משוררת הפנקייק: הילדים של "מאסטר שף" הם מכונות
האם אהבת הבישול באמת טמועה במתמודדים הקטנטנים של "מאסטר שף" או שהם פשוט אובססיביים לדבר עקב צפייה בעונות הקודמות?
לילדים אין כלים להבין את העיוות. שופטי "מאסטר שף" צילום: ראובן קסטרו
הנה כי כן אייל שני עומד מול ילדה בת 11 ואומר לה בהתרגשות שרק בעקבות הפגישה איתה הוא "פתאום מבין מה זה פנקייק". הילדה מהנהנת ומפטירה במינימליזם "תודה רבה". איזו תרומה כבר יכולה להיות לה לשיח החירשים הזה, שתימהוני בן 50 פלוס מתעקש לנהל איתה?
כבודו של הפאתוס של אייל שני במקומו מונח. בלילה מלאת אוויר חם, אבל לפחות מקורית. כשהיא ממוענת לילדה בת 11 היא כבר נושקת לפיגור. מה, הוא לא מבין מי עומדת מולו? התשובה היא ששני מבין, אבל הוא שחקן נאמן של הקבוצה, והקבוצה עורכת כרגע תחרות ריאליטי בין ילדים שמבשלים. ומכיוון שבתחרויות ריאליטי כל אדם בעל שמץ כישרון הופך "אמן", אזי גם ילדה בת 11 שעושה פנקייק היא "אמן". משוררת הפנקייק.
את המופרכות שבסיטואציה מדגיש חוסר האונים של הילדים. דבר אחד זה לבשל, דבר אחר הוא לדבר על התוצר במונחים מטאפיזיים. על כן הילדים, במבוכתם מהמחמאות הערטילאיות, מהנהנים, צוחקים, שותקים. במידה מסוימת הם חסרי ישע. כמו הילדים שהם.
"מאסטר שף" מבשרת החמרה באופן שבו הטלוויזיה משתמשת בילדים. ב"בית ספר למוזיקה", תחרות ריאליטי אחרת בין זאטוטים, המשתתפים לפחות הציגו כישרון מולד, זיק אמנותי, לחלוחית שחורגת מעבר לידע טכני. ב"מאסטר שף" מדובר במכונות. ילדים שבאופן עצוב למדי במקום ללכת לשחק בחצר, או לצ'וטט
בפייסבוק אם אתם מקשים, מקדישים כנראה כל דקה פנויה להתמקצעות בבישול. למה? מה יוצא להם מזה? מה מזין את האובססיה הזאת? ומי מזין אותה, הם או ההורים? לא ברור, אף שחקירת הנושא היתה מפרנסת תוכנית מעניינת הרבה יותר מ"מאסטר שף".
ואולי דווקא הטלוויזיה היא שמזינה את האובססיה. הלוא די ברור שהעונות הקודמות של "מאסטר שף" הן שגרמו לילדים האלה לאהוב לבשל, ויתרה מכך, להתייחס לבישול בצורה תחרותית. כעת אותה התוכנית מנכסת אותם בניסיון להיחשב אותנטית - הרי מה יותר טהור וראשוני מילדים? - בעוד שבפועל הילדים שבהם היא מנופפת מחקים מה שראו בטלוויזיה, וברמה עמוקה יותר - מתחפשים למבוגרים; עיוות ברמה אבולוציונית ממש. מהסיבה הזאת די משונה לראות את רביעיית השופטים מחמיאה לכל ילד בתורו: "וואו, איזה טעים בישלת!". זה קצת כמו להגיד לגמד בפריק שואו: "וואו, איזה נמוך אתה!". התפעמות היא לא הפעולה הנדרשת כאן.
לילדים, בצר להם, אין כלים להבין את העיוות. לכן גם אין קונטרה. הכל עובר. כל דרשה שיתקע אייל שני תחליק ללא התנגדות. כל הערה של מיכל אנסקי תגרור שתיקה-צחקוק-הנהון. הרושם שמצטבר מכל אותן תגובות הוא שללא ידיעתם הילדים משמשים מטאפורה לאופן שבו הטלוויזיה המסחרית תופסת את צופיה: מהנהנים, שותקים, חסרי כלים להתמודד עם הסיטואציה. הכל עובר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם