שפה שסועה: נערות ריינס מוכיחים שיש רוקנ'רול בעברית
נערות ריינס, הלהקה שהחזירה את הרוקנ'רול בעברית לפלייליסט, מוציאה אלבום חדש ומצוין ומאמינה שהשירים שלה מספיק טובים בשביל להטריף גם את מי שאינו חובב גיטרות
כבר יותר משנתיים שלהקת נערות ריינס מתפקדת כעלה תאנה. בכל פעם שגוף שידור מותקף על הפופוליזם שלו, על הדבקות בפופ מזרחי ועל היעדר פרגון לרוק ישראלי צעיר מובאת הלהקה כדוגמה הפוכה. האקזמפלר שמייצגת נערות ריינס - הרכב רוק גיטרות שיכול לפרוץ את גבולות השוליים ולהצליח גם במיינסטריים הישראלי - רק מחדד את מה שרבים כבר יודעים זמן רב: בכל מקום אחר רועי פרייליך, גיא גולדשטיין וניר וטשטיין יכלו להיות כוכבים ענקיים.
את התחושה הזאת מחזק "הילוך אטי", הסינגל המוביל מתוך אלבומם החדש "לשמור על החברים", שיצא לאחרונה: מסוג השירים שנדבקים לראש ולא מרפים. "הילוך אטי הלך חזק בפלייליסט", אומר פרייליך. "אנשים באים אליי בהלם מוחלט ואומרים לי 'בואנה, הייתי בפיצוצייה בנתניה שהשמיעו בה את השיר שלכם והמוכר אפילו זמזם את המילים'". עדויות כאלה מעלות את התהייה האם ריינס היא יותר מלהקה תל אביבית בעלת הייפ מקומוני. יתרה מזאת, הן מעלות את התקווה שההבטחה אכן עשויה להגשים את עצמה.
אז מה הגודל האמיתי של נערות ריינס?
"בשבילנו זו תעלומה מסוימת. תלוי לפי מה שופטים ומה הכלים. מבחינת תקשורת, נגיד, אני חושב שסימנו וי והיא עומדת מאחורינו. אם נשפוט לפי פייסבוק, יש לנו פעילות מאוד יפה והאנשים איתנו. אבל מבחינת קהל אני חושב שצריך לעשות חריש עמוק מאוד בשביל למצות את הפוטנציאל שלנו, שהוא גדול. אנחנו פשוט עוד לא יודעים איך לעשות את זה כל כך, להביא קהל להופעה הרחק בצפון או בדרום. אולי זה תהליך שצריך לקרות. בתל אביב אנחנו מפיעים סדיר כבר כמה שנים, פעם בחודש או בחודשיים, וגם פה בהופעות הראשונות היו באים בעיקר חברים".
אתם מכוונים בכלל להצלחה ברמה ארצית?
"אם נסתכל על השוק הבינלאומי, אז יש המון להקות רוקנ'רול שלא מפוצצות פארקים כמו אואזיס, רדיוהד, קולדפליי או קינגז אוף ליאון. יש להקות מסוג אחר - שמופיעות, עושות טורים באירופה ובמקומות צנועים יותר, בפני אלף אנשים. בהשוואה לשוק הזה אנחנו איפשהו שם; קצת יותר נישה, טיפה יותר אלטרנטיבי. להקות שלא מחפשות מצעדי פזמונים, אלא את הקהל, את הקשר האינטימי ואת הרוקנ'רול. בחו"ל יש ללהקות האלה פריבילגיה לחיות מזה והשוק גדול מספיק בשביל שתהיה להם היכולת להתקיים בתנאים האלה. אנחנו נישה בתוך שוק מצומצם".
בארץ להקות נישה נוטות להתפייד.
"אנחנו לא נתפייד כי לא התחלנו, ואנחנו לא הולכים למקום שבו נמצא איזה קמפיין וכל אחד יסתדר לכמה חודשים, או שנלך להתארח ב'כוכב נולד' למשל. כל הביקורות והעובדה שהקהל גדל ואנשים קושרים כתרים ומכנים אותנו 'חוד החנית של המהפכה' אלה בונוסים מגניבים, אבל מי יודע אם זה ייתרגם בכלל למשהו. לתקליט הראשון היו ביקורות מעולות. כמה מכרנו ממנו, אלף עותקים? אנחנו עדיין חוששים קצת לפני כל הופעה: יבואו אנשים, לא יבואו? אנחנו עדיין מתעסקים בדברים האלה".
גם הביקורות המשבחות מכל עבר לא מרגיעות אתכם?
"אני עדיין לוקח הכל בעירבון מוגבל. תמיד בכתבות עלינו מדברים על הציפייה. זה משהו מאוד ערטילאי, 'מישהו מצפה מכם'. זה משפיע על הצעד הבא, במקרה שאנחנו באמת לוקחים את זה קשה, שאנחנו שואלים את עצמנו איזה סינגל לבחור אחרי 'הילוך אטי', שהתקבל ממש יפה; אם אנחנו מוציאים סינגל נוסף שדומה לו או משהו שהוא ההפך הגמור, כדי לא לחזור על עצמנו. אבל זה לא באמת שולח אותנו לשולחן השרטוטים מחדש".
אתם תמיד יכולים להמציא איזו פרובוקציה לעיתון בשביל עוד קצת תשומת לב.
"יש המון אמנים שאין בשירים שלהם שום פוליטיקה, ואז פתאום בראיון הם מתחילים לשחרר ססמאות. אם זה לא פוליטיקה זה יהיה על יציאה מהארון, השנה הקשה בחיי, ההורים שלי, מה הם עשו לי. דברים שלא באים לידי ביטוי ביצירה שלהם בכלל. זה כל כך מלאכותי".
מה לגבי איזה שיר מחאה שילבה יצרים?
"אני לא אוהב את האסתטיקה הלירית של רוב שירי המחאה שאני מכיר. לי זה צורם מאוד. פתאום כשאמן הולך למקום החשוב הזה הוא מפשיט את כל האלמנטים האמנותיים בכתיבת שיר. כאילו אומר'שלא יהיו לכם אי הבנות פה, זו דעתי'. הוא לא מנסה להסתיר את זה באיזושהי מטאפורה או לבנות שכבות. זה נהיה ססמאתי, ופתאום הופך להיות משהו לא מעניין מבחינה אמנותית".
ישיבה על בירה עם אנשי ריינס מגיעה כמעט באופן בלתי נשלט למרחב המחיה הרוק'נרולי. מבהירה
היה פה רוקנ'רול בכלל, או שהכל רומנטיזציה של העבר?
"היו לנו פה דווקא דברים מצוינים, אבל פשוט לא היתה קשת סגנונות. תמיד היה פה קו אחד וזה בא לידי ביטוי בהפקות ובאמנים שהושפעו מהם. אין כאן אילן יוחסין כמו שיש בארה"ב. לגבינו, אם זה היה עידן של רוקנ'רול, וזה לא, יכול להיות שאנשים היו אומרים 'וואלה, יש להקת רוקנ'רול חדשה, אולי אבדוק אותה'. אני מקווה שאתה לא חייב להיות בהכרח חסיד מובהק של רוקנ'רול בשביל ליהנות ממה שאנחנו עושים. אני מקווה, אני לא יודע. אני רוצה לחשוב שיש פה ערך מוסף של רוקנ'רול עם שירים טובים שאנשים יתחברו אליו ברמה האינטימית האישית ולא כי יש ליין גיטרה מגניב, לא רק. אבל הייתי רוצה לקבל גם את הממד הזה".
יש להקות הרבה פחות טובות מכם ששרות באנגלית ומנסות את מזלן בחו"ל.
"זה לא יעבוד אצלנו. נתחיל מהסיבות הטכניות. יש לי אנגלית טובה אבל אני לא חושב שאני יכול לכתוב בה באותה הרמה שאני כותב בעברית. זה מביא אותי למקום שמלכתחילה לא גורם לי לרצות לכתוב. אתלה באילנות גבוהים, ולא שאני משווה, אבל זה כמו לבוא ליוצרים שהעברית היא אלמנט מובהק ביצירה שלהם, נניח מאיר אריאל או חנוך לוין, ולהגיד להם 'מה אתם כותבים בעברית? לכו תכתבו באנגלית'. האתגר היצירתי הרבה יותר ממריץ כשיש לך אדמה לא חרושה. כשאתה מרגיש באיזושהי מידה חלוץ. וואלה, אני לא מכיר הרבה רוקנ'רול שהעברית נשמעת בו אורגנית בתוך היצירה, שהיא מחמיאה לו ולהפך. זה אתגר בפני עצמו. האלטרנטיבה היא לשיר באנגלית בשביל להיכנס לשוק של דברים שממחזר דברים שנלעסו. אני לא יודע מה יש לי להציע בשוק הגדול הזה, בהיסטוריה העשירה שלו".
אז יש משהו יומרני בלהקות שמנסות לצאת החוצה?
"אם כבר היומרה היא שלנו, לעשות רוקנ'רול בעברית. אנגלית זו שפה של רוקנ'רול. לשיר באנגלית נשמע לי פחות יומרני מלהגיד 'אני הולך לשיר בעברית ואגרום לזה לעבוד. נגרום לזה להישמע רוקנ'רול'. זה משהו שכמעט אף אחד לא הצליח לעשות. רק שלום חנוך, פורטיס ואני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם