אין דיבור: האלבום החדש של ריהאנה מאכזב
שלושה אלבומים תוך שנתיים הם יותר מדי גם עבור ריהאנה, שבאלבומה החדש נשמעת שחוקה. אין פלא, לוח הזמנים הצפוף של מכונת היחצנות אינו מאפשר התפתחות אמנותית
ההספק הגבוה מלמד על לוח זמנים צפוף שלא מאפשר התפתחות אמנותית, התנסות או מבט פנימי מעמיק על הקריירה, לא כל שכן מנוחה. השגרה התובענית של סיבוב הופעות אלבום-סיבוב-אלבום-סיבוב-אלבום מעקרת כל ניסיון לחרוג מתהליך עבודה קבוע, שבו מחכים לריהאנה באולפן, מיד בשובה משדה התעופה, עשרה שירים שנכתבו והופקו על ידי מיטב המוחות של הפופ המסחרי העכשווי במטרה להמשיך בהטלת ביצי הזהב. וזה לפני שסופרים הופעות אורח כמו "פרינסס אוף צ'יינה", מהאחרון של קולדפליי, או "אול אוף דה לייטס" של קניה. בקליפ לשיר היא מציגה את הקו הדקיק שבין מחשוף נדיב לפורנו רך.
אוכלת את הראש. ריהאנה בהופעה
גטי אימג'ס
ב"טוק דאת טוק" ריהאנה כבר נשמעת שחוקה. כאילו לה עצמה נמאס מאורח החיים המתיש ומהתחימה הכל כך פשטנית של כישוריה. אמנם היא לא ניחנה בווירטואוזיות קולית כמו ביונסה ולא בורכה בגרון המיוסר של אדל, אבל שמחת החיים הכובשת שהתפרצה ממנה ב"אונלי גירל אין דה וורלד", הסקס אפיל המתגרה של "וואטס מיי ניים" והעצמאות הנשית שנשבה ב"רוד בוי" הוכיחו שהיא לא סתם פרצוף יפה וגוף בוער. יש לה אישיות שמחכה לשירים הנכונים כדי לקלוח החוצה בנונשלנטיות. ב"טוק דאת טוק", על אף המאמץ הניכר, היא פורצת
לעתים רחוקות מדי.
הגם שריהאנה היא לא זמרת שנמדדת באלבומים שלמים - היא ריהאנה, לא סיגור רוס - אלא על פי הסינגלים המוצלחים מתוכם, אין מנוס מלקבוע ש"טוק דאת טוק" הוא אלבום מאכזב. ב"לאוד", הקודם שלה, נשמר האיזון העדין בין דאנס פלסטי אירופי ומג'ונן, אר אנ' בי סקסי והשפעות קאריביות שבהן מנצנץ המבטא הברבדוסי האקזוטי. והיה בו גם את "אונלי גירל אין דה וורלד", שיר פופ מושלם שחיבר בסינרגיה את כל האסכולות - בנוסף לציטוט מ"דה ווק" של הקיור - לכדי תרועת ניצחון אדירה.
גילוי עריות
"טוק דאת טוק" מתאמץ לשחזר במדויק את ההישג של "לאוד", אך ללא הצלחה. כל שיר נכנס לתוך המשבצת שיועדה לו, אולם נדמה כי קודמו בתפקיד היה אטרקטיבי ממנו. זה בולט במיוחד בשיר הנושא, דואט סמי ארוטי עם ג'יי זי, שמזיע בניסיון להיות "וואטס מיי ניים", שבו אירחה ריהאנה את דרייק.
מנסה, אבל לא מצליח לשחזר את ההישג של "לאוד". "טוק דאת טוק" עטיפת האלבום
לעומת המתח המיני שסחב את השיר ההוא וגם התממש לבסוף, היחסים בין ריהאנה וג'יגה הם של פטרון ובת טיפוחים. בסיבוב הקודם שבו נפגשו השניים, ב"אמברלה" הגדול, החסות שפרש ג'יי זי על ריהאנה היתה אבהית. ב"טוק דאת טוק" הדיבור המלוכלך בין השניים נותן תחושה של גילוי עריות מטריד, בוודאי כשמיד לאחריו מגיע "קוקינס" רווי משחקי המילים והרמזים המיניים.
גם החיבור לקלווין האריס, שנמצא כאן על תקן מפיק האלקטרוניקה שמביא את ריהאנה לרחבה, נשמע מעט מאולץ. "וור האב יו בין" ו"ווי פאונד לאב", שיתופי הפעולה בין השניים שכבר הספיקו להפוך ללהיטי חתונות, הם קטעים עמוסי שטיקים שלקוחים היישר מתור הזהב של היורו דאנס באמצע שנות התשעים. יש בהם מהלכים שמאזכרים את "וואט איז לאב" של האדוויי, "יו גוט טו לט דה מיוזיק" של קפלה ו"סאנדסטורם" של דארוד - זוכרים את העלייה שלא נגמרת? - ולמרות תחושת ההמוניות שעולה מהם, הרגישות והניואנסים בהגשה של ריהאנה והאלמנט ההמנוני-ערסי שטבוע בהם הופכים אותם לתענוג אסור שקשה להפסיק לזמזם. בטח כשאתה שיכור.
האכזבה האמיתית מגיעה מ"דראנק און לאב", השיר שבו מסומפל "אינטרו" של דה XX. מצד אחד יש משהו מסעיר בשיר שדוגם שיר בן דורו, נוטע אותו בקונטקסט אחר וחושף אותו לקהל עצום. מצד אחר, נדמה שריהאנה פספסה את היופי שטמון בשיר הדגום; את המינימליזם העדין והקריר של דה XX היא מלכלכת עם ביצוע קולי מלודרמטי ולא שייך.
מה שבכל זאת מעורר כבוד ב"טוק דאת טוק" הוא הנכונות של ריהאנה להימנע כמעט לחלוטין מבלדות. בעוד ש"4" של ביונסה התפקע מרגשנות בומבסטית ורומנטיקה מעושה, ריהאנה רק רוצה להרים את האווירה ולרקוד כל הלילה. לא פלא שהיא כל כך עייפה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם