגעגע לרווקות ("אבל הכי סבבה לי בתוך המשפחה"), מעדיף פרנסה על פני אמנות ולא מתרגש מהביקורות על "סברי מרנן". ישבנו לשתות איתו כמה כוסות
מתחילת הריאיון, אחרי שבביישנות ביקש ללכת להצטלם בחלק מבודד של הבר "223" ברחוב דיזנגוף - ניחשתם נכון - 223, וחזר, עמי סמולרצ'יק לא מרגיש בנוח. הוא מזמין בירה קטנה ובלונדינית מסוג סטרופראמן (שאישית תמיד מצאתי מעט מימית. אני כרגיל, בלפרויג) ומציע שנמצא מקום בחוץ איפה שאפשר לעשן.
הברמן המלהטט עם המון רעש וצלצולים מזכיר לו פרודיה על טום קרוז ב"קוקטייל", והמקום כולו קצת מוגזם לדעתו. "אני אוהב את ה'סקס בוטיק' בדיזנגוף ואת 'מרחב ירקון', שממוקם איפה שהייתה תחנת המשטרה מרחב ירקון", הוא אומר. "אלה מקומות שקטים יותר, רגועים יותר ועם פחות פוזה. זה גם מקומות ששייכים לחברים אז בכלל אני מרגיש שם בבית. עד שאני כבר יוצא פעם ב-100 שנה אני אוהב להרגיש בבית. לא לחוץ. וגם עד שיוצאים, אז לעשן עם הבירה, אחרת מה עשינו?"
כשהוא אומר שהוא יוצא פעם ב-100 שנה זה כמובן כי סמולרצ'יק, האיש שפניו הרזים ועיניו הגדולות
"אני באמת פול טיים דד בשנים האחרונות", הוא אומר. "איכשהו יצא שאשתי (אשתו חיה היא מעצבת אופנה והוא פגש אותה לדבריו, "הכי תל-אביבי - על הבר ב'אברקסס'", י"א) בדיוק הקימה עסק כשנולד הילד הראשון, ואני הופעתי בעיקר בערבים, אז יצא שאני הייתי בבית רוב היום וטיפלתי, ואז כשנולד הילד השני, בדיוק כשהראשון נכנס לגן, שוב היא עשתה איזו התרחבות בעסק ושוב אני עבדתי בעיקר בהצגות בעיקר בערבים, אז שוב היה הכי הגיוני שאני אשאר אתו. האמת שיש לי כבר קצת אובר דוז. אני מתגעגע קצת לחיים שלי. לחופש".
לא שומעים הרבה הורים מדברים על זה בפומבי. על העייפות מההורות.
"קודם כול יש הבדל בין אבות לאימהות בעניין הזה. אבות כן מדברים, אני זוכר שיחות ארוכות עם דב נבון לדוגמה, באיזו הצגה שעשינו יחד, של קיטורים שלא הבנתי עד שנהייתי אבא בעצמי ואז הבנתי טוב מאוד. הוא היה קורע אותי מצחוק. מספר איך הוא הולך לישון גמור מעייפות, מתעורר בכל מיני פוזות משונות במהלך הלילה, לא מבין מה קורה אתו, מזיזים אותו, הופכים אותו, לוקחים לו את הכרית.
"תדמיין את דבל'ה מספר את זה, הוא היה הכי מצחיק. אבל יש מעט אבות במצב הזה. ברוב המקרים האמא נושאת יותר בעול הזה, ואז לאבא באמת אין זכות לקטר. ומהצד של האימהות אני חושב שכן שומעים פה ושם, אבל אני גם חושב שאצל אימהות, אין מה לעשות, יש קשר וחיבור הרבה יותר ישיר ובסיסי לילד במיוחד בשנים הראשונות. שמע, זה אשכרה גדל אצלה בבטן ויצא מהגוף שלה. אתה ואני בתור גברים לא יכולים להתחרות בזה".
אתה מתגעגע לרווקות?
"בטח, ברור שלפעמים אני מתגעגע. אין אחד שלא מתגעגע. בטח כשזה כבר אחרי כמה שנים של הורות. אתה יודע, היום אני נוסע על האופניים מהתאטרון הביתה וזו נסיעה של עשר דקות. פעם נסיעה כזאת הייתה יכולה לקחת שלוש שעות. אתה פוגש מישהו, חברים, בוא תשב, בוא תשתה, בוא תאכל, בחורות, עניינים, הנה תראה", הוא מצביע על המלצרית הבאמת יפה שמביאה עוד משקאות. "רק האופציה שמשהו יכול אולי לקרות זה משהו שברור שמתגעגעים אליו. ואני גם באמת נהניתי מתקופת הרווקות שלי וחייתי אותה ככה טוב-טוב עד הסוף. דירה בפלורנטין עם מזרן ומערכת סטריאו וחומוס פול בצהריים.
"אין ספק שהחיים שלך הופכים לאחרים ואתה יכול להתגעגע לחיים הקודמים. מצד שני החיים לא הופכים ליותר גרועים. הם פשוט אחרים. ובאחר הזה יש המון טוב. אני בן אדם שבגדול תמיד סבבה לו במקום שהוא נמצא. אז היה לי סבבה בתוך הרווקות, ועכשיו הכי סבבה לי בתוך המשפחה. חוץ מזה, עוד דבר שהמשפחה עשתה - היא מיקדה אותי מבחינת קריירה.
"פתאום אתה רואה שדווקא בתוך הלחץ יש המון מקום והמון זמן, רק צריך לסדר אותו, וכשיש ילדים אין בררה חייבים לסדר אותו. אם פעם בזמן עבודה על הצגה לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר אחר במקביל, אז היום אני פתאום רואה שוואלה כן אפשר גם לעבוד על תפקיד וגם לחשוב על מה מכינים לצהריים ועל מתי לוקחים את הילד לרופא, ואז גם אפשר לחשוב במקביל על עוד תפקיד או עוד הצגה.
"אני בתור רווק הייתי הכי עצלן. באמת כמעט לא עשיתי כלום איזה ארבע שנים וחצי מהרגע שחזרתי מהודו עד שהתחתנתי בערך. הגישה שלי הייתה לעשות ממש את המינימום ההכרחי. אז פתאום להיות אבא ככה הכריח אותי להזיז ת'תחת ולעשות יותר".
כשסמולרצ'יק מדבר על השנים בדירה בפלורנטין, שבהן לא עשה הרבה, הוא מדבר, באופן אירוני משהו, על השנים שאחרי הצלחת הסדרה המיתולוגית "פלורנטין", שם עשה את הפריצה הגדולה שלו. "הייתי אז בתהליך של התפוררות הנישואים שלי (לשחקנית דורית לב ארי, י"א)", הוא מספר, "והרגשתי לכוד בתוך משהו שלא הייתי בטוח אף פעם שאני באמת רוצה אותו. עם ההצלחה של 'פלורנטין' ו'מבצע סבתא', החלטנו לקחת תרמיל ולנסוע יחד. פשוט לעזוב הכול ולנסות להציל את הנישואים".
זה לא ממש הצליח ואחרי חודשיים היא חזרה לארץ והוא המשיך במסע הודו הארד קור, שעליו כתב ספר בשם "איפה אתה" כשחזר לארץ והמשיך לדבריו "לחיות חיי הודו בתל אביב. קצת לשחק בשביל הפרנסה, הכי מעט שאפשר. הרבה מדיטציה, הרבה לכתוב, לעשות מוזיקה. חייתי חיים מאוד פוריים. רק לא מבחינה מקצועית".
רק אחרי הפגישה עם אשתו הנוכחית ולידת בנו הבכור הוא חזר למרכז העניינים. בעיקר לעבודה רציפה בתאטרון (בעיקר הבימה בשנים האחרונות, י"א), אתו הוא מנהל סוג של יחסי אהבה-שנאה.
"אני אוהב לשחק", הוא אומר, "באמת נהנה מזה. אני רואה לפעמים שחקנים שפשוט לא נהנים לשחק וזה נורא בעיניי. אני באמת נהנה. בעיקר כשזה עם קאסט של אנשים שאני אוהב וטקסטים טובים כמו חנוך לוין לדוגמה, שהוא הגדול מכולם באמת. אבל אני לא בטוח כמה אני אוהב תאטרון כקונספט. כצופה אני הרבה יותר צופה של קולנוע מאשר תאטרון. אני מסתכל לפעמים על הפריקים של התאטרון, שחקנים שיודעים את שייקספיר בעל פה ושזה בוער להם בדם ואני לא שם".
אתה מקנא בהם?
"כן, אני מקנא בכל בן אדם שהחיים שלו מוקדשים לגמרי למשהו. שיש לו תשוקה ענקית שסוחפת אותו. לא משנה מה זה. זה יכול להיות שחקן, מוזיקאי, אמן אמנות לחימה שמתאמן שמונה שעות ביום, לא משנה. אני אף פעם לא הייתי כזה. תמיד הייתי נוכח-נפקד כזה. מצד שני, אני חייב להגיד שלפעמים לחלוק חיים עם אנשים כאלה זה קשה. אפילו מפחיד. הטוטליות יכולה להביא אותם למקומות לא נעימים. בכל הפקה צריך אחד כזה, אבל רק אחד. אני מסתכל על הדברים אחרת. אני רואה את העבודה שלי קודם כול בלבדר".
כן ? שחקן צריך רק לבדר? לא להציב מראה, לעורר דיון, להעשיר את התרבות?
"אני לא בטוח. אני לא במאי, אני לא כותב, למרות שהיה לי איזה פלירטוט עם כתיבה ואני מקווה יום אחד לחזור לזה, אבל כרגע לפחות, אני רק שחקן. אני צריך לבדר את הקהל. אני לא מציב מראות. אני נותן לאנשים כמה דקות של הנאה בחיים שלהם. בא, משחק, הולך. קצת כמו שרברב. פעם מתקן נזילה, פעם מחליף צינורות בכל הבית, אבל לא עושה מזה יותר ממה שזה".
אפרופו להעשיר את התרבות או לא, הסדרה שהוא משתתף בה כיום, "סברי מרנן" של "קשת", היא סוג של חזרה לפריים טיים מבחינתו. בשבוע שעבר התברר כי היא תמשיך לעונה שנייה, זאת בזמן שהיא זוכה מחד לרייטינג מוצלח ומאידך לביקורות לא ממש אוהדות ברחבי הברנז'ה.
לסמולרצ'יק, כצפוי, גישה מעט זנית כלפי כל העסק. "אני מודע לביקורות הלא מחמיאות", הוא אומר, "אמרו שזה לא מצחיק, שזה מיושן, ואני לא מתווכח. מצד שני, כשאני יוצא מהעיר, מגיע לקהלים מחוץ לתל אביב, כשנוסעים עם הצגה או כשאני הולך להורים שלי או להורים של אשתי ברחובות, אז התגובות אחרות לגמרי.
"אנשים אוהבים את הסדרה ומפרגנים מאוד. אף אחד לא מדבר אתך על הצבת מראות. תכלס מה אנשים רוצים מהטלוויזיה שלהם? לחזור הביתה מהעבודה, לשבת על הספה ולהירגע ולא להתאמץ יותר מדי. אין מה לעשות, 'המשרד' או 'תרגיע' של לארי דייוויד אף פעם לא יהיה הפריים טיים. צריך לקבל את זה".
כמו שאתה מקבל נניח את העובדה שאתה מלוהק פחות או יותר לאותו טייפ קאסט מאז "פלורנטין"?
"כן. אותו דבר. נכון שיש טייפ קאסט. אם כי בטלוויזיה הרבה יותר מאשר בתאטרון. דווקא בתאטרון יש יותר גמישות. בטלוויזיה נכון שזה די אותו טייפ קאסט, אבל כמו שאמרתי אני פשוט אוהב לשחק וזו גם פרנסה טובה, ואני בתקופה שלשים לחם על השולחן מעסיק אותי יותר מאמנות למען האמנות. תקשיב, אני חושב שאתה צריך להתחיל עם המלצרית. אתה כולה בן 30. תאמין לי, אתה עוד תתגעגע לזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם