מזרח תיכון לוהט: קבלו את ריאליטי האיראנים החדש
הגרעין זה הכי פאסה: קבלו את "השאחים של סאנסט", הפרסים הלוהטים שגרמו לאמריקאים לשכוח מאחמדינג'אד ולקבל לחיקם את האיראני החדש. בקהילה הפרסית האמריקאית דווקא פחות אוהבים את התוצאה הסופית
ואכן, כמצופה מנציגי הז'אנר החדשים, הם עונים בהחלט על כל הקריטריונים הנחוצים. יש להם יותר כסף מלאנשי "הוליווד הילס", יותר פיגמנטים מהחברים של "ג'רזי שור" והם גורמים ל"עקרות הבית האמיתיות" של אטלנטה להיראות כמו מפגן של חן ואיפוק. אבל לכוכבי "השאחים של סאנסט" יש גם יתרון אסטרטגי אחד בולט: מוצאם הפרסי שבאמריקה של שנת 2012, הופך אותם לשנויים במחלוקת עוד בטרם הספיקו לפצות את הפה. ולמען הסר חשש, כאשר הפה כבר נפתח, לא יוצא ממנו שום דבר שמדיף ניחוח קלוש של פוליטיקלי קורקט.
כך למשל כבר בדקה הראשונה של הפרק הראשון בסדרה נחשפים הצופים לעמדותיה של גולנסה גארשידאגי, או כמו שהחבר'ה בתיכון בוורלי קראו לה, ג'יג'י, שמסבירה ברוגע ונימוס: "אני לא אוהבת שני דברים: נמלים ואנשים מכוערים". אז נכון שרבים יחשבו שהמשפט הזה הוא פוגעני ושטחי, אבל בהסתכלות על החצי המלא של הגונדי, ניתן להבחין שמשפט זה מסכם תפיסת חיים מאוד שוויונית ומקבלת כל אדם ללא הבדל דת, גזע או מין, כל עוד הוא מצליח למלא היטב מכנסי הסקיני ג'ינס.
"השאחים של סאנסט" היא סדרת מציאות שעוקבת אחרי חיי הזוהר של שלושה גברים ושלוש נשים שנולדו למשפחות איראניות שנמלטו מהמולדת לארצות הברית לאחר המהפכה של חומייני בשנת 1979. כוכבי הסדרה גדלו באזור היוקרתי של בוורלי הילס ובמהלך התוכנית ניתן לראות את צורת החיים הראוותנית שהם מקפידים לטפח: רכישת בגדים בעשרות אלפי דולרים, מסיבות בריכה ובעלות על נכסים יוקרתיים.
ברוח החזון השוויוני של ג'יג'י, כוכבי הסדרה נחלקים באופן שווה מבחינה דתית כך שמחציתם איראנים מוסלמים ומחציתם השנייה יוצאי פרס ממוצא יהודי. אז ייתכן שבמזרח התיכון המטען הדתי לאומי הזה מעניק את הרכיבים הנחוצים ליצירת איום אזורי, אבל תסמכו על הוליווד, או כפי שכוכבי הסדרה מכנים אותה "טהרנג'לס", שהצליחה לזקק מהמרכיבים האלה סיפור רומיאו ויוליה מודרני עם נגיעות אוריינטליות.
על תקן יוליה, ג'יג'י המוסלמית ששונאת מכוערים ונמלים אבל אוהבת מאוד את כרטיס האשראי של אבא שלה, וגם בגיל 30 היא עדיין דואגת לגהץ אותו ברודיאו דרייב מספיק פעמים כדי להפריך את הסטיגמה שמקשרת בין פרסים לקמצנות. ובלי קשר
בתפקיד רומיאו הפרסי נמצא את מייק היהודי, סוכן נדל"ן שעבודתו בתחום עשתה אותו יותר מעשיר כקורח, אך למרות ההצלחה הרבה שלו בעסקים הוא מוכן לעצור ללא היסוס כל פגישת עסקים אם במקרה מרצד על מסך האייפון שלו הכיתוב "שיחה מאימאל'ה". וזה נכון גם אם כל מה שהיא רוצה זה להגיד לו זה "שבת שלום", כי בסופו של יום אפשר להוציא את הנער מאיראן, אבל לא את איראן מהנער. כפי שניתן לשמוע שוב ושוב מצד הדמויות הראשיות, בתרבות האיראנית משפחה באה לפני הכל, ואמא של מייק רק רוצה שיהיה לו טוב-כלומר שיביא לה נכדים עם בחורה מבית יהודי, ושהיא תוכל לדבר בפרסית עם ההורים שלה בארוחות שבת.
עם זאת, על אף המורשת היהודית הלוחצת מצד אמו של מייק, הדייט שלו עם ג'יג'י אכן יוצא לפועל, ובעוד שאת המתח המיני והדתי בין השניים אפשר לחתוך בסכין, מייק מחליט להפתיע בנשק קצת יותר חם ולוקח אותה לפגישה רומנטית במטווח, שם הוא מעניק לה את ליבו ובנוסף לכך גם אקדח קטן וסקסי, שמחמיא באופן מושלם לנעלי המנולו בלניק של ג'יג'י. ללא ספק מזרח תיכון חדש.
נדמה כי הערך המוסף החשוב ביותר של התוכנית נובע מהעובדה שבניגוד למצופה, אין כמעט דבר שהוא בגדר טאבו בקרב נציגי הקהילה האיראנית המופיעים בסדרה. במהלך העונה אפשר לשמוע דיונים רציניים בנושאי דת, הומוסקסואליות ומעמד האישה, שאלמלא היו מתקיימים בספא יוקרתי, היה אפשר לטעות שהם לקוחים הישר מהפקולטה למדעי האסלאם.
כמובן שגם מערכת היחסים בין ג'יג'י למייק עולה לדיון בין כוכבי התוכנית ומסוכמת באופן רהוט על ידי סמי, בן למשפחת פליטים יהודית שנמלטה מאיראן לאחר המהפכה, במילים: "אני לא מאמין שאנחנו עורכים את הדיון המטופש הזה בנושא דת בימינו. יש פרסים מוסלמים, פרסים יהודים, פרסים נוצרים ובאהיים. על כמה מהבולשיט הזה עוד צריך לדבר".
העמדה הפרוגרסיבית של סמי מתקבלת כעובדה קיימת ללא כל התנגדות מצד הסובבים. לרגע אפשר לדמיין עולם טוב יותר שבו אחמדינגא'ד מתנדב ב"רוח היהודית", אבל עוד בטרם תמליצו לקצץ את תקציב הביטחון, מתעוררת לפתע המלחמה האמיתית של התוכנית, ובניגוד לוויכוח האזוטרי לגבי השליטה על ירושלים, הפעם הנושא הרבה יותר בוער. הסכסוך מתחיל כשברגע של קלות דעת, אסא, זמרת מוסלמית שאהבתה לאיפור מוגזם מתחרה רק עם אהבתה למי יהלומים שהיא מכינה בעצמה (לרקיחת מי יהלומים בבית יש להכין מבעוד מועד: מים, יהלומים ופרחי יסמין פרסים. מומלץ להוציא את היהלומים לפני השתייה), מחליטה לרמוז כי ג'יג'י רכשה את הבגדים שלה ברשת H&M. בעבור ג'יג'י, שמבחינתה המאבק על הסרת הרעלה נועד קודם כל כדי לוודא שכולם ראו את התווית של הגוצ'י, העלבון קשה מנשוא והיא מגיבה במתינות של שהיד. לשם כך היא מדלגת על שלב הדיפלומטיה ובקלילות יתרה (כלומר בצווחות מחרישות) מזהירה את גברת אסא שהיא לא מתכוונת לאיים, כי אם לבצע פעולות מידיות נגדה ולפצוח בלא פחות מג'יהאד דיוות עולמי.
ואם כבר בדיוות עסקינן, זה הזמן להציג את הגיבור האמיתי של התוכנית: ראזה, הומוסקסואל מוסלמי שחמוש בשפם מרשים (שחבריו הטובים מגדירים אותו כשפם של אנס) ובביטחון עצמי מופרז כמעט כמו חשבון הבנק שלו. כדי להבין את עוצמת התופעה, מומלץ בחום לשמוע אותו מתאר את עצמו כך: "יש לי אף מושלם, שיניים מושלמות, בטן שטוחה, רגליים עסיסיות ומה שהכי טוב בי זה הצניעות".
אי אפשר להסתכל בדמות הצבעונית הזו מבלי להיזכר בדבריו של נשיא איראן מחמוד אחמדינגא'ד באוניברסיטת קולומביה, שטען כי אין הומוסקסואלים באיראן. ואכן לפי כמות אנשי הקהילה הגאה המיוצגים בתוכנית, נראה שהסיבה שלא נותרו הומואים במדינה היא שכולם פשוט עברו לגור במדינות אחרות. נראה שמלבד נפט ואיומים על ישראל, היצוא המרכזי של איראן זה הומוסקסואלים, ובעוד שקרוב לוודאי שאם ראזה היה מתהלך ברחובות טהרן הוא היה מוצא את את עצמו מתכונן לתלייה מול ההמון, בארה"ב הוא מקבל חיבוק גדול גם מצד התקשורת וגם מצד אמו, שחמש דקות אחרי שיצא בפניה מהארון בגיל 17, אמרה לו: "אתה הבן שלי ואתמוך בך עד היום שאני אמות".
בימים אלה ניצבת חברת ההפקה של "השאחים של סאנסט" מול לחץ ציבורי אדיר מצד הקהילה האיראנית בלוס אנג'לס (הקהילה האיראנית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לגבולות איראן, שמונה מעל 700 אלף בני אדם), שדורשת להפסיק את שידור התוכנית מאחר שהיא מחזקת דעות קדומות של בני הקהילה ומציגה אותם באופן שטחי. ככל הנראה, טיעון השטחיות מוצדק לצופה הסביר וגם מבחינת אמינות המידע שמעניקה התוכנית, יש מקום להטיל ספק באותנטיות של הדברים. מספיק לשמוע את ההסבר הפיזיולוגי שמציע ראזה על כך שגברים איראנים מסוגלים להגיע לזיקפה אם הרוח נושבת בכיוון המפשעה שלהם, כדי להבין שלא כל מה שעושה הסדרה אכן משרת את הקהילה האיראנית.
אבל למיליוני צופים בארה"ב, הדימוי הליברלי, המשפחתי והמשעשע לפעמים של הפרסים קוסם מאוד. הוא חודר לתודעה שלהם ומלמד אותם על התרבות המזרח-תיכונית הזו, לטוב ולרע, הרבה יותר מאשר כל נאום של נתניהו או של אחמדינג'אד. נדמה שהעולם היום שטוח מתמיד, והרדוד הוא האוניברסלי. מי יודע, אולי יום אחד נצליח גם אנחנו וגם אויבנו ממזרח ליהנות ממיטת שיזוף ומשמפניה משותפת, כמו החברים מסאנסט. והעיקר בלי נמלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם