אכטונג, אח: על האלבום של נואל גלאגר והקאברים ליו 2
נואל גלאגר מגשים סוף סוף את הפוטנציאל שלו ומוכיח שהוא מסתדר לא רע גם בלי שאר חברי אואזיס, ואלבום הקאברים ליו 2 לא אחיד ברמתו, אבל מכיל כמה רגעים שווים
נואל גלאגר, ''Noel Gallagher's High Flying Birds'', הליקון
תריצו קדימה שנה וחצי בדיוק, למועד יציאת אלבומם של בידי איי, הרכבם של ליאם והנותרים. לא צריך להיות סופר נני כדי לקשר בין ההצלחה המסחרית וחשוב מכך, ההערכה האמנותית לה זכה סופסוף האח הצעיר לבית גלאגר, כדי להבין את הניצוץ שהוצת בישבנו של זה הבכור. אחרי הכל, עם כל הכבוד לליאם, לקולו הצרוד ולדמות כוכב הרוק שעטה על עצמו בצורה מושלמת, קומית ונטולת מודעות באופן נפלא, לא במקרה זכה דווקא נואל לכינוי "הצ'יף". נואל היה זה שכיוון את הספינה בימיה הגדולים ביותר, כתב והלחין את הלהיטים שקנו לה את גדולתה. התקשורת הבריטית תמיד ראתה באח הבכור כשקול והאחראי מבין השניים, זה שצוחקים איתו ולא עליו.
והנה, עכשיו גם לנואל גאלאגר יש אלבום משלו, "Noel Gallagher's High Flying Birds", מגובה בהצהרות על חומרים מוכנים לאלבום נוסף עליו יעבוד עם מפיק האלקטרוניקה אמורפוס אנדרוגינוס. מבחינה מסחרית ואמנותית ההשוואה בין השניים בלתי נמנעת. עוד בטרם צאתו היה ברור כי נואל הביס את אחיו הצעיר, לפחות ברמת הסקרנות שאפפה את יצירתו. אחרי שההרכב שעזב הוכיח כי הוא מסתדר לא רע גם בלעדיו, עולם הרוק הבריטי חיכה בציפייה למכת הנגד של נואל, שבחר בדרך העצמאית הבלתי נמנעת עבורו. גם בקטגוריית הטקסטים לא היה קשה לנחש מי מהשניים יצא עם ידו על העליונה.
באופן מעניין, באלבום זה החליט גאלאגר להפגין שוב את היכולות הליריות שתמיד ידענו שעוד נותרו בו, אלו שנעלמו להן מתישהו בסביבות 97'. דווקא ההתרחקות מליאם ושאר מזיקים זיקקה את רעיונותיו והשקפת עולמו הצינית לכמה מהטקסטים היותר מוצלחים
ניכר שעברה על הבחור תקופה לא קלה של בלבול והסתגלות מחדש. שיר כמו "AKA…What a Life!", מעבר למילותיו המסגירות חיפוש עצמי אפוף אדי אלכוהול ותגליות חדשות, הוא שיר שבלתי אפשרי היה למצוא כמוהו באלבום של אואזיס, ברמת המקצב והגישה. לעומת זאת, "Dream On" הוא שיר גאלאגר קלאסי, חד מקצבי ופומפוזי, ועדיין מדובר באחד הטובים שבתקליט. באלבום הסולו שלו מוהל גאלאגר חומרים שהיו מרכיבים בי-סיידס מצויינים של להקתו המנוחה בטקסטים טובים לשם שינוי ומוכיח, לצד הנחתת מכה נקמה קטנה למספידיו ולאחיו הצעיר, שלא כדאי להתעסק עם הצ'יף.
אמנים שונים, מחווה ל''אכטונג בייבי'', מגזין Q
אבל הפיכתה של יו 2 ללהקה הגדולה בעולם בהחלט לא נזקפת לזכות אלבומיה האחרונים. אלו נמצאים שם רק כדי לתחזק את יסודות העבר, שנבנו בשנות השמונים והגיעו לשיאם עם יציאתו של "One", אולי הלהיט הגדול ביותר של ההרכב, מתוך אלבום שמשום מה זקוק לתאריך מיוחד כדי שהעולם יזכר גם בו לצד חגיגות ה-20 ל"נוורמיינד".
לציון המאורע, הרימו במגזין המוזיקה הבריטי Q מיזם מבורך בדמות אלבום מחווה לתקליט מתחילת הניינטיז. שמות כמו הקילרז, דמיאן רייס, דפש מוד, סנואו פטרול וגלאסווגאס נרתמו לפרוייקט, ששוחרר בשבוע שעבר, ואימצו את הזווית של יו 2 לסיפור ההצלחה שלהם עצמם. כמה זה הצליח באמת? ובכן, באופן מפתיע מדובר בפרויקט חיובי ברובו.
אלבומי מחווה הם עניין בעייתי: היומרה לקחת שיר מבוסס ומוכר ולהעניק לו פרשנות חדשה יכולה לעשות פלאים ולהתאימו לרוח התקופה, אך באותה מידה יכולה להבליט את מגרעותיו של מבצעה. חוסר אחידות ברמת הביצועים הוא מכשול נוסף. באלבום מחווה זה מדובר בפער יוצא דופן, צפוי ומפתיע בו זמנית.
כיצד זה אפשרי? קחו למשל את הביצוע של ניין אינץ' ניילז ל-"Zoo Station". קשה לדמיין קשר מופרך יותר מזה שבין בונו לטרנט רזנור, אבל האחרון מצליח לקחת שיר קצבי, מוכר ושמח ולהפוך אותו לשיר שניתן היה לדמיין אותו כטראק באחד הפרוייקטים העצמאיים שלו, בתוספת אווירה אפלולית שלא קיימת בשיר המקורי. דמיאן רייס, לעומת זאת, קיבל את הטיפול ב-"One" וסירב להבין שגרסת כיסוי אינה בהכרח נגינת השיר על גיטרה אקוסטית בקצב איטי, עם כל הכבוד לצ'לו שמלווה אותו.
באופן מעניין,פטי סמית' מגיעה באותה גישה ל"Until the End of the World", אבל דווקא מצליחה להפוך אותו ללא פחות משיר שלה. גארבג' מנערים את אבק הקבר שדבק בהם ומספקים את הסחורה עם ביצוע נהדר ל-"Who's Gonna Ride Your Wild Horses", למרות שאם להיות הוגנים – קשה להרוס שיר יפה כל כך. במחשבה שניה, אולי דפש מוד היו מצליחים להפוך אותו לסתמי, ממש כמו הטיפול המעייף שלהם ב-"So Cruel". אכן, אכזריים.
חלק מהאמנים צולחים את המשימה הבעייתית היטב, כמו סנואו פטרול ב-"Mysterious Ways". אחרים מצליחים פחות, למשל גלאסוואגס ב-"Acrobat". הדובדבן שבאסופה מגיע ללא ספק בסופה. בדרך האופיינית לו, מגיע ג'ק וויט והופך את "Love is Blindness" העדין במקור לשיר קינה בלוזי, אנרגטי וסקסי, דרמטי ושורף בדיוק כמו מילותיו.
אלבום המחווה ל-"אכטונג בייבי" אינו פריט חובה בכל ספריית מוזיקה, אבל הוא בהחלט ראוי להאזנה בוחנת וטומן בחובו לפחות ארבע-חמש פנינים (כמעט) טובות יותר מהדבר האמיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם