עשו או הרסו: המוסר הכפול של אנג'לינה ג'ולי
המנטורים של The Voice מתעסקים יותר בפסיכולוגיה בגרוש מאשר בהדרכה מקצועית, "משפחה מודרנית" לוקחת את איבוד הבתולים בקלות והרגל השדופה של אנג'לינה ג'ולי עושה לנו רע. הרגעים שעשו או הרסו לנו את השבוע - מדור חדש
יצירת מוזיקה היא תהליך מדמם. חבורה של אגואים מנופחים נכנסים לתוך חדר הקלטות או עולים לבמה, כשלכל אחד מהם דעה מוצקה למדי לגבי הדרך שהתוצאה הסופית צריכה להישמע. זו אחת הסיבות שמרבית הלהקות בעולם נופחות את נשמתן במוקדם או במאוחר. מטאליקה, למשל, הייתה מתוסבכת כל כך שהיא הזמינה
אין לכם סיכוי לדעת דבר מכל אלה אם הידע שלכם על עשייה מוזיקלית מתבסס על צפייה ב-The Voice. המנטורים לא מדברים עם המתמודדים על מוזיקה, לא כועסים עליהם, לא מנחים אותם - לפחות לא מול המצלמות. הם עושים איתם תרגילים אינפנטיליים - שרית חדד מריצה שני מתמודדים כדי שישתחררו, אביב גפן משכיב שני מתמודדים על הרצפה כדי שישתחררו - או מנהלים איתם שיחות כדי שישתחררו. בכלל, כולם חייבים להשתחרר. מתברר שאי אפשר לשיר אם המבצע לחוץ, עצבני, עצור או סובל מכל תסביך פסיכולוגי אחר, עובדה שבעטיה כנראה היו זוהר ארגוב, יוסי אלפנט וגם שמוליק קראוס, יבדל לחיים ארוכים, מוזיקאים כושלים כל כך. המפיק, גם אם מדובר באביב גפן המחוספס, הוא פסיכולוג מלטף ומכיל, שמעודד את המתמודדים לדבר על חוויות הילדות הקשות ובעיקר להתחבר ללב שלהם - שהרי שם, ולא בגרון או במוח, חלילה, נולדת מוזיקה אמיתית.
יש סיבה לסכריניות של The Voice: זהו חלק מתגובת הנגד של הריאליטי הישראלי למופעי האימה האנושיים של "הישרדות" ו"האח הגדול". כמו במקרה של "מאסטר שף", The Voice הוא ריאליטי לכל המשפחה, ריאליטי עם ערכים. התוצאה היא שהצופה הישראלי נחשף מול המסך לשני סוגים של אנשים - מניפולטיביים, אנוכיים ודורסניים או לחילופין רכים, מתוקים ומלטפים (ואם אפשר, גם יתומים מאב או מאם - עדיף משניהם). נכון, רוב האנשים בעולם האמיתי, אלו שאינם חתומים על חוזים דרקוניים שדורשים מהם להציג אישיות מהונדסת, משלבים את כל התכונות הללו, בדרגות עוצמה שונות, אבל הריאליטי אינו מכיל מורכבות. לכן, יש לקוות שהמנצח יהיה האיש היחיד שחורג מהקו שהוכתב לו - ליאונל פרטיין, מתמודד עם גינוני הדיווה של אביבית בר זוהר שהשתחל לתוכנית הלא נכונה. הלב שלי אומר לי שהוא לא ישתחרר. // אודי הירש
מאז שעלתה "משפחה מודרנית" לאוויר נשמע לא פעם הטיעון שהיא מערערת את השמרנות שאפיינה עד עכשיו את הסיטקום האמריקאי המשפחתי. אבל "משפחה מודרנית" בסך הכל רוכבת על גל סדרות המוקומנטרי ובעזרת רענון של מבנה הסיטקום המשפחתי גורמת לכם לחשוב שהיא חדשנית גם ברמת התוכן. כל זה לא גורע ממנה - היא עדיין סדרה מתוסרטת היטב, שנונה, משוחקת לעילא וראויה לשבחים שהיא מקבלת. אבל בשורה התחתונה, לא משנה איזה טוויסט מנסים למכור לכם בסוף כל פרק, המסרים שלה (להוציא את הטיפול המוקפד וההצגה הנורמטיבית של הזוג ההומוסקסואלי) הם שמרניים, לעתים אפילו לא פחות מאלה של "צער גידול בנות".
אבל אחרי שלוש עונות וחצי, בפרק ששודר בארץ ביום שבת האחרון, "משפחה מודרנית" סוף סוף עשתה את זה - התגרתה בשמרנות האמריקאית. בפרק הזה, בעקבות פליטת פה של בתו הצעירה אלכס, מגלה פיל דאנפי שבתו בת ה-17, היילי, כבר לא בתולה (תוכלו לצפות בקטע כאן). אולי את הצופה הישראלי התגלית לא מזעזעת, אבל מדובר כאן באומה שעד היום לא התאוששה מהטראומה העמוקה של חשיפת הפטמה של ג'נט ג'קסון בסופרבול לפני שמונה שנים, וגם אם היא יכולה לעכל סקס בקולנוע או בסדרות דרמה של HBO, היא לא רוצה לקבל אותו בתכנים המיועדים לכל המשפחה.
הטיפול היומיומי בסוגיה, כאילו הייתה עוד סיטואציה סתמית שמתרחשת בסדרה, עצבנה כמה עיתונאים אמריקאיים, שיצאו כנגד הצורה הטריוויאלית והלגיטימית בה מוצגים יחסי מין בגיל כל כך צעיר. אבל דווקא שם, באופן הבנאלי בה מוצגת הסיטואציה, נמצא החידוש. העובדה שנערה בת 17 שכבה, אלוהים ישמור, עם החבר הקבוע שלה בזמנו, וסביר להניח עם אמצעי מניעה בנמצא, היא בכלל לא העניין. למעשה, פיל מגלה על כך חודשים ארוכים לאחר האקט. גם קלייר, אשתו, כבר יודעת זאת מזמן, וכך מתאפשר לצופים להתמקד אך ורק בגילוי של פיל, כעוד שלב בדרך להשלמה שהילדה שלו כבר לא ילדה וכעוד רגע מביך, לא יותר מזה, בחיי המשפחה. ו"משפחה מודרנית" פותרת את הסיטואציה המביכה בדיוק כמו שהיא רגילה לפתור כאלה - בהומור, אבל בלי גיחוך, וברגש, אבל ללא מלודרמה. // מיכל ישראלי
בתחילת השבוע, בטקס האוסקר, ג'ולי העלתה את רף חוסר המודעות: היא נעמדה על הבמה כמו בובה בחלון ראווה ופישקה את רגליה בגרוטסקיות, רק כדי להדגיש את השסע העמוק בשמלתה. אלא שג'ולי חשפה, בנוסף לשמלה המפונפנת, גם רגל גרומה שכולה עור ועצמות. לא זו בלבד שהרזון הכמעט חולני אינו מחמיא לה ומשווה לפניה מראה ירחי וחסר פרופורציה לגוף, הוא גם מדגיש את המוסר הכפול שהיא נוקטת.
העולם מלא לא רק באפריקאים רעבים, אלא גם בבחורות שמסרבות לאכול בשם אידיאל היופי שג'ולי ושכמותה מכתיבות. הפרעות אכילה הן חלק כל כך אינטגרלי מהתרבות המערבית עד שההתייחסות אליהן מלווה כבר בשוויון נפש, כאילו היו התניה טבעית של המין הנשי.
כשג'ולי עולה לבמה מלווה בזוהר הוליוודי מלכותי ובתת-משקל היא משדרת למיליוני מעריצותיה מסר שיש לשאוף אליו. כאדם שמסמן את עצמו כמצפון המוסרי של שביל החלב, ג'ולי, שהוכתרה לא אחת כאישה המושכת בעולם, מתעלמת מההשפעה שיש למראה שלה על הדימוי העצמי של נשים. אם לא די בנזק שעושות לו תוכנות המחשב המשפצות, עכשיו מגיעה ג'ולי ומדרדרת אותו עוד קצת; גורעת עוד פחמימה ריקה מנערה שמרעיבה את עצמה, רק כדי שתוכל לרדת במידת הג'ינס. ואולי אז גם עליה יסתכל בראד פיט במבט מצועף. // ניב הדס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם