תחנות רוח: התחנות התרבותיות של לאורה ריבלין
רחמנינוב, קארל מאי, חנה מרון, הביטלס, דליה רביקוביץ, יהושע סובול וחנה ארנדט: אבני הדרך שעיצבו את לאורה ריבלין
אבא היה שר לי באמבטיה. לאורה ריבלין צילום: אריק סולטן
בגיל שנה ומשהו: "באותם ימים אבא שלי היה שר לי באמבטיה. אני לא זוכרת את השיר כולו, רק כמה מילים ממנו:'שם שועלים יש ילדת חן שלי, באקדוח ילדתי, באקדוח קטנתי, ילדת חן שלי'. השיר נכנס שנים אחר כך ל'תמרה', המחזה הראשון שכתבתי והוצג בהבימה בבימויו של חנן שניר".
בגן: "אחי ואחותי ניגנו בפסנתר, שעמד בסלון, ושתי יצירות נחרתו בראשי: הקונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב ופנטזיה לפסנתר של שוברט. אחי ניגן גם באקורדיון, שאיתו הוא היה מסתגר בחדרו. הרבה פעמים שמעתי משם את 'קיס אוף פייר' של לואי ארמסטרונג. סבא שלי היה מלחין של חזנות והיתה לו מקהלה גדולה בירושלים. טובי החזנים של התקופה היו תלמידיו. לו ולאשתו נולדו 22 ילדים. עוד כאיש צעיר נחלשה ראייתו. מספרים שפעם פגש את אחד מילדיו ואמר לו 'רגע, אתה לא שר במקהלה שלי?'. בארוחת שישי ובערבי חג היתה הרבה שירה, והמבוגרים אלתרו את הקולות ולפעמים נתנו לי לשיר את הסולואים".
ביסודי: "כשהייתי בת 8 גרנו ברמת גן ליד קולנוע רמה, ותיאטרון דו רה מי היה עורך שם חזרות להצגות כמו 'משחקי הפיג'מה'. הייתי הולכת לשם אחר הצהריים כדי להציץ דרך חור בקיר. זה היה בעיניי עולם חלומי וקסום, רווי פנטזיות רומנטיות וארוטיות, עד כמה שהדמיון היה יכול להכיל. מנגד, באותו גיל גם הייתי שפוטה של ספרי קארל מאי. בערך באותה תקופה לקח אותי אבי לראות את יוסף בולוף במערכונים של צ'כוב. מכל המקצועות ביסודי, המפגש עם התנ"ך ועם שירי ביאליק היה עבורי סוג של חיבור לשורש כלשהו. מצאתי את עצמי משננת אותו, אפילו בלי להבין הכל. זה היה המפגש הראשון שלי עם טקסטים כאלה".
בתיכון: "כשהייתי בת 15 וחצי הלכתי עם החבר הראשון שלי לראות בקאמרי בנחמני את החידוש של 'הוא הלך בשדות' בכיכובה של חנה מרון, ולא ידעתי את נפשי. מחנה מרון זרמו ישירות, הומור, מנעד אין סופי, גודל נפש, חושניות וסקס אפיל. כשראיתי אותה, אמרתי לעצמי: זה מה שאני רוצה לעשות. במשך שנים ממש עקבתי אחריה. הרגשתי בת מזל אם נתקלתי במכונית הקטנה שלה חונה ברחוב, ואם ראיתי אותה ברחוב, אז בכלל. יותר מאוחר, בתחילת הקשר שלי עם עודד (קוטלר, בעלה הראשון), כשהוא שיחק ב'פונדק הרוחות', באתי אליו לתיאטרון לפחות 40 פעמים כדי לראות את חנה שרה את 'שיר הפונדקית'".
עולם קסום וחלומי. ריבלין בצעירותה מתוך האלבום הפרטי
בצבא: "הייתי מדריכה בקורס כתבניות, ואהרון מסקין, שמאוד חיבב אותי מאז ששיחקתי בהבימה, הכיר לי את אמנון, בנו, שחזר מחו"ל. זה היה המפגש ראשון שלי עם תיאטרון אחרי ששיחקתי בהבימה והייתי מנותקת לגמרי ממשחק. הלכתי להצגה שלהם 'ילדי הצל' פגשתי את אמנון ודיברנו עד לפנות בוקר. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שדיברתי עם מישהו על תיאטרון בכזאת אהבה. הוא הזמין אותי לסטודיו שהוא ועודד הקימו, שלימים הפך להיות 'במת השחקנים'. אני חושבת שזה היה מאורע מכונן בחיי המקצועיים והאישיים, כמו גם בחיי התיאטרון הישראלי".
בסיקסטיז: "בשנת 1966 פתחנו - אחי, אני ואיקא ישראלי - את הדיסקוטק הראשון בתל אביב, 'אפרופו' ברחוב הירקון, ובסוף 1967 נסעתי ללונדון ללמוד משחק. זה היה, כמובן, זמן טוב להיות בלונדון. הביטלס, הדורז - כל אלה היו אז בשיאם. אני זוכרת שבסוף השבוע הראשון שלי בבית הספר יצא לחנויות 'סרג'נט פפר' ועשינו מסיבה גדולה".
בסבנטיז: "לידת התאומים שלי, אמנון ונינה, העמידה אותי במקום קצת יותר ברור ויציב בעולם, ובאותו זמן ממש היה גם המפגש הראשון שלי עם נולה צ'ילטון ועם יהושע סובול, במחזה הראשון שלו 'הימים הבאים', שעסק בזקנה. בבת אחת עסקתי גם בתינוקות וגם בזקנה. המפגש עם נולה היה ענק בשבילי כאדם, כאישה, כשחקנית וכאזרחית העולם. גדליה (בסר, השחקן, בעלה השני) ואני היינו
זוג שחקנים וכשנה אחרי שהתחלנו לחיות יחד הוא התחיל לביים. אני חושבת שהוא ידע להוציא ממני מה שהתביישתי אפילו לדעת שיש בי. באותו זמן התחברתי מאוד גם לשירים של דליה רביקוביץ ולדליה עצמה. עשר שנים אחר כך ביים דני הורוביץ ערב משיריה בצוותא, והיא ביקשה שאדקלם את השירים שלה. יש משפטים מסוימים, או שמות של שירים שלה, שמופיעים לי בחלומות".
הציצה דרך חור בקיר תיאטרון. ריבלין בצעירותה מתוך האלבום הפרטי
בניינטיז: "בשנת 1997 הכרתי את ד"ר יעל הפט, כירולוגית ופסיכולוגית. נסעתי אליה לחיפה עם ידיד שהיה על פרשת דרכים וביקשתי ממנה שתקרא גם לי בכף היד. זה היה מרתק. היא אמרה לי 'את צריכה לכתוב'. מעולם לא חשבתי קודם על התחום הזה, אם כי אני כותבת לעצמי כל הזמן. משם, בכל אופן, יצא המחזה 'תמרה', ששלחתי ליעקב אגמון בהבימה, והוא עלה בבימויו של חנן שניר. אחר כך כתבתי את 'כוונות טובות', שעלה בתיאטרון הרצליה".
בשנים האחרונות: "משנת 2008 זכור לי במיוחד המפגש עם שאול (בסר), בני המוזיקאי, על במה אחת ב'הים נתן, הים לקח'. הוא חיבר את הלחנים לספרו של עמוס עוז 'אותו הים'. שנה אחר כך, הכרתי את חנה ארנדט במחזה של סביון ליברכט 'הבנאליות של האהבה'. הכניסה לעולמה, למחשבותיה, לדעותיה הנחרצות, לקונפליקטים ולפרדוקס בחייה של הדמות הזאת העניקה לי אפשרויות חדשות כשחקנית ותובנות חדשות כאדם".
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם