שלושה ספרים לאי בודד: דודו בוסי בוחר בתנ"ך
אהבה ושנאה, קנאה ובוגדנות, לפי דודו בוסי בתנ"ך יש הכל. ואילו עוד שני ספרים היה לוקח איתו לאי בודד?
דודו בוסי צילום: אמיר מאירי
1. ראשית, וסליחה על הקלישאה, הייתי לוקח איתי את התנ"ך. לצערי מוריי בבית הספר היסודי והתיכון לא הצליחו להחדיר בי את האהבה והקרבה לספר. בשיעורי התנ"ך לרוב נרדמתי או שפשוט נעדרתי. אף פעם לא התחברתי למשטרות הציונים וההישגים הנהוגות בבתי הספר. רק כשבגרתי ועזבתי את ספסל הלימודים גיליתי שאני מבזבז את זמני בספרי הרפתקאות ובספרי בלש סוג בית וגימל.
חזרתי לתנ"ך ומצאתי שהכל יש בו, מלחמה ושלום, אהבה ושנאה, הרפתקאות ומעשי נסים, חסד וחמלה, קנאה ובוגדנות, יחסי אדם ואל ועוד ועוד. מה עוד צריך בספר? לא פעם מוצא עצמי קורא וממש מקנא בסופרים שכתבו את הטקסטים האלמותיים שזכו לאין סוף פרשנויות והתוו ומתווים את חייהם של כל כך הרבה ציבורים ומגזרים, לטוב וגם לרע.
2. שני הספרים הבאים הם ספרים ארציים וקטנים הרבה יותר, אך, לדעתי, חכמים לא פחות. שניהם של הסופר האהוב עלי רומן גארי (שפרסם אותם תחת שם העט אמיל אזאר). הראשון הוא "כל החיים לפניו". הספר הזה עורר בי השראה כל כך גדולה, ליווה אותי לאורך כתיבת ספריי הראשונים.
דמותו של גיבור הספר, נער צעיר בשם מוחמד, המכונה מומו, המתגורר בבית אומנה וכמֶה לאהבת אם, עדיין מזדחלת לעתים בחלומותיי. מומו הוא ילד זקן, פילוסוף בחסד, תבונותיו לא מביישות אף מבוגר אחראי. רומן גארי הצרפתי מתעלה בחמלה רבה בה הוא מצייר את דמותו של מומו, כמו גם את דמותה של רוזה הקשישה שאותו היא מגדלת עם שאר ילדי הזונות האבודים והאומללים.
3. הספר השני הוא חרדתו של המלך סלומון. גם אל ספר זה אני חוזר אחד לכמה שנים, ומוצא שאני לא מפסיק להתפעל מהשפה, מצירופי המילים היצירתיים, מהחמלה ומהפילוסופיה של גיבוריו.
לאחר צאת ספרי השני פרא אציל, אחת ממבקרות הספרים כינתה אותי אמיל אזאר הישראלי. עם כל הכבוד שיש בהשוואה, קטונתי קטונתי קטונתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם