צעיר לנצח: ראיון עם רמי קלינשטיין
בגיל 49, רמי קלינשטיין מתחיל לשאול את עצמו כמה שנים הוא עוד ימשיך להשתולל על הבמה. בשיחה עם עפר שלח לרגל עם עליית "The Voice", הוא מדבר על ההכרח להתחדש כל הזמן, המחיר ששילם על ההצלחה הענקית של ריטה וטראומת הגירושין הכי מסקרנים בתולדות המדינה
משהו מיושב, כמעט בורגני. מעבר לזה שאלוהים בירך אותו באוזן מושלמת ובכישרון מוזיקלי שנוטף מהאצבעות, הוא נראה קצת כמונו. והוא מתבגר יחד איתנו, כמו שהיינו רוצים להתבגר - בנינוחות, בחן - מקבל עם הגיל סוג של עומק בלי להתקמט באמת.
אני מכיר את קלינשטיין קצת. יש לנו חבר משותף עם הרבה יותר שיער על הראש ויותר פרסום מאשר לשנינו ביחד, אבל מעולם לא ישבנו לדבר באמת. הרעיון של הראיון הזה בא ממנו, ושימח אותי מאוד. אנחנו יושבים במקום טרנדי במרכז תל אביב, אלכוהול על השולחן, החיים עוברים בחוץ. לאף אחד לא דחוף לגלות את הסוד הנסתר של גירושיו מריטה או יחסיו עם אלכס, הצעירה ממנו בהרבה. יותר חשוב, יותר מעניין, לדבר על החיים באמצע החיים.
"האמת", קלינשטיין אומר, "רוב הזמן אני לא מרגיש את זה. בין אבא שלי לביני יש 30 שנה. כשאני הייתי בן 20 הוא היה בן 50, וזה נראה לי נורא מבוגר. תמיד אומרים שלהופיע על הבמה מחזיק אותך צעיר, ואני באמת חושב על ג'אגר, מקרטני, ספרינגסטין, שאת כולם ראיתי בהופעה ואצלם זה באמת ככה".
איפה אתה כן מרגיש את הגיל?
"זה בא והולך. אני מרגיש לפעמים שאין לי את כל הזמן שבעולם. כמה שנים עוד אשתולל על הבמה? 15 שנים? כשהייתי בן 20 לא חשבתי ככה, אבל גם היום זה לא מעסיק אותי כל הזמן".
לי יש מבחן, אני אומר לו. מול הבניין של ערוץ 10 יש אי תנועה, ועליו גדר מברזל. רוב הזמן, כשאני חונה ממול, אין לי סבלנות ללכת עד הרמזור, ואני חוצה את הכביש וקופץ מעל לגדר. כל עוד יש לי את הדחף, את היכולת, לקפוץ ולנחות כמו שצריך, כנראה שעוד לא הזדקנתי לגמרי.
קלינשטיין מחייך. "לפני 16 שנים התחלתי לעשות טאי צ'י", הוא אומר. "יאיר (לפיד, החבר ההוא עם השיער והפרסום) תמיד אומר לי, 'כשאני אהיה זקן, אעשה טאי צ'י'. אבל אני החלטתי כבר אז לעשות דברים, שלא אאבד אותם עם הגיל. כבר כשהייתי צעיר עשיתי דברים מחושבים".
למה?
"ככה הייתי. אהבתי לשחק כדורסל, אבל כל פעם הייתי נוקע את האצבעות, שזה הדבר הכי חשוב לפסנתרן. אמרתי לעצמי, 'בפציעה הבאה אפסיק לשחק', ואז חשבתי למה לחכות לפציעה, והפסקתי. כשהמפרקים כאבו לי במכון הכושר, עברתי לפילאטיס".
זאת אומרת שהיית זקן כבר שהיית צעיר?
"בדיוק. היום זה אחרת. דווקא לפני כמה חודשים התחלתי להתאמן באמנויות לחימה. לא אכנס לזירה, אבל יש לי תחושה שהיום אעשה דברים, אקח סיכונים שלא הייתי לוקח פעם. זה כמו ילדות שנייה".
רוקיסטים הם בדרך כלל לא האנשים הכי מחושבים בעולם.
"אמרתי לעצמי שכל החיים שלי זה להיות זמר ולהופיע, דבר שיש בו המון תחרות ולחץ. חיפשתי משהו שיהיה גורם מאזן. הטאי צ'י ריפא לי את קשיי הנשימה, שיפר לי את הראייה, נהייתי יותר רגוע. אבל יש לזה גם מינוסים: אתה מוציא את עצמך מהתחרות".
נגד מי אתה מתחרה כשאתה מופיע?
"זה שוק מאוד תחרותי. ב-1992 הוצאתי את 'אהביני'. במקביל יצא 'שינויים בהרגלי הצריחה' של החברים של נטאשה, שבעיני הוא אחד מאלבומי הרוק הכי טובים שנעשו פה. ברור שזה פגע בהצלחה שלי. לא יכולת להעביר תחנה ברדיו בלי לשמוע את האלבום ההוא. כל מה שאתה יכול לעשות זה לאכול את עצמך. אני מודה, קינאתי קנאה גדולה".
והיום?
"היום זה אחרת. יש לי ארסנל של 25 שנה. כשאתה עולה לבמה והקהל שר איתך, יש בזה משהו מאוד מרגיע".
מעיק עליך שאתה רוצה לשיר את הדברים שמעניינים אותך עכשיו, והקהל רוצה "תפוחים ותמרים"?
"ברור לי שאני צריך להתחדש, שאתה טוב כמו העבודה האחרונה שלך. אני שמח שיש במופע שלי שלושה שירים חדשים שעדיין לא הוקלטו ומתקבלים באהבה. אבל אני מבין את מי שרוצה את הלהיטים. האמת, כשאני בא להופעה של מישהו אחר זה גם מה שאני רוצה. אני מבין את הקושי של אמנים צעירים שאין להם חומר מוכר. להם יותר קשה משהיה לי".
למה?
"בזמני לא היה פלייליסט. אם היה פלייליסט בתחילת שנות התשעים, אולי רק שיר אחד שלי היה נכנס אליו וכל השאר היו מתים. אז יכולת להגיע לארבעה-חמישה שירים של אותו אמן, היום
לחבר שלנו יאיר יש אגדות על השמיעה של רמי, איך הוא יודע מהצד השני של האולם איזה קליד צריך לכוון בפסנתר (יאיר מגזים, קלינשטיין טוען). לפעמים יש תחושה שהרהיטות המוזיקלית הזו, החינוך הקלאסי והידע העצום בהיסטוריה של הרוק פוגמים בחספוס שלו אנחנו מצפים מאמן רוקנרול. אנחנו רוצים משהו שבא מהיורה הרותחת של הנשמה, לא ממוזיקליות מהוקצעת. אבל כשמגרדים טיפה, באמת לא עמוק, הפצעים מתגלים.
"בתחילת הקריירה", רמי אומר, "הייתי 60 אחוז מפיק. התחלתי את זה מוקדם, כשהייתי חייל, והחלום שלי היה להביא לארץ דברים ששמעתי בחו"ל ולשלב אותם עם הצליל שיש פה. כתבתי, אבל מה שעניין אותי יותר היו הסאונד וההפקה. הייתי מאוד און ליין. הייתי צעיר, וצעירים יודעים הכל, איך הכל בדיוק צריך להיות. רק אחרי האלבום הראשון שלי ("ביום של הפצצה") שכנעתי את עצמי שגמרתי להיות המפיק של רמי. את האלבום השני ("על הגשר הישן") הפיק לואי להב, ומאז לא הפקתי יותר לעצמי. אחר כך התחלתי טיפול. הייתי מוכה מההצלחה של ריטה ושלי. עברתי מדורי גיהנום של חיפוש עצמי".
גם כי זה היה תמיד "ריטה ורמי" - כלומר היא קודם, בכל מה שנוגע להצלחה?
"זה נכון שניהלתי את הקריירה של שנינו, ולכפל הזה היה מחיר".
גור וידאל אמר פעם: "כשחבר טוב שלי כותב משהו טוב באמת, משהו בי מת". אפשר באמת להתמסר להצלחה של מישהו אחר, אפילו אשתך האהובה, בלי לקנא ובלי לשאול איפה אני?
"זה יותר מסובך. אני כתבתי לחבר הכי טוב שלי משהו טוב באמת, וכתבתי גם לי. זה לא היה בנפרד. אבל ברור שהקריירה שלי הייתה כינור שני. האחריות שלי לקריירה של ריטה, החשיבות שייחסתי לה, כל זה הוציא ממני המון אנרגיה. ברור שבנוסף לשמחה ולגאווה החזקתי בהרבה כובעים, למרות שלא בגלל זה נהייתי קירח. שאלת אותי אם אני עושה פשרות בשביל להצליח: מבחינתי לא. עשיתי את 'אהביני' ואת 'במסיבה אצל גידו' למרות שידעתי שזה לא יצליח. בהליקון, שהייתה אז חברת התקליטים שלי, שאלו אותי מה אני עושה. זה לא היה אכפת לי. אבל הייתי מסובך עם עצמי בשאלה איך אני לוקח את המוזיקה שלי למקום שאני שלם איתו.
"רוב הרפרטואר שלי מורכב משירים שלא הצליחו בזמן אמת, אני לא יודע למה, והתגלו רק אחר כך. 'אש' זה שיר צעיר, שהצליח בזמנו מיד. אבל עשרות שירים אחרים, 'אין לי חוץ ממך כלום', 'אין כמוה' ו'צעיר לנצח' יצאו ולא קרה איתם כלום, והיום הם הכי פופולריים. האמת היא שכשהייתי צעיר ניסיתי לכוון למה שיצליח. מהאלבום השני הפסקתי, וב'תפוחים ותמ רים' הכי לא כיוונתי".
למרות שהוא אכזב את מי שאהב את שירי הרוק שלך. אני זוכר שמישהו כתב משהו כמו: "רמי קלינשטיין רצה להיות דילן ועכשיו הוא שר שירים של גלי עטרי".
"נשבע לך, לא כיוונתי. ב-1986, כשהתחלתי, לא הייתי כותב אותו. אבל עשיתי סיבוב הופעות גדול עם גידי גוב ויהודית רביץ, עבדתי עם איתן נחמיאס-גלס שכתב את המילים, הופעתי 20 פעם בחודש מחוץ לתל אביב. מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מתחכך בדנ"א הישראלי בבית שאן, בבאר שבע, בקריית שמונה, וזה יחד עם הכתיבה של איתן הביא לשיר הזה.
"אלון הלל היה אומר לי, 'למה אתה לא כותב לעצמך כמו שאתה כותב לריטה'. לא יודע. לא יודע להגדיר יצירה. אני לא כותב מילים כמו שלום חנוך, אני לא גיטריסט של ארבעה אקורדים. אני פסנתרן עם חינוך קלאסי. אני כותב מה שנראה לי יפה. והיום אני גם הרבה יותר פתוח לביקורת. יש לי קבוצת חברים ששומעת, וזה חשוב לי".
ועברת אותו שינוי גם בחיים?
"פעם הייתי נבהל ממה שהקריירה עושה לסביבה שלי. היום אני מבין שלהיות עסוק וממוקד בקריירה שלי זה טוב לכולם. אני לא מרגיש שאני צריך לפצות את כולם, שאני חייב לכולם".
תפסת את הגירושים שלך ככישלון?
"בזמן אמת זה היה כאוטי, משברי לחלוטין. אבל זה לא היה הכישלון להיות בעל טוב או הדבק של המשפחה שלי. מה שהפריע לי היה שלא הצלחתי לתחזק את רמי, למצוא את עצמי, את הקול והנוכחות שלי. ולכן הגירושים היו גם התחלה".
אתה יודע, זו פעם ראשונה שאני שומע הסבר כזה לגירושים מגבר. שנינו מכירים כבר הרבה זוגות שהתגרשו, והנימוק הזה - "לא מצאתי את המקום שלי, את הקול שלי" - מושמע כמעט תמיד מהצד הנשי, שהוא ברוב המקרים גם זה שמביא לגירושים.
"אני מאוד מחובר לצד הנשי שלי, מאוד מחצין את הרגישות הזו. זה הופך אותי היום לאדם יותר משפחתי, יותר זוגי. האני, המקום שלי, הוא היום מרכז חיי - וראה זה פלא, הזוגיות והמשפחתיות לא נפגעות, אלא להפך. כנראה שהאיזון הזה רק עושה טוב לכולם".
הוא מרבה להופיע. רוב הזמן במקומות קטנים יחסית, כמו הזאפא בתל אביב ובהרצליה, אבל גם במקומות גדולים יותר. ההופעה היא לא רק דלק אלא גם צורך כלכלי בענף שהמודלים הכלכליים הישנים שלו התרסקו: אף אחד כבר לא קונה יותר דיסקים, בישראל אין הכנסות מאייטיונס, הורדות לסלולרי שוות הון, אבל שמורות בעיקרן לזמרים מזרחים.
ראיתי אותו בזאפה, והמקום מתאים לו. קשה לזייף שם, הזמר והלהקה מתחככים בקהל יותר מדי מקרוב. אצל קלינשטיין האינטימיות הזו מחצינה את הנשמה, מחברת אותנו אליו מעבר למלודיות הנהדרות. למישהו כמוני, מבוגר מכדי שהשירים של רמי יזרמו בעורק המרכזי של החיים שלו, הופעה היא הדרך הכי טובה לצרוך אותו.
"כן. כל מופע בשבילי זה כמו משחק כדורסל, כמו דייט. אני חייב לנצח, חייב לגעת. מצד שני, מעולם לא הייתי כל כך בטוח כמו עכשיו".
אתה יכול בוודאי למלא מקומות יותר גדולים מזאפה או מברל'ה.
"חשובה לי הרשת הזו של ההופעה במועדונים. לפעמים אני גם בשוני או בקיסריה, אבל זו מדינה קטנה, וכל אחד צריך להיות מוכן להופיע בפני כל גודל של קהל. אני לא יכול לראות את עצמי לא מופיע. גם כספית, כי היום דיסקים כבר לא מוכרים וזה מרכז הכובד, וגם כי אני באמת אוהב את זה.
"גם בהופעות, פעם הייתי נורא פרפקציוניסט, וזה פגע בי. הרצון שהכל יהיה מושלם היה עוצר אותי, היה חשוב לי איך כל צליל יוצא, וזה בלם את החום והאנושיות שדרושים בהופעה. עם השנים נרגעתי. הופעה זה לא תקליט. זה מפגש אחר, עולם אחר. מבחינתי, היום זה ג'ם סשן, לא בלי מסגרת אבל חופשי. זה כמו דמוקרטיה שיש לה מוסדות וחוקים, אפילו שב"כ ומוסד, אבל לא דיקטטורה".
אותי הפרפקציוניזם בהופעה ממש לא מעניין. אני בא אליה להתרגש, לא להתפעם מהמקצועיות. הייתי בהופעה של פול סיימון, שהשירים שלו מלווים אותי מגיל ההתבגרות, והכל היה סופר מוזיקלי ומרשים, אבל לא מרגש. "גשר על מים סוערים" היה הסלואו הראשון שלי עם החברה הראשונה שלי, ולא התרגשתי.
"הוא לא מהמרטיטים. תן גם כבוד לקול של ארט גרפונקל. לא נותנים לו מספיק קרדיט על הריגוש שהשיר הזה נותן לך. גם אני הולך להופעות כדי להתרגש. בגלל זה אני משווה את זה לדייט. בדייט אתה לא רוצה להגזים, לא להיות חכם מדי ולא טיפש מדי, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי. מצד שני, אם לא תהיה עצמך זה לא ילך. זה מה שלואי להב אמר לי מזמן,'תשמור על עצמך'. אם אתה לוחץ יותר מדי זה לא טוב, אם אתה חכם מדי זה לא טוב".
יש ערבים שאתה יודע שזה לא ילך?
"אין דבר כזה. אני מגיע למקום שנדמה שאין בו שום סיכוי, ואומר לעצמי שאי אפשר לקבל את זה. פעם החלפתי זמר ים תיכוני שלא אגיד את שמו. אמרו לי,'זה קהל שלא מכיר אותך, לא יתחבר אליך'. אמרתי'אין מצב'. אני לא מאמין בז' אנרים. מוזיקה טובה מדברת, קשר טוב מדבר. אל תבוא יהיר ומתנשא. אנשים יודעים לזהות אמת, ואם תיתן להם משהו טוב, הם ייקחו".
ולפינת הקלישאה: איפה תהיה עוד עשר שנים?
"בן 59. אני נורא מבסוט מאיפה שאני היום, כך שאני מקווה להיות באותו מקום. קיבלתי איזשהו נפח, משקל סגולי אמיתי. יש משהו בגיל שיוצר את זה. אני מקווה שעוד עשר השנים הנפח הזה יגדל, ואני אהנה ממנו וארגיש כלפיו מה שאני מרגיש בהשוואה לאיפה שהייתי בגיל 39. לא הייתי מנהל איתך שיחה כזו לפני עשר שנים".
יחד עם שלומי שבת, אביב גפן ושרית חדד, רמי קלינשטיין הוא אחד המנטורים ב-The Voice, הגרסה החדשה של רשת (בכל שבת ב-21:00, ערוץ 2) לריאליטי-תחרות השירה בטלוויזיה. בין הגימיקים בתוכנית - בחירה עיוורת של הזמרים בשלב הראשון ועבודה של כל אחד מהארבעה עם המתמודדים שמצאו חן בעיניו.
"אני אוהב את הבחירה על פי השמיעה בלבד", אומר קלינשטיין. "בשנות השמונים, מטעמים מסחריים, החליטו שמוזיקה זה דבר שרואים, וזה מחזיר את חוש השמיעה למקום הראוי. גם זה שאני מנטור מאוד קוסם לי: לעבוד עם אנשים, לתת להם מהניסיון והידע שלי.
"בכלל, זה נותן צ'אנס לראות איך נעשית העבודה עם זמרים. פעם כל זה היה נורא מסתורי: מה באמת עשה פיל ספקטור עם ג'ון לנון? מה עשה קווינסי ג'ונס עם מייקל ג'קסון? זה היה כמו סוד. אותי זה תמיד ריתק. היום אפשר לראות הכל. יצא די-וי-די עם סשן עבודה של הביץ' בויז, וזה מדהים.
"פעם אף אחד לא התעניין ביוצר ובמפיק. היום המקום של האנשים שמאחורי הקלעים גדל. יש לך את הפרויקט של עידן רייכל, שהוא לא הזמר שעומד בפרונט. בתוכנית יראו את העבודה שלי עם האנשים שאני מדריך, וזה כיף. זו הפקה מיוחדת, בתנאים שלא רגילים להם בארץ. באה לפה חברה גרמנית עם ספר מאוד גדול ומסודר איך עושים כל דבר, ואני מרגיש מאוד מפונק, מאוד בחו"ל. נוצרה גם הרגשה של צוות, של משפחתיות. כיף גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם