אגוטריפ: המוג'וז מתבאסים על אסף אבידן
אסף אבידן היה זמר שמנגן לבד בברים קטנים. ואז הגיעו המוגו'ז ואיתם האולמות המלאים, הפסטיבלים וסיבובי ההופעות באירופה. למה בשיא ההצלחה נבעטה להקת הליווי לטובת קריירת סולו? רן ניר, בסיסט ההרכב, שמוציא בימים אלה אלבום, מנסה לענות
אותה שיחה לפני תשעה חודשים מגלמת עבור רן ניר, בסיסט ההרכב, סיום תקופה. הוא לא הצליח להבין איך אחרי שלוש שנים מטורפות, בזמן שהכל לכאורה עובד לפי התוכנית, כולם רק רוצים לחזור הביתה. "בסיבוב האחרון כבר היה המון מתח ואיכסה באוויר", הוא מספר היום, אחרי שעיבד את התרחשויות השנה האחרונה, כולל חזרה כפויה לתל אביב, השתלבות מחדש במעגל המוזיקאים המברמנים והקלטה של אלבום חדש, שאליו נגיע בהמשך.
"זה היה טור מאוד לא כיפי. הוא היה מהנה ברמת ההופעות, כי נתנו בו את ההופעות הכי טובות שעשינו, אבל ביומיום זה לא היה ככה. אם בסיבובים הראשונים היינו יוצאים ונהנים, אוכלים, משתכרים ויוצאים לסרטים, אז בסוף לכל אחד היה חדר משלו. לא נפגשנו כמעט בכלל. השתדלנו לא לנסוע ביחד. במקום אוטו אחד היו לנו כמה מכוניות. זה אומר הכל. זה היה כל כך מדכא".
אז מה מפרק להקה בשיא שלה?
"הכל היה מתחת לפני השטח, לא נתנו לזה לצאת החוצה, לא רצינו. פתאום הבנו שקצת פחות כיף לנו יחד, שקשה לנו ברגעים מסוימים אחד עם השני או שאנחנו לא מסכימים יותר על דברים ברמה מוזיקלית. כל מיני דברים שקורים ללהקה כשהיא חמש שנים יחד, שלוש שנים אחד בתוך התחת של השני נון סטופ".
אתה מדבר על חיכוכים בין כולם, אבל שאר חברי המוג'וז עוד מנגנים יחד.
"אתה בעצם אומר שאני מנסה לא להגיד שהיו חיכוכים בינינו לבין אסף. זה ברור, כן - היו חיכוכים בינינו לבין אסף. זה קודם כל אופי; שלי, של יוני, רועי, הדס ואסף. שנית זה המובן מאליו - אלה חומרים של אסף ובסופו של דבר זה תמיד יהיה פרויקט שלו יותר משל כל אחד אחר. הרגשתי כאילו אני כל הזמן מנסה להסביר לו את זה. נגיד, הוא היה מתבאס שאנחנו לא דוחפים מספיק או לא מספיק מתעניינים במשהו. אמרתי לו שוב ושוב: 'אתה היחיד שיכול לעשות את זה. אם אני אלך להתראיין זה לא יעניין אף אחד. אתה עשית את זה, אתה שמת את עצמך במקום הזה'. ככה התחיל כל הבלגן, לפחות מבחינתי".
כשניר מדבר על המוג'וז, על אסף ועל החלום, קשה שלא לשים לב שהוא עדיין מבכה את שברו. קל להבין כיצד המעבר משגרת הסיבובים והופעות הענק ברחבי אירופה לאינקובציית הגיטרות המקומית יכול לפכח גם את גדול הפנטזיונרים. ניר עצמו לא מתבייש להודות שהוא עדיין סוחב את פירוק המוג'וז על גבו, לצד ההידרדרות האטית ביחסים בינו לבין מי שנחשב בעיני רבים כסולן כריזמטי, פרפורמר בכל רמ"ח אבריו ופרפקציוניסט.
עבור ניר הגלולה מרה במיוחד, שכן הוא זוקף לזכותו את הקמת המוג'וז וגיבושם לכדי מכונה משומנת. "כשהתחלנו היתה לי להקה ולא היה אכפת לי, כי חשבתי שזה עוד פרויקט, ולא הפרויקט", הוא נזכר בתחילת הדרך. "אני זוכר שכשדיברנו על זה שנהיה להקה זה בעצם בא מאיתנו. בהתחלה אסף היה משלם על חזרות, ואז הצענו גם אנחנו להשתתף. דברים קטנים. באיזשהו שלב אמרנו 'אוקיי, השירים הם שלך, הכל קול, אבל בוא נהיה להקה'. זה עבד מגניב, השנה הראשונה היתה אדירה. כשהחלטנו על השם רצינו שזה יהיה השם - המוג'וז. אסף אמר שהוא נורא רוצה שזה יהיה אסף אבידן ועוד משהו".
זה לא חרה לך כבר אז?
"בזמנו לא, בגלל שניגנו חומרים שלו. אז מה, אתקטנן על השם? זה נראה לי לא חשוב ולא מעניין. בשום שלב לא חשבתי שאכתוב שירים להרכב הזה ונראה לי שזה מה שכולם חשבו. אבל שנתיים-שלוש קדימה, כשפתאום מישהו היה זורק איזה רעיון, תמיד זה היה מוביל לזה שאסף מסרס אותו. הוא גם הסביר את הטיעון שלו, שהוא מרגיש שהוא מבצע קאבר לשירים של מישהו אחר. לא משנה אם אותו מישהו נמצא איתו בלהקה, הוא לא מתחבר לזה רגשית. הטיעונים עצמם קבילים, פשוט לנו זה לא השאיר ברירות אלא להבין שלחומרים שלנו אין מקום בלהקה הזו".
היה קשה לעבוד איתו?
"בעיקר בסוף. זה היה קשה בגלל שיותר היה חשוב לו לתת מעצמו וזה בא על חשבון אחרים. באלבום השלישי, גם אם כולם אהבו רעיון, מספיק שאסף לא אהב אותו והוא לא קרה. היו הרבה מאוד דברים טובים שלא נכנסו לאלבומים וההפך, דברים לא טובים שנכנסו, בגלל מי שהגה אותם. בשנים הראשונות נלחמנו בשיניים בשביל שיציינו אותנו בכלל בכתבות. אני מרגיש, וזו הרגשה שאף אחד לא יכול לקחת אותה ממני והיא לחלוטין לא אובייקטיבית, שהמוג'וז הם ללא ספק המדרגה שעליה אסף אבידן טיפס. שנה לפני זה הוא ניגן בברים קטנים לבד ולא קרה כלום. ואז הגיעו המוג'וז ותוך חודשיים מילאנו אולמות".
אתה בעצם זוקף לזכותך חלק גדול מההצלחה.
"לגמרי. וזה גם המקום שבו אני מרגיש שהקמתי את המוג'וז ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. וגם אמרתי את זה לאסף כמה פעמים בתוך ויכוחים בינינו, אחד על אחד. בשנה האחרונה היה לי מאוד קשה ברגע שהבנתי שהוא כמות מסוימת בתוך הדבר הזה והיא מגמדת אותי".
יכול להיות שהתחלת לכתוב ופתאום רצית אתה את הספוטלייט?
"זה מצחיק, כי המודל לחיקוי היחיד שיש לי, בתור כותב שירים בחיים הבוגרים שלי, זה אסף. כשאתה עושה דברים שאנשים אחרים גם עושים, אתה הרבה פעמים חושב לעצמך 'איך אני הייתי עושה את זה יותר טוב?'. ובאיזשהו שלב, כשקלטתי שאני כותב, זה לא שאמרתי ישר 'אני שובר את הכלים, עובר לקדמת הבמה וזין על כולם'. פשוט אמרתי 'וואלה, אם לי היתה להקה זה לא היה ככה, זה היה משהו חדש'".
וזה נהיה פחות מאמץ קבוצתי?
"אני חושב שמה שקרה זה שהוא נורא רצה שנהיה להקה. אלא שהוא גם רצה להישאר אסף אבידן. בשלב מסוים, בשבילו, אסף נהיה יותר שווה מהמוג'וז וזה המקום שאנחנו התחלנו להתבאס. וכשזה נגמר הרגשתי שמישהו פה יורה לעצמו ברגל. עד היום אני מרגיש שאם היתה החלטה באותו רגע להמשיך, היינו היום כבר על גבול הפריצה. אבל הלכנו אחורה, הלהקה נעצרה, ואסף לדעתי גם הלך טיפה אחורה.
"יש לו את השם עדיין והרכב חדש, הוא עדיין מופיע בחו"ל, אבל הוא גם לקח צעד אחורה: הוא לא מופיע בפסטיבלים הענקיים שהופענו בהם לפני שנה, הוא
את התחושות האלה בדיוק הביא רן ניר לפרויקט הסולו החדש שלו, L.F.N.T, שעליו עבד עם חברו למוג'וז יוני שלג ועם המפיק יוסי מזרחי. אלבומו הראשון כסולן, "Man Tales of a Drunken", שיושק בהופעה חגיגית בבארבי בתל אביב ב-30 במאי , הוא אחד מאלבומי הרוקנ' רול הטובים שיצאו בישראל בשנים האחרונות: יש בו חטיבת קצב מהודקת, ריפים מידבקים, פזמונים מנצחים ועומק לירי שלא קשה להבין את הקשריו הביוגרפיים.
בפתיחת האלבום, בשיר המצוין "Parading Shoes", שואל הסולן הטרי "איך דברים כל כך הידרדרו, כשהכל אמור להיות כל כך בסדר? ". בהמשך הוא משתשע בגלאם, קברט ובלוז-רוק ומסכם את העסק במסקנה "עכשיו נראה שהשארת את הכל מאחוריך". ראשי התיבות לפרויקט מסמלות את המנטרה שאימץ לעצמו "Live Free and Not Troubled", ("חיה חופשי ונטול חרדות"), מעין שיעור בפיתוח עור של פיל נוכח הדברים הקטנים שמאיימים להרוס לך את התוכניות להפוך לכוכב רוק ענק.
לא בדיוק אוהבים פה את דמות הרוקסטאר.
"כשהייתי בברלין הסתובבתי ברחוב לבוש בווסט המחויט שלי והכל היה בסדר. אנחנו מדברים תמיד על כמה שאנחנו מדינה מפותחת ואירופית עם השפעות אמריקאיות מערביות, ובסוף אנחנו נשארים מזרח תיכוניים שמרניים".
מה שמעלה את התהייה למה מלכתחילה אתה לא מכוון את הפרויקט הזה לחו"ל.
"אז התשובה היא שאני כן. אני פה כי נוח לי והיה יותר קל כלכלית להקליט את האלבום כאן, אבל אני לא רוצה להישאר פה. לא נוח לי במקום אחד, אני מטפס על הקירות. זה לירות עצמך ברגל להגיד בראיון לעיתון ישראלי שאני רוצה לעזוב, אבל אני לא עוזב כי אני לא יכול להיות פה. אני עוזב כי שם זה יקרה. אני מרגיש שזה לא יפה לבוא לבן אדם ולהגיד לו 'אתה ישראלי אז תישאר פה'.
"אז אל תשלחו יותר סרטים לאוסקר או ספורטאים להתחרות בתחרויות בחו"ל. אני ישראלי, נולדתי בישראל, אני עושה מוזיקה באנגלית ומוזיקה זה משהו גלובלי, לא שייך לשום מקום. אני, בשאיפה שלי, בחיים שלי ובאידיאולוגיה שלי, נורא לא אוהב לאומנות. מבחינתי עולם מושלם זה עולם בלי מדינות. כל אחד יכול לחיות איפה שבא לו".
אולי כי טעמת את טעם הגלובלזיציה.
"זה נכון, קיבלתי טעימה מהדבר הזה ואני לא יכול עכשיו לחזור הביתה. מניסיוני ומלהסתובב בעולם ולשמוע המון להקות, יש לנו פה בארץ הרבה יותר להקות טובות ממה ששמעתי בחו"ל. הסצנה התל אביבית, לצורך העניין, אוכלת את הסצנה בברלין בלי מלח. וזה מצחיק, כי כל הלהקות מפה עוברות לשם עכשיו. יש פה רוקנ'רול מטורף. פשוט אין פה הבנה של זה. אני חושב שזה קשור לזה שאנחנו אנשים הרבה יותר ציניים. ברוק יש משהו נורא ילדותי ונאיבי".
בגלל זה מעדיפים כאן סינגר-סונגרייטרים מפוכחים.
"אני חושב שאנחנו לא מרשים לעצמנו ליהנות מהדברים האלה. אם שמח אז מזרחית. ואם עצוב אז שלמה ארצי בבלדה. ואני אומר - רוקנ'רול נותן לך את שניהם. זה כל כך הרבה יותר מגניב, כי יכול להיות לך שיר שמח שיהיו לו מילים עצובות. גם באלבום שלי השירים נורא שמחים, אבל המילים נורא עצובות. זה מאוד בועט, אתה יכול לרקוד עם זה אבל יש לזה עומק."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם