חמה אש: פלורנס וולש עדיין לוהטת
קול שבורך בידי אלוהים והשטן כאחד, מכירות של מיליוני עותקים ורוח גבית מתעשיית האופנה - פלורנס וולש נושפת בעורפן של אדל וביונסה, או שכבר עוקפת אותן
הכריזמה הבימתית גם היתה הקטליזטור לבהלה בקרב המעריצים ששיוועו לכרטיסים להופעות מיוחדות של השתיים - ביונסה בניו יורק לפני חודש, פלורנס בלונדון בשבוע שעבר - שיועדו לקהל שליווה אותן מתחילת הדרך. שתי ההופעות נתפרו במכוון לחללים קטנים למידותיהן של הכוכבות, כהזרה לספקטקלים שמאפיינים אותן בדרך כלל, ולא פחות חשוב - כדי ליצור את אפקט ה"סולד-אאוט-בשניות". לביונסה זה לקח 22 שניות, לפלורנס - 60. ההופעות עצמן, שהתקיימו ברגע משמעותי בקריירה של שתי הזמרות, הציגו - כל אחת בדרכה - משחק מחושב בין יומרות אמנותית לשאיפות מסחריות.
ההופעה המיוחדת של וולש בלונדון התקיימה רגע לפני אלבומה השני, "סרמוניאלז", שיוצא היום בארץ, ושנתיים אחרי "לאנגס", אלבום הבכורה המצליח שלה, שהניב קלאסיקות מיידיות דוגמת "דוג דייז אר אובר" ו"רייז איט אפ" והפך את וולש בעלת המראה הוויקטוריאני והסטייל הווינטג'י ליקירת תעשיות המוזיקה והאופנה גם יחד. אם ההופעה, באולם "האקני אמפייר" בלונדון, לוותה במתח, הרי שהיו לו סיבות טובות. לאחר שמכרה שלושה מיליון עותקים מאלבומה הראשון והצליחה לחדור, חרף אותה תדמית ויקטוריאנית מאיימת, לשוק האמריקאי, הציפיות מפלורנס מרקיעות שחקים.
תרמה להן גם הצלחתה הפנומנלית של בריטית אחרת, גם היא ג'ינג'ית בעלת קול גדול, אדל. 10 מיליון העותקים שמכרה אדל מ"21" הפכו לספחת על גבה של וולש הגרומה. התהודה המינורית לסינגלים המקדימים והמצוינים ששחררה לקראת האלבום החדש, "וואט דה ווטר
ובעוד שהצלחת "לאנגס" נבנתה באופן הדרגתי, הרי שמעמדה של וולש כיום כבר מחייב שבועות אינטנסיביים של קידום מכירות. הם כללו עד עתה שלל ראיונות כתובים ומצולמים עם עיתונאים מרחבי העולם, הופעת אורח במסיבה של עורכת "ווג" האמריקאי, אנה וינטור, ושידור חי בטלוויזיה של הופעתה. וולש מודעת למשקל הכבד שמונח על כתפיה. "זכיתי לכאלה הזדמנויות מדהימות", היא אמרה בראיון שהתפרסם השבוע ב"אובזרבר", "ולפעמים זה בהחלט נדמה שאני אצליח להרוס הכל". אם לשפוט על פי ההופעה, היא לא.
המתח, החרדות והחישובים המסחריים נשכחים כולם ברגע שפלורנס וולש מתחילה לשיר. היא מצוידת בקול שבורך על ידי אלוהים והשטן כאחד ומלווה בנבל, בבאס, בקלידים, בגיטרה בתופים ובכלי הקשה; לוולש יש היכולת לגרום לכל אחד בקהל להרגיש כאילו הוא רוקד איתה לבדו בחדר השינה ברגע אחד, מתבונן בה בהערצה בצוותא עם עוד מאות אלפים בפסטיבל גלסטונברי ברגע אחר, או לחלופין נסחף אחרי מכשפת השבט בטקס דרואידי עתיק יומין בסטונהנג'.
למרות הצהרתה שבהופעות היא מרגישה כמו "כדור אבק צורח ומזיע", כשמסך הקטיפה האדום עולה לראשונה, דמותה הגבוהה, עטויה בשמלה אוורירית בצבע שמנת, מזכירה יותר מכל זמרת אופרה מהמאה ה-19. היא מתחילה עם השיר הגרנדיוזי שפותח את האלבום החדש, "אונלי איף פור א נייט" בעל התוף המתגלגל והמקהלה המהדהדת, שרק מחזקים את אווירת הטרגדיה האופראית שאופפת את האולם הקטן והמעוטר בכבדות.
הרושם הקפוא והמלודרמטי נשבר לאטו עם השירים הבאים מתוך "סרמוניאלז" - "וואט דה ווטר גייב מי", שמזכיר מחול שדים, ו"הארטליינז" המרומם, שבהם וולש כבר מורידה את נעלי העקב, מסתחררת סביב עצמה בריקוד התימהוני שהפך לסימן ההיכר שלה, ומקפצת סביב הבמה כמו ילדה קטנה וחולמנית.
שאר השירים החדשים שהיא מבצעת - למשל "שייק איט אאוט" הכוחני, "לאבר טו לאבר" מלא הנשמה ועמוס הקלידים ו"ליב מיי באדי" הגוספלי - מוכיחים שוולש מקיימת במלוא המרץ את ההבטחות שנתנה בראיון ל"רולינג סטון" בחודש שעבר: הצליל כבד וקשוח יותר, האווירה שבטית, וולש אכן "אובססיבית לגבי תופים", שצלילם ממלא את החלל ללא הפסקה.
עבור וולש, גם התזמון וגם האופי של האלבום החדש הם בסימן התבגרות ואחריות. אף על פי שהתזמורים ב"סרמוניאלז" בומבסטיים אפילו יותר מבעבר - הישג כשלעצמו - הרי שבמקביל השירים החדשים וההופעה עצמה מהודקים ומדויקים יותר. "פעם חשבתי שלהשתכר עד מוות זה חלק ממה שנדרש בהופעה", היא סיפרה ל"אובזרבר". "כמו תחושת אבדון, לחיות כמעט מחוץ לשליטה. ואני חושבת שעכשיו אני מרגישה אחריות גדולה יותר כלפי המעריצים, כלפי האנשים שבאים לראות אותי מופיעה". התבגרות זה דבר יפה, בייחוד כשאת כבר בת 25.
כצפוי , מעריציה של וולש - חלקם נערות אמנותיות ודמויות פיה כוולש וחלקם בני 40 פלוס עם אהבה עזה ליורשת המובהקת של קייט בוש - מרימים את המקום כשמתנגנים להיטי האלבום הראשון, "דוג דייז אר אובר" ההמנוני ו"קוסמיק לאב" המרגש. ב"רייז איט אפ" היפהפה, שאותו היא מבצעת בגרסת דיסקו האוס, האקני אמפייר כבר מתמלא באנרגיות רייביות.
וולש היא מגמת תיאטרון מהלכת על שתיים. בניגוד לתיאורים שמתלווים למתחרותיה העכשוויות מז'אנר הזמרות ההזויות-דרמטיות-אמנותיות, כמו מארינה והדיימונדז או באט פור לאשז, אצלה מדובר במחמאה ולא בעלבון. לא חשוב כמה השוואות לקייט בוש, לפי.ג'יי הארווי, לסטיבי ניקס, לפטי סמית או לאריתה פרנקלין תזרוק עליה העיתונות הבריטית - וולש אכן מושפעת מכל הזמרות הללו - יש בה, כאמנית וככוכבת אמיתית, ניצוץ ייחודי משלה. בהופעה היא מצליחה להיות מלאכותית וטבעית, תיאטרלית ומחושבת, ללא גרם של זיוף.
חלק מגדולתה כאמנית הוא דווקא היעדר הכשרה מקצועית כלשהי. כפי שסיפרה בראיון, וולש לא מסוגלת לקרוא תווים היטב, לא ממש יודעת לנגן על פסנתר, ואת ליין התופים של "דוג דייז אר אובר" היא בכלל המציאה בעודה מתופפת - הו, כמה בריטי - על מגש תה. "אני די שמחה שמעולם לא למדתי לנגן על גיטרה", הוסיפה , "אחרת הייתי כותבת שירים במבנה קלאסי הרבה יותר. ככה הייתי צריכה ליצור לעצמי סגנון כתיבה משלי. הכל בא עם קרשנדו גדול".
וולש יודעת להגדיר את סגנונה באופן קולע יותר מכל מבקריה. הביטוי "קרשנדו גדול" בהחלט מסכם היטב את סגנון הגשתה הגרנדיוזי ואת קולה האדיר, שנדמה כי הוא יוצא ממנה ללא שמץ מאמץ. לעתים, לא נעים להודות, היא גם עלולה להיות קצת מעייפת. העוצמות הווקאליות והאקסטטיות יכולות להתיש כל בן אנוש שאינו חי ביקום הפלורנסי של רגש, יצרים והזיה שמשתפכים עד אין קץ.
ובכל זאת, אפילו כשהעייפות מזדחלת לקראת סוף ההופעה ורגעי הבאנשי המייללת של וולש מתחילים להישחק, היא מצליחה שוב להפתיע. זה יכול להיות ברגע של שירה מאופקת שבו היא נראית מרוחקת כאחת הדמויות מהמיתולוגיה היוונית שעליהן היא שרה, או בהבלחה נדירה של הומור עצמי שבה היא מלגלגת על שמרוב סיבובים מלודרמטיים היא מתנגשת בסטנד של המיקרופון. יכולתה לרגש ולהפתיע ניכרת גם ברגעים שבהם היא מודה בחיוך כן לקהל האוהב ובנפנופי השמחה למשפחתה, כאילו היתה בכלל בהופעת בת מצווה עם רינת גבאי בגני דלווינו. בכלל, מרוב תודות כבר לא ברור מי יותר מתרגש: הקהל או וולש. מה שבטוח הוא שכולם מותשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם