טיפול עשרת אלפים: על ארבעה אלבומים אלקטרונים שווים
האליטה האלקטרונית התגייסה כדי לעזור לרדיוהד, אפאראט קופץ כיתה, בדי.ג'יי שאדו אסור לזלזל וג'יימס בלייק מוריד הילוך. האלבומים האלקטרונים ששווה לכם לשמוע
קאריבו, השם שמאחוריו מסתתר הפרופסור למתמטיקה דן סניית, הגיע ב"סווים" לבשלות כמפיק וככותב שירים; הניתוח המיקרוסקופי של תנועת לופים ומקצבים רב-שכבתיים פגש באסתטיקה דאנסית ובגישה פופית קומניקטיבית והתהווה לטביעת סאונד ייחודית, מאז מסרב סניית לתת למניותיו לצנוח. הצליל שלו, שמזיז באותה אפקטיביות ילדי אינדי וקלאברים, רק הולך ומשתכלל.
את חותמת האישור הסופית להיותו תפוח האדמה הלוהט של האלקטרוניקה החכמה קיבל סניית כשהוזמן לפתוח את הפרויקט החדש של רדיוהד "TKOL RMX", שמאגד את כל הרמיקסים שהופקו לקטעים מתוך אלבומה האחרון, "דה קינג אוף לימבס".
הטיפול המבריק של קאריבו ב"ליטל ביי ליטל" רק מחזק את הטענות שהופנו נגד הלהקה האוקספורדית על יכולתה החלקית לתרגם את המוזיקה שהיא סופגת לכדי יצירה עצמאית. סניית מדברר את הכוונות של רדיוהד טוב ממנה. הוא מפרק לגורמים את "ליטל ביי ליטל" ומרכיב אותו מחדש בסימטריה מושלמת, מרהיבה הרבה יותר מתצורתו המקורית; הוא מניח את הקול של תום יורק על ביט קריספי רבוע, באס כרסתן, משטחי קלידים אמביינטיים ונבל, שהחיתוך הכירורגי שהוא מבצע בו נותן את הטון המלודי. חבל שרדיוהד לא נשמעים ככה במקור.
לא רק קאריבו משפר את רדיוהד. "RMX
(רדיוהד, "TKOL RMX", הליקון)
מי שנעדר מ"TKOL RMX" ויכול היה לתרום להרחבת הספקטרום הצלילי של רדיוהד הוא סאשה רינג הגרמני, שפועל כבר עשור פלוס בשם אפאראט. במהלך הקריירה הפורייה שלו חצה אפאראט טריטוריות אלקטרוניות בטבעיות. הוא עבר מטכנו מינימליסטי לגליץ' שבור ושכלתני ומשם לדאבסטפ ולטקהאוס, אימץ אלמנטים מכל תתי-הסגנונות שבהם התנסה והמוזיקאים שאיתם שיתף פעולה - הטכנואידית אלן אליאן, הצמד מודלסקטור - ופיסל מהם גוף עבודה מגובש.
באלבום החדש שלו,"The Devil's Walk", אפאראט קופץ כיתה. אולי אפילו שתיים. אם עד היום הגיוון שלו היה דו-שיח פנימי בגבולות האזוטריה, כעת הוא פורץ אותה משלל כיוונים מפתיעים. הוא מוריד את הקצב, מנמיך את הטון ומניח את המתודות האלקטרוניות כתשתית לשירים של ממש. לא לחינם הוא יוצא בלייבל "מיוט", הבית של דפש מוד, ניק קייב והלאיירז ואחד המוסדות החשובים בהתפתחות יחסי הגומלין בין אדם ומכונה במוזיקה. אפאראט מכניס במכונה אנושיות אקוסטית.
את המלודיות הוא בונה מתבניות של מיתרים, כלי קשת, כלי הקשה אקזוטיים, חצוצרות, באס אלקטרוני, פסנתר, מקהלה וסינתסייזרים אנלוגיים. "The Devils Walk" הוא כרטיס היציאה של אפאראט מהנישה האלקטרונית. הוא מושפע מסלואודייב, סטיב רייך ודיס מורטל קויל יותר משהוא תוצר של חואן אטקינס, ריצ'י הוטין וקראפטוורק; קשור הרבה יותר לפליט פוקסז, אנימל קולקטיב ו-M83 מאשר לארט דיפרטמנט, ג'וש וינק או קארל קרייג. מלבד היותו מפיק מחונן, אפאראט מוכיח שהוא גם זמר טוב. בדואט "בלאק ווטר", השיר הכי יפה באלבום, הוא מגיע לאיזון עם קול נשי שעוטף ומחמיא לו. זה יכול להיות הרגע שלו.
(אפאראט, "The Devil's Walk", הליקון)
אחרי ההופעה המחפירה שלו בגני התערוכה, אלבום חדש של די.ג'יי שאדו הוא לא משהו שאמור לרגש כאן מישהו. הרי כמה עוד יכול לחדש מי ששוב ושוב דוגם תקליטים ישנים למחייתו? זו כמובן טעות של חובבנים. לאף אחד, לעולם, אסור לזלזל בדי.ג'יי שאדו. ב"The Less You Know, The Better", שאדו נמצא בכושר שיא. היכולת לחבר בין תופים (תמיד קטלניים), גיטרה, פסנתר, חצוצרה ושירה שלקוחים כל אחד מתקליט אחר מעוררת השראה ביכולת שלה להתחדש. היא גורמת להקשיב למוזיקה אחרת, באוזן שמפרקת את כל האלמנטים ומנסה לנחש מה הגיע מאיפה.
מעבר לשני קטעים שבהם שאדו חוזר לבונקרים הישנים, יש באלבום הזה תנופה יצירתית מלהיבה. שירים כמו "סאד אנד לונלי", "רדימד", "ראן פור יור לייף" ו"גיב מי בק דה נייטס" - קלטו כמה
- שבהם שאדו מביא את הדגימה הווירטואוזית שלו לגבהים חדשים, גורמים לי להצהיר, בלי למצמץ, שזה האלבום הכי טוב שלו מאז יצירת המופת אנדטרודיוסינג .
"סקייל איט באק", שבו על רקע מקצב Fאנק עצל וסליזי מוכיחה ליטל דראגון שליטה אבסולוטית בקול ובהשפעת המרחב האולפני עליו, סוגר את הסיפור פעמיים; גם מהכיוון של ליטל דראגון, שחווה שנה נהדרת, וגם מהזווית של די.ג'יי שאדו, שחזר.
(די.ג'יי שאדו, "The Less You Know, The Better", הליקון)
זו היתה צריכה להיות השנה של ג'יימס בלייק. הזמר הצעיר ויפה התואר בעל קול הסול העמוק והמגע המחוכם בקלידים היה אמור לחדור לסלון של המשפחה האנגלית הממוצעת. זה לא קרה. גם הזכייה שלו בפרס המרקיורי, הפרס היוקרתי ביותר לאלבום בריטי, לא הוטלה בספק. ואז הגיעה פי.ג'יי הארווי והוציאה, כך סתם משומקום, את "לט אינגלנד שייק", האלבום הכי טוב בקריירה שלה, שקטף את הפרס והרס לבלייק את השנה.
העיכוב בדרך אל הזרם המרכזי לא מוריד חלילה מערך הבכורה הפנטסטית שלו, ששילבה בין אסכולת הזמר-פסנתרן האינטימית למקצבים שבורים אך עדינים ולהפקה שמבייתת את האנרגיה המועדונית תוך שהיא משאירה מאפקט גל ההדף שלה. "Enough Thunder", אי.פי. חדש שהוציא בלייק, לוקח צעד מרושל לאחור, מהאולפן המאובזר לכיוון חדר השינה הצנוע. יש בו ארבעה שירים חדשים וחרישיים, עוד שיתוף פעולה יפהפה עם בון איבר וביצוע ל"A Case of You" של ג'וני מיטשל, שלבדו מלמד על האווירה הבלדית של האי.פי. אכן סאד אנד לונלי.
(ג'יימס בלייק, "Enough Thunder", הליקון)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם