נשוי וטעייה: עידו רוזנבלום הוא שיא הקוּליות
רוח השטות נחה על עידו רוזנבלום בגיל 16, כשהבין שבסוף כולנו נמות. מאז היא הביאה לו קריירה משתלמת, שנוחתת עכשיו באולפן הלייט נייט החדש של קשת "איזה יום". בראיון גלוי לב הוא מדבר על הגעגוע לאביו אדם ברוך ז"ל, על הזוגיות עם יונית לוי והחתונה שהקפיצה לגג שלהם גדודי פפראצי, ומצהיר שהוא מוכן לשלב הבא בחייו: "ברור לי שאהיה אבא, זה מדבר אלי"
בוא נבדוק. שלום עולמי נוריד, לא יקרה. בלונדינית?
"נוריד".
למה? הייתה אחת. פורשה?
"יש וולבו".
צ'ק. בריאות?
"טפו טפו. שתיים מתוך שלוש. אני במקום טוב".
טוב? מצוין. רוזנבלום עדיין תיכוניסט ממזר, רק בטלוויזיה. נער פוסטר של נונשלנטיות, החתן שהבת שלכם כבר לא תביא הביתה, אבל הייתם רוצים. אם להאמין לו, ויש כמה סיבות לעשות את זה, אין אסטרטגיה, אין תכנון. האיש מביא למסך את מה שקם איתו בבוקר. מטען חורג של צ'ארם, חן בלתי אמצעי, נגישות. רוזנבלום הוא נהג מונית שלא דופק מונה, רק מסתלבט קצת, בשביל האווירה.
"הנקודה האמיתית היא שנתקעתי בגיל 16", הוא מנסה לתת רקע. "זה הגיל שבו נשארתי. לא התבגרתי יותר. ברגע שהבנתי שיש מוות בחיים - וההבנה הזו הפחידה אותי עד עמקי נשמתי - שם זה נתקע. לא המשיך יותר. אין סיבה. כולנו הולכים למות, זה סוף נוראי ומעוות שבו אתה מחזיק את הלב כשאתה מתמוטט בתוך החרא של עצמך באוטו. מוצאים אותך בחניון, במקרה הטוב אחרי ארבע שעות, במקרה הרע אחרי חודש, כשאף אחד לא יודע לאן נעלמת. סתם מתת באוטו של עצמך. אי אפשר להיות פה כל כך רציניים, ואני אומר הפוך מאבא שלי שהיה מאוד רציני והרצינות הייתה האטיקט שלו, אז אני עם אותו מנגנון, רק הפוך".
יש איזה אירוע ספציפי שהביא אותך לזה?
"לא, לא אירוע. זה מקום של לחשוב על המוות כאיזה מוטיב, שם זה נתקע. אפרופו הפתק הזה, שהוא בערך מאותו גיל. אתה מבין שהרצינות הזאת, מה היא עוזרת? באמת, מה היא עוזרת?".
אותי מטריד השלב שבו אנחנו מתחילים לאבד גובה, פיזית.
"בטח, אתה מצטמק. אבל האף גדל. נהיים כל מיני דברים איומים. זה נקרא קמל ונרקב. זה הכה בי בגיל 16, ואני אומר, כמו המשפט של הג'וקר ב'אביר האפל', '?why so serious'".
למה, באמת, להיות כל כך רציניים? הרי אפשר לשבת באולפן, במונית הכסף, בקפה ליד הבית ולעטוף את הגרעין האיראני בקצת קלילות קופצנית, שנונה ועדיין מנומסת. "איזה יום", תוכנית הלייט-נייט שעלתה בקשת (שני ושלישי, 23:00, ערוץ 2), אמורה לעשות את זה. רוזנבלום רכז, שי גולדשטיין אמור לצלוף מבחוץ, אבי נוסבאום לסגור מבפנים, ודודו ארז? הוא כאן בשביל הכיף. רוזנבלום (35) נכנס למשבצת שבה הוא שוחה, לקז'ואל הנינוח, תחנה ליד "מונית הכסף". הרחק מרעם תותחי הרייטינג. ים של מלל נשפך בניסיון לשרטט את המבנה הרוזנבלומי. זה
"זה אולי נשמע קלישאתי ולא אמין", הוא אומר, "אבל לגרום לאנשים להרגשה מחורבנת זה דבר קל, אז למה לא לתת להם הרגשה טובה לגבי עצמם? לא בקטע של צביעות. זה כמו שאני גבוה. מה אני יכול לעשות? אני לא שחקן, אני מנחה. אני לא הדבר עצמו. חשוב לי שאנשים ירגישו טוב בחברתי. אני לא המצאתי את הגלגל. כל הגישה הזו באה מחינוך אבל קודם כל מנימוס. כולם בהלם מזה שבא אליך בנאדם ואתה מדבר איתו בגובה העיניים".
יש משהו מודע בלקחת את הצד השטותניקי?
"ברור שכן ומצד שני זה אינסטינקט. אתה יודע, נוח לי שלא יתייחסו אלי ברצינות יותר מדי. מאוד נוח לי. בטח".
אולי ככה לא שופטים אותך?
"שופטים אותי כל היום. כל מי שמפורסם יותר מיומיים שופטים אותו מהבוקר עד הערב. כל הזמן. זה הלינץ'. הם כולם ביחד עליך. יגידו לך שאתה שמן, שאתה לא טוב, שזה לא מצחיק. להיות מפורסם זה הכי קרוב לאישה בהריון. כל הזמן נוגעים בך, אומרים לך איך אתה נראה, איך אתה לא נראה, ממליצים לך, מציעים לך. אתה של מישהו למרות שההריון הוא שלך".
כן, אבל אתה בקליל, זה חולף לידך.
"ממש לא. הפסאדה של לא אכפת לי - אכפת לי מאוד. חוסר הרצינות זו שיטה להתנהלות קלילה יותר חברתית, לא להתנהלות המקצועית. אני הכי רציני אם מישהו עשה פאלטה, אבל אלה רגעים מעטים. אני זוכר שישבנו עם הרופא בבית החולים כשאבא שלי מורדם ומונשם. הוא מספר לנו דברים איומים על מצבו. איומים. בסוף הוא אומר 'יש לכם עוד שאלות?' ואני כזה, 'אבל מה שלומך, דוקטור?' הוא לא הבין שאני לא שואל באמת. הוא התחיל לענות 'קשה לנו פה'. זה הצחיק אותי, כל הזוועות. המנגנון הזה של חוסר רצינות, מה יעזור לי עכשיו ללכת ולבכות בצד? בכיתי אינספור פעמים כשהוא היה בבית חולים, עזר לי?".
זה לא נותן פורקן.
"זה מגן עליך. חוסר רצינות הווייתית. שום דבר לא שלי בחיים האלה. הבית שאני אקנה מושכר לתקופת חיי, כל דבר מושכר לתקופת חיי. אין לי שום דבר, כלום. חוץ מהקעקועים שלי. הם הולכים איתי, גם לקבר. אין לך שום רכוש בחיים האלה, כלום. אתה רק מידל-מן של הדברים. מתווך של מעשים טובים, רגשות, זיכרונות. זה הקיום שלך. אתה לא פה לעשייה העצמית הזאת. המקום של חוסר הרצינות הוא כי אני מבין ששום דבר לא שלי. זו המציאות. אף אחד לא חייב לי כלום".
מתי בא לך לשבור למישהו את הראש?
"זה מלא כרימון. בטח. בעיקר כשאני אראה עוולה. לפני כמה שנים אני זוכר שראיתי מישהי שעמדה עם האוטו בחניה של תחנת מוניות. עמדה רגע ונהגים מהתחנה התחילו לצעוק עליה ואחד התחיל לדפוק לה על הרכב. ראיתי ארבעה עומדים מולה ובדיוק הוצאתי כסף מכספומט ליד, ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'אל תיגע לה באוטו, תתרחק ממנה, מיד'. לא עניין אותי. גם כשאני נוהג אני בצרחות על אנשים. אני מסוגל לצאת ולהרוג בנאדם. זה הגיע למצב שאני נוסע קרוב מאוד לבנאדם ואני אומר לו 'אני אזיין אותך'. ואז הוא רואה שזה אני והכל מתערבב עם הזיהוי ועם זה שהרגע הוא כמעט הרג אותי".
איפה אתה מרגיש לא נוח?
"כשרוצים שאני אגיד משהו ואני לא יודע מה אני צריך להגיד או לעשות. בכל דבר. אם עכשיו לא הייתי יודע מה אתה רוצה ממני, הייתי מאבד את זה".
בסוף הניגוד מדבר. מצד אחד, השעשועונים של הבן. מצד שני, זיכרון המצליף, העומד בשער, זה של אביו, העיתונאי, הסופר וההוגה אדם ברוך, נכד לאב"ד מאה שערים, שנפטר לפני ארבע שנים ממחלה קשה. את הפאזל משלימות אמו, הצלמת והאמנית אריאלה שביד, והאחות עמליה, סופרת ועיתונאית מוערכת. לאן שלא ילך, יתנוסס "יקירתי" המיתולוגי של אדם ברוך מטורי שישי ב"מעריב", לצד הליצנות של הפריים טיים. שבט האב מול מדורת השבט.
לפחות פעם אחת חטף על היחס בין הרזומה לייחוס, ודווקא ממי שהגדיר עצמו כתלמידו המובהק של האב, העיתונאי רון מיברג. "מות האדמו"ר", קרא מיברג לסרט שיצר על ברוך אחרי מותו. "מה שאדם קרא 'אימת הפיגור השכלי'", ירה מיברג הממורמר בראיון ל"הארץ" ממקום גלותו במיין, ארה"ב, "כמה עצוב ואירוני הוא שהבן של אדם הפך בעצמו לאחד מהמייצגים של התופעה הזאת". רוזנבלום לא שוכח. "רון מיברג לא היה אומר מילה וחצי מילה אם אבא שלי היה בחיים", הוא תוקף, "הוא לא היה מעז. אני חושב שהוא בנאדם מאוד מאוד מסכן, בסופו של דבר".
הוא בעצמו אומר את זה.
"כן, אני מאמין לו. באמת. אני חושב שכל מי שמלכלך על מישהו כשעוד לא עברה שנה ממות אבא שלו הוא בנאדם מסכן. יש חוקים בסיסיים באבלות והוא עבר עליהם. אז לשאלתך, בטח. זה פגע. אבל אתה יודע, זו פגיעה נקודתית. דורכים עליך, כואב לך, זהו. יש פגיעה לא בגלל מה שהוא אמר, אלא בגלל שזה נעשה בצורה לא מכובדת ויאה, בצורה פחדנית. לא היה לו אומץ לכתוב שום דבר מהדברים האלה אם אבא שלי היה בחיים. הוא לא היה אומר אותם כי הוא היה יודע שאבא שלי היה הורג אותו".
למה לא הסכמתם לשתף איתו פעולה בסרט על אבא?
"זה לא שלא הסכמנו. היינו בשנת אבל והאיש לא התייחס לזה. היה לו נורא בוער להתחיל לעשות את הדבר הזה ראשון. נורא בער לו. המשפחה נמצאת באבל, זה לא עניין אותנו באותו רגע והוא לא התייחס לזה. עניין אותו לעשות סרט. אז אני אומר, שיעשה מה שהוא רוצה, זה באמת מרגיש לי מסכנות נורא גדולה לא להקשיב למשפחה שנמצאת באבל. הוא חושב שיש איזה יחסים מסוימים שאנשים מחזיקים בראש, בזמן שהוא מחזיק כל מיני דברים שקשורים לפחדים ולחששות שלו. אבא שלי עשה טעויות בחיים, אחת מהן היא רון מיברג".
הדמיון הפיזי, בכל זאת אב-בן, מפחיד ממש. "נהייתי דומה לו בצורה לא רגילה", מודה רוזנבלום. "הרבה פעמים עובר רכב ויש השתקפות וזה תופס אותי לא מוכן, עושה לי סחרחורת. גם בחסרונו נהייתי מאוד דומה לו".
כמה זה מציק ששמים אותך על הכתפיים של אבא שלך?
"להפך, אני מת על זה שמדברים על אבא שלי. הוא ערך בעיני. אני לא בא מריק. התפקיד של אבא הוא שהילדים שלו ישגשגו. הייתי מאוד מתבאס אם לאבא שלי היה מפעל והוא לא היה מכניס אותי אליו. אבא שלי היה איש רוח ומילה, אז ספגתי את זה. אני מאוד שמח שהבן של תשובה או הבנים של כל המיליונרים מקבלים המשך בחברה. אני מאוד רגוע מזה. כי הבן ספג את יצחק תשובה שהצליח בחיים. המקום הזה שאתה בא מאבא או אמא שלך, המחשבה שזה שלילי, זה לא נכון".
וכשמצמידים את "יקירתי" ל"מונית הכסף"?
"אבא שלי בא מהעיתונות. בוא לא ניסחף. הוא בא מבית דתי וחינוך, אבל היו תמונות של ציצים בעיתונים שלו. הרוקנרול בחיים האלה הוא להיות איש עם מוסר מאוד גבוה, הומני, ולהבין שאתה מדבר עם אנשים ולא משנה מה אתה עושה. בחייך, הוא הדפיס עיתונים ואני צוחק עם אנשים בטלוויזיה".
כל אחד רוצה לעמוד בפני עצמו, לא?
"אין כזה דבר. אני רוצה לעוף. נו, אז? שמעתי על בחור צעיר, בן של אחד הרוקרים הידועים בארץ, שיש לו להקה והוא לא מוכן שיידעו שהוא הבן של. דחיל רבאק, השתגעת? אני מבין את החשש, אבל בחיאת. אני גאה על היכולת של אלישע בנאי לבוא ממשפחת בנאי ולהגיד 'כן, גם אני'. הוא התארח אצלנו בפיילוט ושאלנו אותו 'איך זה לחיות עם שם כזה כבד ומחייב כמו אלישע?'.
"בסופו של דבר, לאן תברח? באמת. כמו שהפסיכולוג שלי אמר לי אחרי המוות של אבא שלי, ועצבן אותי נורא, 'אתה עם המוות שלו תצטרך להיות חבר'. אמרתי לו 'זובי'. כאילו שאני צריך להתיידד עם המוות, לא יכול להכחיש ולהיות בדיכאון ממנו כל הזמן. זה דבר מזעזע, אבל אתה חייב. אותו דבר עם אבא שלך. אתה חייב לקבל את זה שאלה ההורים שלך. אגב, אם לא תדבר גם על אמא שלי היא תרביץ לי. זה כמו שכשאחותי נולדה, אבא שלי עבד אז ב'ידיעות' והיינו בניו יורק, אז הם פרסמו 'לאדם ברוך, מזל טוב על הולדת בתך'. אתה מבין? זה הוא שילד".
בגיל 19 עוד היה כדורסלן, עם תוכנית מגובשת לקריירה. בצעירים של הפועל תל אביב. הוא נולד ביפו, מול הסניף המקורי של חומוס אבו חסן המפורסם, עבר בילדות תשעה בתי ספר, שיחק בתיכון בארצות הברית וחזר לארץ. צה"ל החליט לשבץ אותו כמדריך טיולים בקריה, ופציעה בברך שיבצה אותו מחדש כמתנדב בש"ג של גל"צ. השתלב במהירות גם מאחורי המיקרופון בתחנה הצבאית, ובין היתר הגיש אצל טל ברמן ב"מוטל בספק" המיתולוגית פינת שאלות ותשובות בסגנון "על בנים ועל בנות", שענתה לשם המחייב "כרמלה מנשק".
בהמשך ערך והגיש את סדרת התסכיתים "הקנוניה", שבמרכזה ארבעה גיבורי רוקנרול שקופצים לעתיד כדי להציל את הז'אנר. "זה קולאז', נונסנס , קול צעיר וחדש ומרתק", פרגן בשעתו האבא. במקביל התחיל רוזנבלום לכתוב במדור הסאטירי של דודו גבע, ואפילו נגע בערוץ הילדים כשהגיש פינה בתוכנית של הבייב הלאומית יעל בר זוהר. "מהרגע הראשון שלו מעריצות התחילו להתקשר", סיפרה בר זוהר. בגל"צ, אגב, פגש לראשונה בכתבת צעירה בשם יונית לוי. הזוגיות ביניהם נולדה רק כעבור שנים. אחרי הצבא חתך ללימודי קולנוע בקאמרה אובסקורה. נשיא בית הספר באותם ימים היה אביו. הילד נכנס רשמית לעסק המשפחתי. מרד, בכל אופן, לא הטריד יותר מדי את אדם ברוך. "לא ממש הצלחתי", מספר הבן, "הייתי עסוק בכדורסל. אתה כל היום מתאמן, מדמיין שתגיע לאן-בי-איי. המרד היה להפסיק לשחק, להתחיל לכתוב. להיות חלק מהמשפחה. לעבור לאמנות, ליצירה. זה המרד".
לפעמים, כשאחד ההורים נפטר, מגלים קשר חדש לדברים שעשה בחייו.
"אז אני אגיד לך, הגעגוע והכאב חזקים וכואבים מכדי להיכנס לטקסטים, לעבודה. אני עוד עסוק בלהחלים. כן, אני מרותק מהכתיבה שלו. יש לו סיפורים קצרים מהפנטים בעיני. כשאני קורא את הדברים האלה אני מוצא את עצמי שם, בחיבור, בקשר שלי איתו. בשפה, בראייה הקולנועית, החילונית. הקשר ממשיך דרך הטקסטים החילוניים ופחות מהמסורתיים. אמרתי לו פעם, על העצות שהוא נותן לפי מה ההלכה אמרה לפני אלפיים שנה, 'אבא, לא מרגיש לי נכון'. הוא חייך והדליק סיגריה".
היה לך צורך לקבל אישור מההורים?
"קיבלתי, מלא. כל הזמן. הם דאגו לתת אישורים חיוביים, לא משנה מה. אולי זה עשה אותי קצת חוצפן. עידוד על השקעה זה מעולה. עידוד על התוצאה זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לילד. ובכלל, תעודד בדרך, מה אכפת לך מהתוצאה? היחסים שלנו היו מעולים, אבל השחרור האמיתי הגיע כשאבא ראה שאני מרוויח יפה מהשטותניקיות הזו, כסף של בני אדם אמיתיים, למרות כל מה שהוא אמר".
יש עוד עניין, פעוט ממש, שמרחף לצד הפרסונה של רוזנבלום. תוכלו לפגוש אותו שלוש שעות לפני "איזה יום", על כס המלכות בנווה אילן. במילה אחת: יונית. בשתיים: אשתי יונית. בשנים האחרונות התנפח הטירוף סביב הזוגיות הנסתרת. המגניב המקועקע, זה שבעברו רשומות מלאני פרס ואיגי וקסמן, עם אשת החדשות על מאה השפות שהיא מטפחת. נקודת הרתיחה הייתה באוקטובר שעבר. אחרי שלוש שנות זוגיות הגיעה החתונה. הערך קפץ. תמונה של יונית לוי מחוץ לאולפן - הישג. תמונה מחוץ לאולפן עם הבעל - הישג עיתונאי. רוזנבלום נלחם על זכותו להדוף את זכותכם לדעת.
"אני מבין שאנשים מרגישים שמותר להם לדעת", הוא אומר. "מישהו שאל אותי משהו אישי, אמרתי לו 'אני מבין שאולי זה מרגיש כמו עניינך, אבל זה לא'. זו התשובה. שלא תבין, חוץ מאחד, אין לי שום עניין עם אף רכילאי או פפראצי. כששואלים אותי על יונית זה לא מרגיז אותי. זה לגיטימי לשאול כמו שלגיטימי לא לענות. אין קונפליקט בתוך הדבר הזה. אני מבין את הסקרנות. אני לא מיתמם".
עדיין, אתם לא זוג בורגני רגיל שחי את חייו. יש עניין סביבכם.
"אני אתן לך דוגמה. עיתונאי התקשר אלי בתחילת מערכת היחסים עם יונית ואמר, 'תראה, אני לא מהרכילות, ושאלו אותי וזה'. אמרתי לו, 'אבל אתה עכשיו מתעסק ברכילות'. אמר לי 'כן'. אמרתי לו, 'עזוב, מה אכפת לי מה עשית עד עכשיו? אם אתה שואל אותי לגבי יחסי האישיים, אז אתה ברכילות'. כל עוד הוא מתווכח איתי הוא לא יקבל תשובה".
ואם הוא היה מודה?
"גם אז הוא לא היה מקבל תשובה, אבל לפחות הייתי מכבד אותו. אל תבוא ותגיד לי 'אני לא עושה רכילות' כשאתה כן. עברו את הגבול אנשים שאתה לא מאמין. יש אנשים שממש עלולים לקבל מבט מאוד מצמית. אנשים שהייתי בטוח שהם מבינים את החוקים של העסק הזה והם כנראה לא מבינים. לא מהמעגל הקרוב אלא מהמעגל שבו אנחנו נפגשים על בסיס קבוע בעבודה, ופתאום אתה כותב את דעתך המטונפת על יחסי עם בחירת לבי? באמת העזת להיכנס לשם? זה לא שאיזה עיתונאי כותב משהו, אלא מישהו מהתעשייה כותב משהו. מהמקום הזה. זו רק מציצנות. אין משהו אחר. אין שום דבר בכל ההתייחסות לחיי האישיים חוץ ממציצנות. אין. ואתה לא יכול לשכנע אותי אחרת".
אני לא מנסה.
"אז אני אומר, זכותם של אנשים להציץ, אבל לא לטפס על סולם ולשבת לך על החלון. וזה קרה. אתה רואה שאנשים עוברים את הגבול, עיין ערך החתונה".
מודה, גם אני צפיתי בווידאו שצולם מהמסוק.
"מהניסיון שלי, ראיתי פעם מסוקים באוויר, הם נורא גבוה. לא ראו כלום. אפילו לא חתונה. אין שום ניסיון למנוע כלום. כל הבלגן מסביב לא היה קשור אלי, אני התחתנתי".
כן, אבל היית צריך לקחת מהחברים את הסלולרי, זה לא נעים.
"לא היה כזה דבר. השתגעת? זה שטויות. זה כמו שהיה כתוב פעם אחת ששמו מלא צמחייה מסביב כדי להסתיר לפפראצי, לא כי בא לי להפוך את הבית ליפה לחתונה. אתה מבין? אני מתחתן כדי לא להראות לאנשים. זה מטומטם. זה פסיכי. אני מבין את הסקרנות אבל זה הייפ שנבנה מתוך עצמו. ההוא מטריף את ההוא, וההוא יביא את זה, ואלה לקחו להם. מה אכפת לי? אכפת לי שהצלמים רבים עם עצמם? מה הקשר שלי לאנשים האלה, לדבר הזה? אני אתחתן איך שאני רוצה, ואני אשתף את מי שאני רוצה. למה? ככה. נבזות תמיד יש, אבל יש אישיות אחת בזויה בכל העולם הזה. לא לגיטימי לדרוס בנאדם ולעבור על החוק".
שאלה אחרונה בנושא.
"איך יונית במציאות?".
עזוב, את מי זה מעניין. מה עם אבהות?
"בטח שזה מדבר אלי. ברור לי שבחיים אני אהיה אבא, אני מקווה. בתור מי שהיה בתשעה בתי ספר והתבגר והיה בסדר תמיד עם ילדים. להגיד לך מי, מה, מתי? זה דבר כל כך יפה, ואני בסיכון שזה יהיה כותרת כזו של 'מוכן לאבהות' והחרא הזה. גם בלי שאני אענה אפשר לכתוב את זה. אני בנאדם בן 35 שהתחתן, מישהו לא מסוגל לעשות את המתמטיקה?".
הקילומטרז' של רוזנבלום מגוון. סביב המדורה ומחוץ לה. חוץ משעשועונים ("48 שעות", "בהפרעה", "אליפות ישראל בדקה") ופאנלים ("מועדון לילה") היו שם גם כתיבה ("ארץ נהדרת", והסרט "החוב" - שגם זכה לעיבוד אמריקאי), בימוי קליפים ומופעים. עכשיו הוא עובד על סדרה יחד עם התסריטאי אסף שלמון, סרט עם האחות עמליה, ויש עוד שניים בדרך. את הזינוק בעלייה עשה דווקא עם "מונית הכסף". הספק שעשועון ספק קומדיה שהרימה אותו לגבהים. פורמט קליל, שהצליח להכניס תחנה נוספת לדינמיקה מתמודד שאלה-מזומן: פלרטוט עם המנחה-נהג.
"המונית עובדת כמו קומדיה, לא כמו שעשועון", מודה רוזנבלום. "אנתרופולוגיית המונית מעניינת. זה כמו 'שושנת קהיר הסגולה' רק הפוך. אנשים פותחים דלת ונכנסים לטלוויזיה. זה פורד שמולבשת כמו מונית, עם חתיכת לד שעושה אור ואנשים מסתכלים על המונית כמו איזה באטמוביל. יורם (זק, עורך התוכנית ו"האח הגדול" - א"ש) יושב ברכב מאחורה ובוחר שאלות. יש לו יכולת כמעט כמו של רנטגן לזהות איזו אישיות עומדת מולו ומה יפעיל אותה. כשהתחלתי את המונית נורא הביך אותי, כי בנאדם עצר מונית, עלה, ונפלת עליו עם כל הדבר הזה. זה נורא מביך.
"עכשיו זה ממש 'הקרקס בא לעיר'. יש כאלה שרצים אחרי המונית ואז יש את המשחק כמה אני מריץ אותם. אני מעלה רק מישהו שנכנס בספונטניות. אם אין אותנטיות זה לא עובד. גם הסלבס שעלו ראינו אותם משוטטים ברחוב. יש פרק שעוד לא שודר שבו אסתי גינזבורג, אורי גוטליב ויעל פוליאקוב גמורים. אליפות. מצחיקים בטירוף. אני חשבתי שזה יהיה מצחיק אם אני ויורם נצא מאיזה בילוי שיכורים ואילנה דיין תאסוף אותנו במונית".
היו פדיחות?
"כל הבוגדים למיניהם, אתה מתכוון? הם יורדים מיד בפאניקה מטורפת. אנחנו תמיד משערים שהם בוגדים, זה כמו שבתיכון מישהי אומרת לך 'לא' לדייט, ואתה כזה 'אה, מי צריך אותך בכלל? זונה'. פעם עלה איזה זוג ליד גן העיר ואמר, 'לא, אנחנו נורא ממהרים לאיזה סרט, רק תיקח אותנו'. עניתי 'אבל אני לא מונית', אז הם אמרו 'אבל כתוב מונית', אמרתי להם 'אבל כתוב פה גן, איפה יש פה גן? וחוץ מזה, בסוף הסרט הוא מת'".
הדיון הציבורי המתחדש סביב הריאליטי מפריע לרוזנבלום. "יש משהו במנגנון הישראלי שילך להופעה של קוסם רק בשביל לגלות את הטריק", הוא אומר. "גם בהקשר של ה'מונית', גם בהקשר של 'האח הגדול'. 'אה, החוט שם! מחזיק אותו ברזל!'. באת ליהנות? סתום את הפה, תיהנה מההופעה. זה שיש פה מישהו שמכוון משהו? נו, בחייכם. זה שואו. כמו אלה שבאו להפריע בסטנד-אפ. הדיל אומר שיש קסמים, יש פירוטכניקה. לא מוצא חן בעיניך? תזפזפ. אתה יודע, ריאליטי זה סגנון. למה לא צועקים על ג'יימס בונד שהוא לא באמת סוכן?".
הטענה היא שזה מה שנותנים לעם.
"כמה עצלן הבנאדם? שיזפזפ. המציאו שלט. אדם חושב שזה לא חינוכי, הוא שולח מיילים ועדיין רואה את התוכנית. הוא יעשה הכל. יצרח, ייצא לרחוב, יכתוב טוקבק, הכל - חוץ מלזפזפ. תסתכלו על הטלוויזיה בעולם, כאילו מה שיש לנו חמור בצורה יוצאת דופן. זה לא נכון".
וענייני "האח הגדול" ?
"המחשבה שלי היא שאם יש לך תלונה אמיתית על משהו אתה לא הולך לעיתון. אם מישהו עשה לי עוול או עבירה אני הולך למשטרה, לא לעיתון להגיד 'עשו לי, לקחו לי, שתו לי'. זה מחליש מהטענות".
יש התלהמות כללית על מקום העבודה שלך.
"תמיד יש התלהמות על החזק. אני קורא לזה האספסוף של הסימפסונס. תמיד כשכל אנשי העיירה בספרינגפילד באים עם הלפידים, ואז מישהו אומר להם, 'זה בכלל משה', וכל העיירה מסתובבת בבת אחת לבנאדם. יש חבורה של לינצ'יונרים שמסתובבת במדינה וכל מה שלא מוצא חן בעיניה היא עושה בו לינץ'. אלה תמיד אותן דמויות. בכל מקום בעולם יש את המעגל הזה, של הלינצ'יונרים, שאותם לא מעניין מה היה באמת. מעניין אותם הלינץ'. יש להם לפיד ביד והם באים לשרוף. זה לא תרבותי, זה לא בר דיון, זה לא מאפשר דינמיקה. מה שקורה עם 'האח הגדול' זה כבר טירוף. לך תחפש את האמת עכשיו".
דיברת עם יורם זק על זה?
"כן, אבל זה בינינו. תרשום שאני יותר טוב ממנו בפיפ"א, יורם זק חלש מאוד בפיפ"א, הוא אפילו מפחד ממני. הוא עלול לעשות כתבה שלמה על כל העניינים שהיו לו רק בשביל להגיד שהוא יותר טוב ממני".
עכשיו ייכנס למים האקטואליים, בטבילה זהירה. מתחת לשכבה החיצונית, זו שהכל מחליק מעליה, רוזנבלום מתעצבן. על הכותרות בעיתונים, על החיים בפחד מהצנטריפוגות, על תקציבים, שוויון, הדרת נשים חילונית וסמויה. תנו לו לשחרר, אל תחשבו אפילו לסתום לו את הפה. וזה - אגב הטור שכתב בחינמון "ישראל היום" - כבר קרה. "ביקשו ממני להפסיק לכתוב את דעתי הפוליטית, אז הלכתי", הוא מסביר, "זה בניגוד לחוזה שלי".
היה קש ששבר?
"משהו על ביבי, לא ספציפית עליו. ביבי, ברק, המדיניות של הממשלה. זה לא רלוונטי. יש חוזה שלפיו אני יכול לכתוב על מה שאני רוצה. גם אם היו אומרים לי, 'אתה לא יכול לכתוב על גרוזינים' הייתי קם והולך. הם ידעו את מי הם הביאו. אתה בא לחברה, אומרים לך, 'יש לך משרד, תעשה מה שאתה רוצה' ואז אומרים, 'אל תעשה מה שאתה רוצה'. אני קם והולך. לא היה לי ספק. יש לי חוזה, הסכמתם למשהו והפרתם אותו".
וזה דם הנפש שלך, בגלל זה בחרת לוותר על טור שבועי?
"בנאדם הוא שגריר של אמת. זו לא הייתה מלחמה, זה היה חד וחלק מבחינתי שאני גמרתי עם העיתון. גם לא היו לי הרבה טורים פוליטיים. מתוך 80, היו אולי עשרה. אולי אם מישהו היה בא ומדבר איתי לפני ואומר 'תראה, ככה וככה'. העורך הקודם, אהרון לפידות, היה מעולה. הגיע בחור חדש, לא מכיר אותו, והחליט לעשות שינויים. ובמקום להגיד תודה רבה על שירותיך, עשו את זה לא בצורה מקצועית".
בקפה השכונתי, קרוב לבית, רוזנבלום פורח. מדי פעם מישהו מחמיא, מצ'פח, מציע רעיון לפיילוט. "מה עם הטקסי? ", מתעניין אחד. "פעם שעברה שישבתי פה אלה היו כלות שבאו להצטלם איתי, אתה יודע, מלא רולים בשיער", הוא צוחק. "ציפיתי שהשעה המוקדמת תנטרל את זה". הוא סימפטי, מתעניין. מתחזק רגישות מוגברת לבני אדם. "בפרסומת שעשיתי", הוא מספר, "הם שילבו שני שומרים רוסים. אמרתי,'למה שני שומרים רוסים, חוץ מגזענות?', אז עשו אחד אשכנזי ואחד רוסי. אני שואל, ואם לא מצליחים לענות לי אני לא אתן לזה לקרות. בסוף אני זה שעומד שם בפרסומת ומדבר".
רוזנבלום מתעקש על חופש יצירתי. אני לא עובד אצל אנשים, הוא אומר. אני עובד איתם. העקשנות תגיע עד לפרות הקדושות. ישראל 2012, יודע כל קומיקאי, היא אחו פורה לעדר פרות קדושות. רוזנבלום מעדיף לשמור על צמחונות. "מותר להיות גזען או מיזוגיני רק אם הבדיחות מצחיקות באמת. אם הן לא מצחיקות, יצאת טמבל. תמיד. לא לפגוע כדי לפגוע. ההומור הוא חלק מהתרפיה. סתם לצחוק על מקרה אלימות ורצח ואונס? או על השואה, סתם להגיד? לפרובוקציות אין עניין בעיני. תהיה יותר מתוחכם".
קרה שאמרו לך "הגזמת"?
"בטח, המון. פעם אחת במונית עצרנו בתחנה מרכזית ועלתה זונה. אתה יודע, גם זונות צריכות מונית. אני מדבר איתה בהתחלה ואז אני מבין שמדובר בבחור שהפך לבחורה ואז לזונה. ואני אומר לה, 'לא אכפת לך שההורים שלך יראו את זה בטלוויזיה?', והיא אומרת, 'ההורים שלי חרדים, הם לא רואים טלוויזיה, עד גיל 12 הייתי בישיבה'. אמרתי לה 'עברת מישיבה לשכיבה'".
אכזרי , אבל מצחיק.
"זה לא שודר כי זה היה אייטם נורא עצוב. היא לא ידעה מה בירת אנגליה. יש רגע שזה טו מאץ'. הטלוויזיה היא לא מקום לאמת הזו שהחיים האלה הם זוועה. זה נורא עצוב, אז לא משדרים. זה פשוט לא כיף לאף אחד. אז סיימנו את האייטם והמשכנו הלאה".
איך נפרדתם?
"כיזיזים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם