היה עשר: אנשי ערוץ 10 נזכרים ברגעים הגדולים שלהם
צביקה יחזקאלי כמעט נורה, גלית גוטמן בכתה בשידור וגיא לרר קיבל פיסת היסטוריה. אנשי ערוץ 10 בוחרים את הרגעים האישיים שהכי זכורים להם משידורם בערוץ, עשר שנים לאחר שהתחיל לשדר
"בכל עשר השנים של חדשות 10 יש שבוע אחד שהיה כנראה הדרמטי ביותר - השבוע הראשון. סיימנו שלושה חודשים וחצי של עבודה מפרכת מסביב לשעון. בנינו אולפן משוכלל ומערכת חדשות שלמה מאפס בזמן שיא. המטרה היתה להספיק להגיע לשידור הבחירות ב-28 בינואר 2003. מערכת חדשות שלמה שהשידור הראשון שלה בערך הוא השידור הכי מורכב ואינטנסיבי שיכול להיות (לפחות מהסוג המתוכנן מראש).
"זה היה יום שלישי. אריאל שרון התמודד בראשות הליכוד והביס את עמרם מצנע בראשות העבודה. לפיד זינק עם 15 מנדטים. היה שידור מעולה, קולח, בלי תקלות. עומרי שרון התארח באולפן שלנו - אירוע נדיר. הרצנו על מגדלי עזריאלי את תוצאות המדגם בתאורה ממוחשבת. נפתח עידן חדש בטלויזיה בישראל. היינו מאושרים וגאים.
"אחרי
"הספקתי להזמין את המנה הראשונה. מעולם לא אכלתי אותה. הביפר התחיל לטרטר: "המעבורת עומדת לנחות". אמנון ברקאי על הקו: 'כבר 5 דקות אחרי הזמן ואין מעבורת'. אני טס לגבעתיים וכך מתחיל שידור של 8 שעות ברציפות: ה'קולומביה' ואילן רמון בתוכה לא חזרה.
"למחרת בערב מיקי ואני ישבנו ושידרנו את המהדורה המשותפת הראשונה שלנו בערוץ 10. חמישה ימים בסוף ינואר, לפני 10 שנים".
"אני זוכר את השידור הראשון שלי ושל יעקב, כשערוץ עשר עלה לאוויר, ב-28 בינואר 2002. זה היה עוד בזמן 'חדשות ישראל'. בתור ערוץ קטן ורעב אתה חייב להראות לכולם שאתה יותר גיבור והולך יותר רחוק, ובשטחים באמת הלכנו רחוק. היתה סיטואציה שזכריה זביידי חטף קריזה במהלך הלווייה של אחד הסגנים שלו שחוסל, ירה מעל הראש שלי ואיים שאני לא אגיע יותר. וכל זה היה מצולם. זאת היתה טבילת האש הראשונה. זה היה רגע של סכנת חיים, שהראה עד כמה רחוק הולכים עם אייטם. אתה מכיר את זה שאתה רץ רץ רץ לעבר איזה יעד רחוק, וכשאתה מגיע אתה מגלה שאתה די לבד? זאת התחושה בחדשות בכלל ובתחום הערבי בפרט. אנחנו בקצב אחר מכולם, קדימה מכולם, שונים, ולפעמים גם לא אהובים כל כך".
"שבוע או עשרה ימים לפני סוף מלחמת לבנון השניה, הגיעה אלי ידיעה שהייתה אז מאוד דרמטית - שהרמטכ"ל החליט למנות את סגנו אלוף משה קפלינסקי להיות מפקד גזרת צפון. באופן מעשי, להדיח את אלוף הפיקוד אודי אדם. אם תקרא את כל הספרים על מלחמת לבנון תראה שבכולם הידיעה הזאת מוזכרת כמאוד משמעותית. היא שינתה את כל יחס הציבור למלחמה. עד אז הפופולריות של כולם היתה בשמיים והציפיות מהמלחמה היו מאוד גבוהות, וזאת היתה בעצם ההודאה של צה"ל שמשהו לא עובד כהלכה. עד אז היתה ביקורת בתקשורת כמובן, וגם אצלנו, אבל זאת היתה פעם ראשונה שזה יצא כצעד רשמי. אפילו דוברת צה"ל, שאני הוצאתי מדיון כדי לשאול אותה על זה, לא ידעה על זה בכלל.
"החלטנו לשדר את זה אצל רפי רשף, שפתח בארבע בזמן המלחמה. בגלל רגישות העניין, ומכיוון שכולנו זוכרים את סיפור חיים בר-לב וגורודיש במלחמת יום הכיפורים, החלטנו לא להגיד 'הדיח' או מלים קשות, כי אנשים נלחמים. החלטנו להגיד שהרמטכ"ל החליט לעבות את נוכחות המטכ"ל בגזרת הצפון, ולשים שם גם את סגן הרמטכ"ל, לשדרג את ההיערכות, כאילו ללכת על חצי הכוס המלאה. לא ללכת על אודי אדם, שבעצם המהלך הזה פגע בו. וכך הידיעה שודרה בארבע. אני חושב שהצופה יכול היה להבין שלא מדובר בסיפור כזה פשוט. משם רפי עבר ישירות לפרשננו הצבאי, שנמצא בפיקוד צפון, אלון בן דוד. הוא שאל אותו מה יש לו להגיד על הידיעה. ואלון אמר: טוב, ברור שמעשית מדובר בהדחה של אלוף פיקוד צפון. בקיצור, את כל הדברים שבכלל לא תיאמנו איתו, שחשבנו שלא צריך להגיד. זאת בעיניי הדוגמה הכי טובה לכך שאפשרות השליטה שלנו בשידור מוגבלת. גם אם היינו מתאמים עם אלון, והוא היה רך ומרוכך, אז רוני דניאל בערוץ 2 היה אומר את זה. במצב של תקשורת חופשית, הסיכויים שלך לעצב את הידיעה כמו שאתה רוצה הם די נמוכים".
"לערוץ 10 ולי יש רומן ארוך. ובכל זאת, בבואי לבחור רגע בלתי נשכח אחד, זיכרון מזוקק ומתוק במיוחד, אני בוחר בזה: חודש מרץ 2008 היה מכונן בחיי. גיא זוהר וחנוך דאום (שהיה באותם ימים עורך 'היום שהיה') פנו אלי שאגיש בתכניתם פינה המבוססת על פינה שכתבתי והגשתי, בתור דמותו של יותם בל, באתר של נענע10. הפינה, שנכתבה בכוונה תחילה לפלטפורמת האינטרנט, הייתה מה שנקרא נשכנית ובועטת, בוטה וחוצפנית. אותו יותם בל אמר דברים שלא תמיד נעים לשמוע, בימים בהם הסאטירה בטלוויזיה עוד הציבה לעצמה גבולות ולא נטתה לשחוט פרות, קדושות או אפילו קדושות למחצה. חודשיים אחר-כך עלתה הפינה לאוויר בסוף התכנית 'היום שהיה'.
"שם אני, בדמותו של יותם בל, הגשתי כחזאי מפוברק את התחזית מידי ערב. והתחזית הייתה רק תירוץ. ערב ערב כתבתי ודיברתי את הסאטירה שלי. את אותה הסאטירה שהייתה עד אז באינטרנט יכולתי לומר פתאום אל מול מאות אלפי צופים, בתכנית חדשות. יותם בל הזה עצבן הרבה אנשים שלעתים לא לקחו בהומור את הנאמר, ולמרות זאת הקפידו גיא זוהר וחנוך דאום להתעקש על התמדה בשידור הפינה, על הטמעתה בתכנית. הם האמינו בדמות הזאת, האמינו בסאטירה הזאת והאמינו בי. ועל כך אני שומר תודה והוקרה גדולה לתמיד. מעט מאוד פעמים אתה פוגש במדיום הטלוויזיוני אנשים אמיצים, אנשים שהתוכן חשוב להם ממספר הצופים. או יותר נכון, אנשים שמאמינים כי תוכן טוב, גם אם הוא חדשני ולא מוכר בהתחלה, ימשוך בסופו של דבר את הצופים אל המסך".
"לא אשכח את הרגע שהגעתי לערוץ 10, בפברואר 2005, אחרי 9 שנים שעבדתי בערוץ 2. עשיתי החלטה לעבור לערוץ 10 לא בגלל הכסף שהציעו לי, כי זה היה נמוך יותר מהשכר שלי בערוץ 2, אלא כי האמנתי בערוץ כמקום חדש, צעיר ואנרגטי, שאוכל להתפתח בו. הזדמנות לעלות מדרגה בהגשת מזג האוויר, ובמקביל לעסוק בדברים אחרים. והיה לי גם את הפיתוי לחזור ולעבוד עם יעקב ומיקי. אני זוכר את היום הראשון שהגעתי, היתה אופטימיות מאוד גדולה. כשהגעתי לערוץ 10 גיליתי אנשים צעירים יותר, עם רעב גדול יותר בעיניים מאשר אנשי ערוץ 2. עברתי מתחזית מוקלטת לתחזית בשידור חי. היה מאוד עוצמתי. והיו שמפניות אחר כך. מבחינתי היום הראשון היה השיא שלי בערוץ. אפשר לדמות את היום המרגש הזה ליום של סערה עם ברקים ורעמים. אבל זה דימוי בעייתי, כי אני בעצם לא אוהב גשם, אלא מעדיף קיץ".
"קשה לאללה לבחור רק רגע אחד בלתי נשכח, בתחום שלי יש מלא רגעים בלתי נשכחים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה, אני זוכר טוב כל קטיושה שנפלה עליי, החזרה של גלעד שליט הייתה חתיכת יום מרגש, ויש עוד המון. בחרתי ברגע שקרה ב-7 בספטמבר 2007. לילה קודם צה"ל תקף והשמיד את הכור בסוריה. אסור לנו להגיד כלום בגלל הצנזורה. אז הידיעה היחידה שהתפרסמה והייתה מותרת היא שהסורים מדווחים שמטוסים ישראליים חדרו למרחב האווירי שלהם וטוענים שירו עליהם. ואז, ברבע לשמונה, דובר צה"ל אבי בניהו מוציא סרט של הרמת כוסית במטה הכללי באותו יום, לקראת ראש השנה או משהו כזה. רואים שם את גבי אשכנזי מחייך מאוזן לאוזן, מבסוט מעצמו. אתה לא יכול לטעות בחיוך שלו. עכשיו, אני לא יכול להגיד מה היה, אבל פתחנו את מהדורה בתמונת הרמטכ"ל ואמרתי: תראו את החיוך של הרמטכ"ל, זה לא חיוך של מישהו שנכשל לו איזה מבצע, אלא להפך. זה חיוך של מישהו שמשהו הצליח לו מאוד. כמה ימים אחרי זה יצאו עוד פרטים. זה היה מין רגע של ניסיון להגיד לצופים שלך - הכל בסדר, לא קרה כלום, להפך, קרה משהו טוב. בדרך כלל אני בסיטואציה הפוכה - לא יכול לספר דברים רעים שקרו, למשל בגלל שהיו נפגעים. פה היה סיפור אחר של חדשות טובות, נסיון לשדר לצופה משהו שהוא מעבר לטקסט".
"הרגע שהכי עולה לי לראש כיכב בפרומו לפרק של 'הדוגמניות'. אני צריכה להדיח מישהי ופורצת בבכי. ואז עלו דיונים, האם זה אמיתי? האם זה מזוייף? אני חושבת שהיום, בעידן 'האח הגדול' שבו אתה רואה אנשים שמרשים לעצמם להיות הם עצמם בטלוויזיה, בכלל לא היה עולה דיון כזה. לראות את זה בטלוויזיה היה רגע מופלא מבחינתי. אני חושבת שרובנו לא רואים את עצמנו כשאנחנו בסערת רגשות. בכיתי כי זה היה רגע שקרע אותי. אני נורא בעד חלומות של אנשים ובעד הצלחה. מה גם שהייתי בהריון שם, כך שהיה לי תירוץ שאני הורמונלית. כשקורה משהו כזה בתכנית שאינה בשידור חי, אתה מניח שבטח יורידו את זה בעריכה, מתוך מחשבה שמנחה לא יכולה לבכות בטלוויזיה. ולא רק שהשאירו את זה בעריכה, זה גם היה הפרומו של הפרק, והפרק עצמו הגיע לרייטינג הגבוה ביותר של 'הדוגמניות'. זה אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי על המסך. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהראו מנחה בוכה בטלוויזיה. מאז כבר הספקתי לבכות עוד מלא פעמים".
"לא לגמרי הצלחתי לפענח מה אני רואה בסרטון שנחת לי במייל בעילום שם. תמונה צבעונית באיכות מעולה, דוד בן גוריון מספר בקולו, בגוף ראשון, את סיפור חייו. אם אתה ישראלי בן פחות מ-40, בן גוריון הוא לא יותר מתמונה מהוהה על קיר הכיתה. לא דמות צבעונית שמדברת, מתבדחת, ואפילו מעירה בשובבות לחברה מהעבר: 'לאן נלך, אליך או אלי?'. תחקיר קצר העלה שהתמונות מעולם לא שודרו. תחקיר ארוך יותר גילה פיצ'ר בן שעה וחצי שליווה את הזקן במשך חודשים רבים ונתן לו לספר בקולו את סיפור חייו. רבין, דיין, שרון, פרס, גולדה, כולם דיברו וייצרו מסמך הסטורי נדיר שכמותו אי אפשר למצוא. יצא לנו כבר לפתוח מהדורות חדשות בכל העולם אחרי פרסום סרטון החייל המרקד ליד פלסטינית כפותה. לי אישית יצא לגלות ברשת את כל שעות החקירה של יגאל עמיר כולל השחזור המצמרר. אבל לעולם לא יצא לי לפתוח מייל ולראות את הפרק החשוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל נשפך מהמסך באריכות ובהירות שלא נראתה מעולם. לטענת המפיק, צבי שפילמן, היצירה המקוללת נגנזה אחרי שמחליפיו של בן גוריון, בראשם גולדה מאיר, החליטו לגנוז אותו כדי להקטין את תפקידו ההיסטורי. עד היום לא ברור מי העלה קטע מהסרט לרשת, מי מצא אותו והחליט לשלוח דווקא אלינו בצינור לילה - ולמה בעילום שם. ברגע המקצועי הכי מרגש שלי עד היום, עדיין רב הנסתר על הגלוי. מה שהופך אותו לא פחות יפה".
"דמיינו בחורה צעירה, בשנות ה-20 המוקדמות, יפהפייה, חייכנית וקורנת, מסתובבת בין רחובות הפחד של אשדוד, בערב של מטחים בלתי פוסקים, עמוק בתוך עופרת יצוקה, מרגיעה ומנחמת כל מי שנראה דואג, במבטא צרפתי כבד, בעברית בסיסית חיננית כל כך. פגשתי אותה שם, בערב חורפי בשיא המלחמה. הגשתי לה את המיקרופון בתוך משדר רצוף מלל ואחרי שלוש דקות הבנתי שזה יינצר אצלי כרגע בלתי נשכח: לא הכי דרמטי בעשור השידורים שלי בערוץ, לא הכי חשוב, אבל מרגש ומיוחד: 'אני לא פוחדת, אנחנו עם חזק, באתי מצרפת במיוחד כדי להיות עם התושבים פה ברגעים הקשים האלה ואנחנו ננצח', היא אמרה בעבריצרפתית. התרגשתי. כשכבתה המצלמה, התעורר הטלפון - כולם רצו לספר על עין רטובה שהשאירה להם בבית. קוראים לה נטלי והיא גרה עכשיו בפריז. הלוואי שתעשה עליה בקרוב, אנחנו זקוקים לכוחות כאלה".
"מצד אחד, אני מרגיש עדיין כאילו רק לפני רגע הגענו לערוץ 10 – התפלאנו למה בלובי יש ריח של שמפו ליד המעליות (באמת! תמיד!) מזמזמים בשער הזכוכית מחכים שמישהו יקח אותנו לסיור היכרות במסדרונות. מצד שני אם בודקים - בדיוק ביום ראשון הקרוב נחגוג שנתיים לשידור הראשון שלנו בערוץ".
"רק שבואו לא נתבלבל מהמילה לחגוג. התקופה האחרונה לא ממש היתה זמן למסיבות, וגם עכשיו עוד מחכים שהעננים יסתלקו, כך שלחגוג שנתיים זה בעיקר אומר לעשות את זה בעוד יום ארוך שסופו שידור חי, עוד תוכנית, כמו שאנחנו רגילים בשנתיים האחרונות".
"אם צריך לחשוב על רגע מרגש אחד, אז באמת סליחה מכולם, שחקנים, דוגמניות, פליטים, דיירים, שורדים, מעושרות: ממש היום לפני שנתיים ריחף מעל ראשנו סימן שאלה גדול. האם מה שעבד בערוץ נישה בכבלים במשך שנים, יצלח את משוכת עמישראל, את השידור המסחרי שמתנהל ונבדק מדקה לדקה כל בוקר מחדש בתשע ורבע מול נתוני הרייטינג של אמש. עדיין, הרגע הזה בבוקר שאחרי הלילה הראשון, קצת כמו חוויה מעולמה של נערה מתבגרת, הוא זה שנצרב וייזכר לתמיד. מצד שני בגלל שזה עבד כל כך טוב, הבוקר שאחרי הזה, היום יש עוד תוכנית וגם מחר. ובעבודה שלנו הרגע המרגש של אתמול נמחק עוד לפני שהשמש שקעה לטובת הציפיה למשהו מעניין שיקרה מחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם