הגודל לא קובע: איך האלבום החדש של שלמה ארצי?
שלמה ארצי הוא אמן ואיש גדול יותר ממה שיש לשירים החדשים שלו להציע. לרע כהן באמת קשה שלא להעריך אותו, אבל להאזין ל"אושר אקספרס"? זה כבר סיפור אחר
שלמה ארצי, ''אושר אקספרס'', הד ארצי
כי שלמה ארצי גדול. הכי גדול. גדול בהרבה מסך כל השירים שיכולים להיות באלבום חדש של שלמה ארצי. הוא ההתגלמות של ישראל הישנה, הטובה והמדומיינת, מה שלא מעט אנשים כנראה היו רוצים לחשוב על עצמם. כזה הוא שלמה: חתיך אבל לא רק פרצוף יפה, מסתורי אבל נגיש, איש של נשים אבל גם של אישה אחת, נלחם עם הפלוגה אבל שואל "למה עוד אחת?", לא שוכח את החבר שנפל גם כשהוא שוכב עם האלמנה וכמובן - מתפלל עם כולנו לשובו של הילד של כולנו. זה סוד הקסם שלו. זה, והאינרציה.
מתיך את האישי והפוליטי לעיסה אחת גדולה של קיטש דביק. שלמה ארצי
יח''צ
כמה גדול שלמה ארצי? רק תעיפו מבט בעטיפה של "אושר אקספרס": פנורמה תל אביבית קיצית, מפגינים נושאים שלטים, אוהלים וערימה של חבר'ה על הדשא בשדרה, שמשיות בחוף הים. אבל כל אלה הם רק מיניאטורות, תפאורה לדבר האמיתי: דיוקנו העצום של שמש העמים, צבוע אדום מהפכני. גם החוברת שמלווה את האלבום נראית יותר כמו ספרון מהסוג שמצורף למארזים משולשים, מסכמי קריירה, כולל עמוד תמוה של הדפסים כאילו-וורהוליים ובאמת-מביכים של המאסטרו. ועל העטיפה האחורית? שוב ארצי, הפעם מתכרבל בחיקה של שמיכת פיקה. ככה, ככה הוא גדול, שלמה ארצי.
אף אורח לא מצליח להציל את האלבום מבינוניות. "אושר אקספרס" עטיפת האלבום
אבל מאחורי כל הספקטקל הזה מסתתר, בסופו של דבר, אלבום של שלמה ארצי, על כל מה שמשתמע מזה. כלומר, כל הגיטרות הספרדיות והבוזוקי והכינורות והפסנתרים והנגיעות המזרחיות שיכולתם לבקש. "אושר אקספרס" נפתח ב"חוזרים הביתה", הדואט העייף והמעייף של ארצי עם אריק איינשטיין, ולא ממש מתרומם משם. חוץ מאריק, גם דודו טסה מגיע להתארח ("לתת ולקחת", סוג של נקודת אור), וגם אברהם טל ("אלוהיי" העידן-רייכלי), אבל אף אחד מהם לא חזק מספיק כדי להציל את האלבום הזה מהבינוניות. כשארצי כן מנסה לחרוג מהשטאנץ הקבוע לטובת מין ספוקן וורד מוזר ("פלורידה"), אתה רק מייחל שיחזור לתלם.
אבל בל נשכח שארצי הוא גם איש של מילים. כמו שבטח כבר הבנתם, הוא מאוד בעניין של מחאת הקיץ, ובהתאם יש כאן שיר בשם "קיץ בארץ לו", שמדגים שוב את היכולת הווירטואוזית של ארצי להתיך את האישי והפוליטי לעיסה אחת גדולה של קיטש דביק: "וכשהקיץ בא קמו אנשים וזרקו סיסמה בשכרון חושים, הדליקו סיגריות היי שהעולם יבער לפתע, ועמדו להם שם כל מוכי עולם, עם חלום ביד נהיו לעם, לחשתי לך תוך כדי שהאהבה לא מתה". יכול
היה להיות גרוע יותר, אבל באמת שאין הרבה מילים שמתחרזות עם "טרכטנברג". בשאר הזמן ארצי נהנה להתכתב עם עצמו בכיף, בשורות כמו "כשנגמור כאן לשיר, נעזוב את העיר ונחזור לדבר" או "ואני מתאמן מול ירח שמן ושורק לך בחוץ". נותר רק לתהות לאן נעלמו הברושים, אבל אני מניח שהם עוד ישובו לתבוע את עלבונם.
קל ונוח להסתלבט על ארצי, אבל חשוב להבהיר שאני לרגע לא מאשים אותו בציניות. אני באמת מאמין שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר, שהוא אדם חיובי ביסודו, שהוא לא יהיה מסוגל לראות אפילו שמץ של אירוניה בשירים עם שמות כמו "נדבר מהלב", "לא מוותר על החלום שלי" או "שלא ייעלמו הדברים היפים". היכולת לשמר את ראיית העולם הנאיבית והפשטנית הזו לאורך כל כך הרבה זמן היא באמת הישג שראוי להערכה, ולי אין שום בעיה להעריך את ארצי. להקשיב ל"אושר אקספרס" זה כבר סיפור אחר.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם