יותר מסטוץ: סליי בלז הם כבר יותר מההרכב החם של הרגע
איך יכול להיות שהצמד הטרנדי סליי בלז עדיין איתנו? בזכות שילוב מנצח בין פופ בוהק וחלומי לרעש חסר אבחנה
אבל משהו קרה בשנתיים שחלפו מאז הפיצוץ של "טריטס", או בעצם לא קרה - לא נמצא יורש שיתקרב לעוצמות ההדף שלו. מתברר שהטריק הממכר והפשוט לכאורה של סליי בלז הרבה פחות קל לשחזור משהיה נדמה. ההבנה הזאת הגבירה מאוד את התיאבון לקראת הרגע שבו יחזרו לשרוף את מה שנשאר לנו מהאוזניים.
הסיפור של סליי בלז מלא במפגשים מקריים. השניים נפגשו באקראי כשמילר עבד כמלצר במסעדה הברזילאית שבה ישבו קראוס ואמה והזכיר שהוא מחפש זמרת. מילר, גיטריסט בעל עבר בלהקת הארדקור וחיבה כנה ללהקות ההייר מטאל של שנות השמונים, עבד באותה תקופה על צליל שבנוי כולו על מכונות תופים וגיטרות מייללות, דחוסות ומוגברות עד כדי עיוות. כל מה שחסר לו היה קול נשי מתוק ואוורירי שיאזן את העיבודים האלימים. קראוס, מורה בבית ספר יסודי שבעברה היתה חברה בלהקת הטין פופ הנשכחת רובי בלו, היתה מושלמת לתפקיד. יחד הם נשמעו כמו צ'ירלידר שהחליפה את הפונפונים במסור חשמלי.
צירוף המקרים הבא הגיע כשהבמאי ספייק ג'ונז נתקל בדמואים של השניים במייספייס, והפנה אליהם את הראפרית M.I.A, שחיפשה באותה תקופה אמנים ללייבל החדש שהקימה. המהירות שבה הפכו מניסוי מוזיקלי לאחד ההרכבים המדוברים בעולם תפסה גם את מילר ואת קראוס בהפתעה. רגע אחד קראוס תורמת את קולה לכמה קטעים של מילר כתחביב לצד הקריירה בהוראה, רגע אחר כך היא הפנים של להקה שזוכה לאזכורים בניו יורק טיימס עוד לפני שהוציאה אלבום.
אל האלבום החדש שלהם, "Reign of Terror", הם מגיעים עם שאיפות גבוהות וחזון מגובש, מהתלבושות עד חוברת המילים. צילום העטיפה המבריק של נעלי קדס לבנות מוכתמות בדם תופס את האסתטיקה שלהם במדויק - שילוב בין פופ בוהק וחלומי בגוני פסטל ובין רעש אלים וחסר הבחנה. כל קלישאות האלבום השני הוזכרו בחודשים שהובילו לאלבום הזה, מ"למדנו לעבוד טוב יותר ביחד" ו"הלכנו עמוק יותר" ועד "חשפנו יותר מעצמנו" הקלאסי.
הכל נכון. הם למדו לעבוד טוב יותר יחד, או לעבוד יחד נקודה. קראוס הפכה מעוד כלי בעיבודים של מילר לשותפה שווה ביצירה. בהתאם לכך, השירים החדשים נותנים הרבה יותר כבוד למחלקה שלה - המלודיה - על חשבון הקצב, לטוב ולרע.
גם אם הווליום עדיין גבוה והגיטרות עדיין מנסרות (אחרי שיוף קל של הקצוות החדים), סליי בלז של האלבום השני הם הרכב הרבה פחות כיפי. לא שאין ב"Reign of Terror" מאיצי דופק בטוחים - "Comeback Kid" ו"Demons" עושים את העבודה מצוין - אבל מילר וקראוס כבר לא מוכנים להסתפק בליצור מוזיקת רקע לקליפים של ספורט אתגרי. מי שחיכה לקבל מהם עוד סיבוב של סקס סוער עלול להתאכזב לגלות שהפעם הם מעוניינים לדבר גם על רגשות. סליי בלז אולי קודרים יותר מבעבר, אבל לפחות הפעם הם נשמעים כמו הרכב שיישאר גם לארוחת בוקר.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם