אדית פיאף שלנו: זוכרים את יפה ירקוני
יפה ירקוני תיחקק בלבבות כמי ששירתה נאמנה את קהל מאזיניה והפכה את שגרת יומם לנסבלת יותר
תפקיד חשוב בהבניית סנטימנט לאומי. יפה ירקוני ארכיון המשפחה
בשנת 2006 דגמו חברי להקת הבילויים את קולה של יפה ירקוני מביצוע שלה לשירו של חיים גורי "באב אל ואד", שנכתב בימי מלחמת העצמאות. הם הלחימו אותו לתוך "באב אל ואד 38א'", השיר שפתח את אלבומם "שכול וכישלון". נטיעתו של אחד משירי הלאומיות הראשונים שהוקלטו במדינה הצעירה במשל פוליטי המדמה את החברה הישראלית למטוס הצולל אל האבדון בזמן שלנוסעיו מושמעים באזניות שירי נוסטלגיה, יכול לעורר אי נחת לאור הכינוי "זמרת המלחמות" שדבק בירקוני והרוח הפטריוטית שנשבה בחלק משיריה.
ואולם, לא זאת בלבד שהנבואה הקודרת של הבילויים והמנוני הציונות של ירקוני ספוגים באותה דאגה כנה לגורל הארץ, נדמה שירקוני עצמה היתה מוחה נגד השימוש הרגשני שנעשה ברבות הימים בקולה כדי להסיח את הדעת מעוולות, שהתרפקות נוסטלגית לא תביא לפתרונן.
בימיה הראשונים כזמרת, בשנות הארבעים, היה לירקוני תפקיד חשוב בהבניית סנטימנט לאומי שיאגד את הציבור היהודי בישראל למרקם אחיד, יעניק לו אמונה בצדקת הדרך ויעודד את רוחו במהלך הקרבות הקשים. ירקוני מילאה את התפקיד בהצלחה. קולה המלטף וחזותה האלגנטית ריככו עבור הציבור את מוראות המלחמה, ושירים כמו "באב אל ואד" ו"האמיני יום יבוא" הפכו לחלק מפסקול התקופה. שירים פופיים יותר, כמו "אל נא תאמר לי
שלום" ו"שחרחורת", זכו להצלחה לא פחותה בקרב הקהל הרחב, אבל העורכים המוזיקליים הקפידו לנגן שירים בעלי מסר מאחד ורחב.
ירקוני המשיכה למלא את שליחותה גם במלחמות הבאות והקפידה להופיע בפני החיילים גם בבסיסי החזית. על המצע הרגשי הטעון של ימי המלחמות נחרתה דמותה של ירקוני כזמרת קונצנזואלית, והתפקיד שמילאה במהלכן ובימי ההפוגות הקנה לה את התואר "זמרת המלחמות".
אך דעתה של ירקוני לא היתה נוחה עם התפקיד שהוטל עליה. היא העדיפה להגדיר את עצמה כזמרת של החיילים, ולא של המלחמות, כמו רוצה להגיד שלבה עם העם, ולאו דווקא עם הנהגתו. זה ניכר גם במוזיקה שבחרה לבצע. בניגוד לכינוי שהוצמד לה, רוב שיריה הם שירי ריקודים "סלוניים" בעלי ניחוח אירופי פסטורלי. חלק אחר ביצירתה הוקדש לשירי ילדים נוטפים תום כמו "עגלה עם סוסה", "דובון ימבו", "לאבא שלי יש סולם" או "אחותי הקטנה".
הראיון המפורסם שקיימה ב-2002 בגלי צה"ל, שבו תקפה את מדיניות הכיבוש הישראלית, היה אחד מהביטויים לזהות האמנותית והפרטית המורכבת שלה, שהיתה מרובדת יותר מהייצוג שהממסד ייעד לה. אי לכך, היא תיחקק בלבבות כמעין אדית פיאף ומרלן דיטריך ישראלית, ששירתה את קהל מאזיניה נאמנה, גם בחזית, אבל בעיקר בשגרת יומם שהפכה לנסבלת יותר בזכות הקסם שנסך קולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם