מהפנט: 15 שנה למותו של הראפר הגדול בעולם
מחר (שישי) הוא יום השנה לתקרית הירי בה נהרג הראפר נוטוריוס ב.י.ג מיריית אקדח מסתורית. 15 שנה אחרי, מתן שרון מסביר למה בעיניו הוא עדיין הראפר הגדול מכולם
1996. האולפנים של פאף דדי בניו יורק. די ג'יי פרמייר, מפיק היפ הופ מוכשר שהיום כבר נחשב לאגדה, נכנס רק כדי לשמוע איך כריסטופר וואלאס מקליט שיר על ביט שיצר. שם נוצר הבסיס למה שיהפוך ל-Ten Crack Commandments, שיר כל כך חשוב בקטלוג המוגבל של וואלאס, שידוע גם כנוטוריוס ב.י.ג או ביגי, עד שחברת באד בוי החליטה להוציא אותו למרות שלא אושר השימוש בסימפול קולו של צ'אק די (מפאבליק אנאמי). צ'אק די אף תבע אותם מאוחר יותר - לא מטעמים של זכויות יוצרים, אלא בגלל תוכן השיר שלא התאים לאמונותיו. בשיר פורס ביגי את עשרת דברות הקראק שלו בתור סוחר סמים ותיק שעזב את התחום, ומוריש את תורתו לדורות הבאים.
הקלטה זו, 44 שורות שמתפרסות לשתי דקות מדויקות להפליא, הייתה למעשה האחרונה של ביגי לאלבום הכפול Life After Death שהיה אלבומו השני והאחרון (לפחות כמשתתף פעיל). "ברגע שסיימנו את ההקלטה" נזכר פרמייר, "ביגי פנה אל המקרופון וצעק 'פרימו, זה נגמר! אני הגדול ביותר! עשיתי את זה!". אלו היו המילים האחרונות ששמע מביגי. לפני 15 שנה, ארבעה חודשים לאחר ההקלטה הזו ושבועיים לפני יציאת האלבום, הוא נרצח ביציאה ממסיבה בלוס אנג'לס.
ישנם עשרות סיפורים ששופכים אור קטן על חלקים בדמותו של ביגי. למשל, על הדרך הייחודית בה הקליט שירים - הוא נהג לבוא לאולפן, לשבת שעות בחדר האמנים מבלי לעשות דבר חוץ מלשמוע את הביט, לעשן סמים קלים ולחגוג. אז היה נכנס לתא ההקלטות בשלוש בלילה ומוציא את כל השיר ישירות מהראש אל המיקרופון מבלי לכתוב מילה. זכור במיוחד הסיפור על איך פרמייר תפס אותו בחדר אחסון קטן באחד האולפנים בזמן שהוא נשען אחורה ונותן לשתי בחורות נאות לטפל בענייניו. דקות אחר כך הוא תפס את המקרופון וסיפק את השורה המשעשעת "Chickenheads be cluckin in my bathroom fuckin". תהליך כתיבה במערומיו.
כל הסיפורים האלה מספקים אולי תמונה נרחבת על מי היה האדם - סוחר הסמים שהפך לראפר מוכשר ברמה הכי גבוהה שיש, אבל הם לא מבטאים למה ביגי היה, ועודו, הראפר הגדול בהיסטוריה. כדי להבין את זה צריך לפרק גם את יכולותיו ודמותו כראפר: היה לו את הפלואו הכי חדשני, מדויק ומבריק לא בזכות יכולות לשון מיוחדות, אלא בזכות כתיבה מחודדת שכללה משחקי מילים, שימוש מושכל בסלנג ומטאפורות שמחליקות מתחת לאף, מדגדגות את בלוטות הצחוק ומזניקות את המוח לריצה חופשית בעולם הדימויים העשיר של בחור שחור צעיר בלי שום עתיד.
במהרה, למעשה מיד לאחר שהוציא את האלבום הבכורה הטוב בהיסטוריה של ההיפ הופ, Ready To Die, הוא שינה את דמותו. מאותו בחור צעיר ומוטרד הפך ביגי לכוכב גדול. מלך הרחוב הפך למלך תעשיית המוזיקה. באלבומו השני הוא כבר ביטא את ההצלחה, הקונפליקט בין דמות הרחוב שלו לדמות הבמה ואת השינוי החיובי שכל אדם יכול לבצע אם רק ימצא מפלט חיובי בחייו.
ביגי הוא דמות מורכבת יותר מכפי שנראה. הוא היה הראפר החלקלק שמשיג את הבחורה למרות שהוא גם היה הבחור השחור והמכוער ששקל 180 קילו. הוא היה ילד הפינות שמכר סמים כי היה חייב אבל גם גנגסטר עשיר שידע שזה רק עניין של זמן עד שילדי הפינות ינסו לדפוק קופה על חשבונו. הוא היה דמות חיובית
אחת מהסיבות שביגי הוא הגדול מכולם היא שהוא גילם את כל המנעד הרחב של היכולות והדימויים של עולם ההיפ הופ - כל ראפר שהיה לפניו ובמידה רבה גם כל ראפר שיהיה אחריו. תדמית הג'יגולו של ביג דדי קיין, ההטפה של KRS-One, יכולת בניית החריזה של ראקים והמחתרתיות של Kool G Rap. הוא גם היה התגלמות המיינסטרים ובו זמנית האנדרגראונד של ההיפ הופ ומי שבלעדיו לא הייתם רואים את הפסיכוזות של אמינם, הבוטות של טיילר, דה קריאייטור או את ההזיות הסגולות של ליל' ווין.
ביגי היה הגדול מכולם בזכות יכולת הגשה פנומנלית, כריזמה מהפנטת ומילים מבריקות בכנותן, כמו השורה "You look so good /I'd suck on your daddy's dick", שבכלל נאמרת בשיר אהבה. אבל זה לא הכל. ביגי הצליח לדבר בצורה בהירה, אופטימית ומשעשעת ועם זאת אפלה, אלימה ומלאת תובנות על המאבק היומיומי שלו, שהיה רלוונטי בחיי הפשע וגם בחיי השפע. רלוונטי אפילו לילד טוב הוד השרון כמוני, על אף הבדלי התרבות, הצבע והתקופה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם