ראשי » תרבות » אמנות ובמה » אמנות

החיים, הוראות שימוש: על תערוכה חדשה העוסקת באובדן

אח שלו נפטר בגיל 34 משפעת שהסתבכה, ואביו נפטר כעבור שנה. אבל גילי א. דנון, אמן רב-תחומי, בחר "לא להיצמד לכאב ולסבל". ספר שירה ותערוכה קבוצתית שאצר מעידים שהוא מצליח

"אין/ נושא ואין/ נשוא רק זמן/ הווה משפטים/מקוטעים.הרוח/ מפזר את העלים".

סנטרל פארק, ניו יורק, חורף 2005. המשורר והקולנוען גילי א. דנון כותב שיר תוך כדי הליכה, שעה שלא רחוק משם אחיו היחיד דני דנון, עוד לא בן 34, גוסס בבית החולים הר סיני. יום בהיר אחד דני נכלא בתוך גופו. הוא היה מודע לסביבה אבל משותק לחלוטין ותקשר רק במצמוצים. כעבור שבועות ספורים נפטר.

השיר נכלל בספר השירה הראשון שמוציא כעת גילי, "האיש מטנזניה" שמו (הוצאת גוונים). בו בזמן הוא אוצר תערוכה קבוצתית שבה הוא משתתף כיוצר, "לאן נושבות רוחות הסתיו", בבית האמנים בתל אביב. הספר והתערוכה עוסקים באובדן ונוצרו מתוך התמודדות של גילי עם טרגדיה משפחתית כפולה: פחות משנה לאחר מותו של אחיו הלך לעולמו גם אביו, השחקן שי דנון, מסרטן ומשיברון לב. "שתי אבנים גדולות מסמלות את מי שהיו פעם שני הגברים המשמעותיים בחיי", אומר גילי, "משלושה נשאר אחד. זוהי מהלומה שלא קל להתאושש ממנה".

גילי א. דנון הוא אמן רב-תחומי העוסק בעיקר בקולנוע. הוא כתב וביים סרט עלילתי קצר בשם "יום השנה", שישודר בקרוב בערוץ הראשון; היה שותף עם אשתו אפרת שלום-דנון ביצירת סרטה התיעודי "החולמות" על קולנועניות חרדיות; ועובד בימים אלה על סרט תיעודי על המתאגרף האולימפי יעקב שמואל מאור יהודה.

אחיו דני דנון היה עורך דין ובעל סוכנות נדל"ן שנישא לאמריקאית והיגר בעקבותיה לניו יורק. דני היה מלא חיים ובריא עד שבתחילת 2005 לקה בשפעת קשה. "מהיום למחר אשפזו אותו בבית חולים", אומר גילי. "לא ברור מה קרה, אבל התפרק לו הכבד. בגלל מצבו הגרוע הוא זכה להשתלה בתוך זמן קצר, אך במהלכה קרה משהו בלתי צפוי נוסף - היה לו דום לב. המוח שלו נפגע בצורה בלתי הפיכה ובמשך כמה שבועות הוא שכב ללא הכרה".

ההורים שי ודליה, האח גילי ובת זוגו אפרת עברו להתגורר על קו תל אביב-ניו יורק. "אחי תמיד היה בחור בריא, ספורטיבי, התלבש יפה והחיצוניות תמיד היתה חשובה לו. הוא היה נרקיס. לראות אותו פתאום כשבר כלי, מחובר למכונות, היה מראה מחריד". בשלב מסוים שבו ההכרה והמודעות לדני, אבל גופו נשאר משותק לחלוטין. "זה היה כמו בסרט 'הפרפר ופעמון הצלילה'. דני היה כלוא בגוף שלו".

"בשבועות האחרונים הוא השיב לשאלות במצמוצים, מצמוץ אחד ל'כן', שני מצמוצים ל'לא'. בסופו של דבר מערכות הגוף של דני קרסו. ברגע שהיה ברור שימיו ספורים, בהמלצת הצוות הרפואי כולם נפרדו מדני. זאת היתה חוויה רגשית מאוד חזקה. התחלתי לבכות שם, וגם לצחוק. אני זוכר שאמרתי

לו: 'אנחנו טורקים, וזה נהיה כמו סרט טורקי קצת'. החוויה הכי חזקה שנשארה לי זה המבט שלו. מבט נורא. הוא היה משותק לגמרי ולא יכול לזוז. הוא נראה מאוד מפוחד. כשהיה ברור שימיו של דני ספורים העבירו אותו לווי.איי.פי, לקומה גבוהה עם שטיחים וחדרים יותר ברמה. זה היה הזוי. ישר ניגשו אליו מהקבלה ואומרים: היי מיסטר דנון, האם אנחנו יכולים להסביר לך על החדר? התחלתי לצחוק. אין מיסטר דנון, אין למי להסביר. זה היה שילוב סוריאליסטי של צחוק ודמע. דני הלך לעולמו יום אחרי יום הולדת 34 שלו. הוא נפטר כשיצאתי מהחדר לעשן סיגריה, לדעתי במכוון. אולי הוא חיכה שאני אצא והוא ירגיש יותר בנוח".

מותו של דני הוביל להידרדרות במצבו הרפואי של אביו, השחקן שי דנון, לשעבר מלהקת פיקוד צפון (לצד שייקה לוי וצדי צרפתי), הרכב בצל ירוק והבימה. לימים עבר לעולם האמנות ופתח את גלריה דנון. "לאבא היה סרטן הערמונית, אולם עד למותו של דני הוא היה בשליטה", אומר גילי. "המוות של אח שלי גמר אותו והסרטן התפשט בטירוף, גם למעי הגס. לכאורה אבא נלחם, אבל זאת היתה מלחמה אבודה מראש. בגלל מות אחי הוא לא רצה לחיות". עשרה חודשים אחרי מותו של דני נפטר האב שי.

 

כמה שבועות קודם לכן כתב גילי את השיר "על קו השבר", שנכלל גם הוא בספרו. זה השיר האחרון של גילי שאביו הספיק לקרוא: "על קו השבר, נאחז/ בקרנות ביתי. מקלטי./ את איתי למרגלות מותי/ נסחף בחיי, אלמוני. הרסיסים/ שאספת מתפזרים שוב בתוכי/ הזעם יומיומי. חידתי. ימי בזמן הזה/ קצובים. הר געש בטבורה של עירי/ מאים להתכוץ שאלות על/ קיומי. נאסף אל זרועותיך/ מעבר לספק, יקירתי,/ לצדך השקר אמיתי".

אמו של גילי, דליה, יזמה מסורת דו-שנתית של תערוכות להנצחת דני ושי דנון. השנה, לראשונה, אוצר התערוכה הוא גילי, שכאמור גם תרם לה יצירה. לצדה מוצגות עבודות של האמנים אורן אליאב, דבורה מורג, הילה עמרם, טלי אמיתי טביב, יאן טיכי, יוסף קריספל, מרסל ינקו, רובי שילינג, שוקה גלוטמן וחדוה שפרעם. את חלל התערוכה עיצבה דינה קורנוויץ.

במיצב הווידיאו של גילי ניצבים קרטונים של מעבר דירה מלאים בחול. בתוך החול טמונים מסכים קטנים המקרינים צילומי וידיאו ביתיים של דני ושי ז"ל. את הארגזים תוחמים שני מסכים גדולים שעליהם מוקרנים בין השאר צילומים מהלוויית אביו. "השירים ומיצב הווידיאו שיצרתי עזרו לי מאוד בהתמודדות עם מה שקרה. זה היה תהליך תרפויטי. זה אולי יישמע כמו מדריך עצות בשקל, אבל חשוב לא לשמור דברים בבטן".

שיריו של גילי ורסטיליים מאוד, משלבים כאב עם הומור. אחד המסרים שהוא מבקש להעביר בספר ובתערוכה זה שיש לנו אפשרות בחירה במעשינו וברגשותינו. "המוות הוא מכה כואבת שעוזרת לך לבחון מחדש את החיים שלך", הוא אומר, "מה שקרה למשפחתי היה כל כך טראומטי ומזעזע, שאבא שלי בחר למות, ואני הייתי מפורק לחלוטין כל שנה לקראת האזכרה. לא רציתי לחיות ככה, רציתי שתהיה לי שליטה. הלכתי לטיפול, וחלק מהעניין שעבדתי עליו היה לבחור לזכור אותם בצורה חיובית ולא להיצמד רק לאבל, לכאב ולסבל. פחדתי להרפות מהאבל, כי אז אולי אני אשכח. אבל דווקא כשאתה מרפה, משחרר אחיזה מהכאב הנורא, יש לך מקום לזכור אותם ברגעים הטובים שלהם. אני רוצה גם להתנהל בלי פחד. להתעסק בדברים החשובים, כמו היצירה, ולכן הוצאתי את ספר השירים ועשיתי את התערוכה הזאת. צריך לצאת מהקונכייה ולהסתער על העולם כי באמת אין הרבה זמן ויש כל כך הרבה דברים להספיק. ולחשוב שהייתי בר מזל שהיו לי אח ואבא שמאוד אהבתי ואהבו אותי. צריך להגיד על זה תודה".

לפני זמן קצר היה לגילי חלום כמותו לא חווה מעולם. "בחלום פגשתי את אחי דני. היינו באיזו טירה מבוצרת. דני אומר לי: אל תיתן לי ללכת, אל תיתן לי ללכת. אני סוגר את הדלת ואומר לו: די, אתה יכול ללכת. אני אוהב אותך, אני זוכר אותך, אני שומר עליך, אבל אתה יכול להמשיך הלאה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...