ראשי » תרבות » ספרות » על הפרק

על הפרק: לאוניד פקרובסקי מיטיב לתאר את קשיי היומיום

באוסף הסיפורים הקצרים "מטאטא וסיפורים אחרים" מצייר לאוניד פקרובסקי את הישראליוּת על כל גווניה ומתווה אותה בקווים שיש בהם הומור, אהבה ופיכחון. פרקים מתוך ספרי ביכורים - פרויקט מיוחד לשבועות ולקראת שבוע הספר

 
יהודה בר־משה היה מגיע בשמונה בבוקר בביואיק לבנת כנפיים. אני הייתי קופץ על רגלַי ולוחץ על הכפתור, והשער החשמלי היה פוער את לועו באי חשק. בחלקיקי השניות שבהן היה הרכב חולף על פני, הייתי מספיק בקושי לראות מבעד לחלונות הכהים את התגשמות החיזיון: שיער לבן מסופר בקפידה בסגנון ז’אן גאבן, פנים מפוסלים בנחישות כמו בידי אנטואן בורדל וחזה שרירי, עטוי חולצה צרפתית יקרה. אני אומר שוב: הייתי קופץ, ומה שהקפיץ אותי הוא כוחם של ארבעים ושישה אלף שקל. זה היה הפער בין המשכורות החודשיות שלנו.

העניין הוא שיהודה בר-משה המנהל הכללי של החברה היה במרחק של צעד אחד מהפסגה. ובפסגה, כמעין יושב מרומים, התמקם זלצמן בעל החברה. גאון פיננסי, אבל לא שווה מבט, נמוך קומה, קירח, בעל אוזניים בולטות ואף מעוקם.

בניגוד לשניהם, אני שומר הרכוש הקפיטליסטי ניצבתי על מדרגה אחת לפני האחרונה בסולם החברתי. נמוך יותר ניצבים רק מנקי רחובות ושוהים בלתי חוקיים. הבנתי היטב שכאשר בר־משה חולף על פני ובגאוותנות מניד את ראש הברונזה שלו לשלום, הוא לא אומר שלום לי עצמי, אלא למדים שלי: לחולצה הלבנה־כחלחלה, לכותפות ולכיסים, לתג עם הכיתוב “security - ביטחון” התפור בצד שמאל, על יד הלב, לשרוך הכחול המושחל מתחת לכותפת הלבנה, למכנסיים הכחולים ולחגורת הבד. בקיצור, מהמדרגה האחת לפני אחרונה שעליה ניצבתי בסולם החברתי, המנכ”ל היה בלתי ניתן להשגה, ממש כמו רוח אביו של המלט.

אבל הסתבר שבכל זאת היתה דרך לראות את בר־משה מקרוב, ואפילו לעמוד לידו. את הדרך הזאת אפשרה זכות ביולוגית בלתי מעורערת: ללכת להטיל את מימיך במקום שבו עושים זאת בני מינך. משום מה, הרשו לשומרים להשתמש בשירותים האליטיסטיים.

השירותים, ברוב הוד ופאר, עלו על כל החדרים בבניין המשרדים. הם היו מרשימים וביופיים לא נפלו אפילו ממשרד חמישים המטרים הרבועים שבו ישב בר־משה. המסיביות המוגזמת של הרהיטים מעץ אדום די הכבידה על האווירה במשרד הזה, כמו גם המסגרת המוזהבת שעיטרה את תמונת הנוף הקוביסטי של ירושלים.

השירותים היו בסוף המסדרון. הדלת שהובילה אליהם לא בלטה בשום צורה. מאחוריה, לעומת זאת, התנהל משחק קסום של אור, שעבר שינויים אין־סופיים באוויר הקליל, המועשר בניחוחות ארומטיים. קרני השמש נתקלו במראה, והתפזרו לאבקת זהב עדינה ביותר. כשהחליקו הקרניים על גבי האריחים האיטלקיים השחורים, המקושטים בנקודות כסופות שבקושי נראו לעין, הן הציתו אותם, והריצודים הנקודתיים התמזגו לעיטורים צבעוניים על גבי הרקע השחור. בשירותים היו ארבעה תאים ובהם אסלות בצבע לבן חלבי, שלושה כיורים עם ידיות ברזים מסיביות, מחומר דמוי כסף, ומכונות ייבוש ידיים מעודנות ואלגנטיות.

מה שבלי ספק היווה את המרכז האסתטי של השירותים היתה פינה ובה שתי משתֵנות שהתהדרו בעצים ננסיים. המשתנות, שהיו מצוידות באמצעים דיגיטליים, היו משחררות באופן אוטומטי מפלים קטנים. זרמה שם מוזיקה של צבע, מוזיקה של מים, מוזיקה של אוויר מבושם. הזרמים האלה היו אוחזים בך ונושאים אותך על גליהם. היית יכול לשכוח את עצמך. הפעולה, שהיא תולדה של צורך הכרחי, ושלרוב מנסים להשתחרר ממנה מהר ככל האפשר, היתה לאירוע של ממש, הנושא גוונים רוחניים כמעט.

בפינה הזאת פגשתי פעם את בר משה. אני זוכר את הערב הזה היטב. השמש שקעה לתוך מימי הים התיכון. מעל פני הים נותר רק הקצה, כמו ראשו של טובע. בצד אחד כוסו העננים הבודדים באדום דהוי, בעוד שהצד השני התעתד בכל רגע להצטעף בחושך, כזה שזורק על הכול כיסוי כסוף של אור ירח. ברגעים השקטים והמתוקים האלה, כשמתרחש המפגש בין האור לחושך, כשהטבע נאנק מאהבה עדינה לעצמו, כשהצללים מתחילים לרצד ולבלוע את החפצים שבדמותם נוצרו, כאשר בריזה קלה מהים מעיפה, בלי שום מאמץ, יער קטן בצד השני של הדרך, ובמקומו נותר רק חור שחור...

ברגעים אלה הלכתי לשירותים להטיל את מימַי. ליד המשתנה ניצב לבדו בר־משה. שפת הגוף שלו שידרה גאווה מאופקת של פסל עתיק. כף ידו הימנית, התכדרה. ידו השמאלית נשענה על המותן. בר־משה הביט

בנקודה מסוימת, מבלי למצמץ. ואם נאלץ למצמץ, ירדו העפעפיים באטיות ושבו ונפקחו בהילוך אטי. קיר בלתי נראה שהפריד בין שומר פשוט כמוני לבין המנכ"ל הקנה לבר־משה תכונות של אריסטוקרט אירופי מדור חמישי: באופן הדיבור האטי, בתנועות המעוגלות ואפילו באופן התמקמותו של הגוף במרחב.

כבר הזדמן לי לבצע את הפעולה הזאת בחברת אנשים בעלי השפעה. עמדתי ליד סגני שרים, ליד שר העבודה והתעסוקה, ופעם אחת אפילו ליד מזכיר המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה. אני מעיד: לאף אחד מהם לא היתה איכות אריסטוקרטית כמו זו של בר־משה. התנועות העלובות שלהם היו מאולצות ומתוחות. ביד הפנויה הם חיטטו באף או גירדו בראשם, ולבסוף היו מנערים בחוסר עידון את הטיפות האחרונות שניתזו בעליזות על מכנסי החליפות השחורות העלובות שלהם.

סיימתי מהר את עניינַי וחמקתי אל הכיור. נכנס מישהו נמוך ושמן, חבוש כיפה סרוגה שהסתירה את קרחתו. הוא נעמד ליד בר־משה שבדיוק סגר את מכנסיו, ושאל אותו משהו. בתגובה נשמע קול בריטון נמוך מאוד. הוא השמיע "כן". על שאלה נוספת  "לא". ההד רטט. "כן" ו"לא" נותרו לעמוד בחלל האוויר המבושם, תלויים מתחת לתקרת השירותים.

כעבור זמן מה טסה הביואיק לכיוון הים, כמו ציפור שיצאה מהכלוב. סמוך לצומת, כך נדמָה לי בחושך, יהודה בר־משה עלה השמיימה.

הספר ראה אור בסדרת הפרוזה האיכותית בספרית פועלים שבעריכת נגה אלבלך ואברם קנטור.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

על הפרק

פרקים טובים מספרים מומלצים

לכל הכתבות של על הפרק