שני דינים לשני עמים: "שלטון החוק" מעורר אי נוחות
ב"שלטון החוק", העוסק במערכת החוק הצבאית הפועלת בשטחים מ-1967, יש את כל המרכיבים שישאירו בצופה ערך מוסף. אמנם אפשר להבין את מי שפרש אחרי עשר דקות בטענה שמדובר בסרט שמאלני, אבל גם למי שנמצא בצדה הימני של המפה, יהיה קשה לעצום עין
סרטו של רענן אלכסנדרוביץ' עוסק במערכת החוק הצבאית הפועלת בשטחים מ-1967. איך הסתדרו המשפטנים מול אנשים שהרגע סיפחנו והמתנחלים שבחרו לבנות שם את ביתם. כיצד שונה החוק במערב הפרוע מזה שקיים במרכז תל אביב. אלכסנדרוביץ' לא מסתיר את דעותיו הפוליטיות, ואנשי ימין אחרי חצי שעה של צפייה, בוודאי זרקו את השלט על המרקע, התקשרו לערוץ 8 וביקשו לדעת שם וכתובת עבור מכתבי התלונה. כמו שהבמאי אומר במהלך האירוע "בעולם שמוצג בסרט, אני הוא הפוסק מהי המציאות".
המרואיינים שמופיעים בסרט לא בדיוק ידעו לאן הם מגיעים. היו שם מאיר שמגר ואמנון סטרשנוב, ששימשו בעבר כפרקליטים הצבאיים הראשיים, והיו שופטים ותובעים שבאו לספר על התקופה שבה כיהנו, אבל אלכסנדרוביץ' בעצם העמיד אותם בפני חקירה צולבת: בזמן שהציב בפניהם את ערימת השאלות נראתה רק צלליתו הכהה ואילו הם ישבו מאחורי שולחן, מצלמות מכל צד. שמגר חשד באחת המצלמות ושאל מה בדיוק היא קולטת, סימנים ראשונים של נחקר המרגיש לא בסביבתו הטבעית. הטון של הבמאי היה מונוטוני, כמו של חוקר. לזכותו ייאמר שהוא עשה עבודת הכנה נפלאה. אם על תחקיר מגיע פרס, אז כאן מגיע אחד, עם זר פרחים לכל מי שנתן יד בהכנה.
אלכסנדרוביץ' קרא הרבה לפני שיצא לדרך. את החוק הבינלאומי ופרוטוקולים שלמים, כולל ממשפטה של עריפה איברהים, כפרית שנכלאה בגלל שהביאה למסתננים פיתות ושימורים של סרדינים. לאט לאט הוא מוביל את הצופה עם ערימת חומר למסקנה שהדין שנעשה שם, שונה לחלוטין. אלכסנדרוביץ' שואל את שמגר איך אנחנו היינו מגיבים למערכת משפטית שכזו, והשופט הבכיר מנסה לחמוק באלגנטיות מהתשובה ולא ממש מצליח. הבמאי מנהל את נחקריו לפי כלליו, מדגיש זאת בכדי שנבין.
בסוף אלכסנדרוביץ' מקבל את ההודאה שביקש להשיג. יונתן לבני, מי שהיה שופט צבאי במשך 23 שנה, אומר לקראת הסיום: "כשאתה שופט צבאי אתה מייצג את שלטונות הכיבוש מול אוכלוסיה שרואה בך אויב. אתה מנהל משפט כנגד האויב. אתה שופט והוא האויב. זו סיטואציה שהיא לא טבעית בשום מצב, אז כל עוד היא זמנית, זה בסדר, אבל כשהיא נמשכת ארבעים שנה איך היא יכולה
הסרט עמוס בסרטי ארכיון שמוליכים את הצופה בנושא שבקלות יכול היה לשבור את גבולות השעמום ולהבריח את החברים לביתו של "האח הגדול", המתכונן לגמר. אבל 101 הדקות עוברות במהירות ונבלעות בתוך האינפורמציה שזורמת ומכניסה למועקה.
צריך לשבח גם את המוזיקה המינימליסטית, אבל המקורית של קרני פוסטל, שתורמת רבות לסיפור העלילה. לא במקרה "שלטון החוק" זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס ובפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים האחרון. יש בו את כל המרכיבים שצריך בדיון שמשאיר לצופה ערך מוסף ולא חולף עם הרוח ישר ביציאה מהבית. לעומת זאת אני מסוגל להבין כאלה שראו ואחרי עשר דקות הפטירו "שמאלני" ונטשו, אבל גם מי שנמצא בצדה הימני של המפה, לא יוכל לעצום עין. את מה שמתרחש שם, מעבר להרים, לא הייתם רוצים שיעשו לחבריכם, וגם למי שאינו.
שלטון החוק, ערוץ 8.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם