מדונה בישראל: נרקסיסטית ומודעת לעצמה
ההופעה של מדונה אמש (ה') באצטדיון רמת גן נועדה להוכיח דבר אחד בלבד - היא לא אישה, היא לא זמרת והיא לא מורישה כתר לאף אחת. הסיבה פשוטה מאוד - מדונה היא אלוהים, ולכן בכלל לא אכפת לה מה חשבתם
ההופעה הלא יותר מדי ארוכה הזאת, עם הסטליסט הלא מי יודע מה פופולרי הזה, העבירה לא מעט מהזמן את התחושה שמדונה מבצעת בקהל שלה שטיפת מוח. המסר החד משמעי שמועבר במשך כל המופע: מדונה היא לא אישה, היא בטח לא מי שמורישה לליידי גאגא כתר. היא לא בת 53, היא לא זמרת, היא לא רקדנית. מהסיבה הפשוטה שאין לה דמות ואין לה גוף. בעצם, מדונה היא אלוהים.
>> מדונה בישראל: הדיווח החי של nrg תרבות
זה מתחיל בכנסייה של הוידאו-ארט, מושקע ומהפנט כמו שרק מדונה יודעת, כשהרקדנים המעולים שלה לבושים כאנשי כמורה. צלב ענק מתנוסס במרכז, והלחישות של מדונה (בפלייבק, שילווה את המופע כולו, איך לא) - "Oh My God". הצלב, הלחישות האלוהיות האלה ואלמנטים של דת, שכר ועונש ימשיכו לאורך כל ההופעה. אבל עם תחילת ההופעה, כשמדונה "מנפצת" את קירות הכנסייה ועולה לבמה עם Girl Gone Wild, אין ספק שהיא לוקחת מהדי-ג'יי את התואר אלוהים. השיר עצמו לא ממש בעל משקל סגולי של להיט פותח הופעות, אבל באמת שאין על מה להתלונן. מדונה יודעת לבדר, היא יודעת לעשות פופ, ולכן היא המלכה והשיר הלא ממש לוהט הזה עובד. היא נותנת לקהל טעימה קטנה מ-Material Girl המיתולוגי שלה, ומיד עוברת לשיר הבא, Revolver, שנפתח בירייה שלה לכיוון היציעים.
כל תנועה וכל תמונה מחושבת וסימבולית. עמוק? לא ממש. זו לא היומרה כאן, וזה אנדרסטייטמנט. כשמדונה, סליחה - אלוהים, יורה על הקהל, מה זה אומר? וקצת אחר כך, כשעל מסך הווידאו מאחוריה מופיע צילום של בית קברות? כנראה שאנחנו בתחיית המתים, ועכשיו מדונה היא המשיח. אי אפשר לפספס את העובדה שלמדונה יש אג'נדה ברורה בהופעה: היא כאן כדי להגיד שאי אפשר להספיד אותה, כי מדונה היא בת אלמוות, ולמקרה שדווקא כן פספסתם, היא מעלה את הכיתוב Immortality על הקבר שחופרים לה, באופן מטאפורי, מבקרי המוזיקה. נכון, שום דבר מהביצועים לא ברמה של Ray of Light, ובעצם, אף אחד מהאלבומים האחרונים שלה לא מצליחים להרעיד את אמות הסיפים של הפופ. אבל כשלמדונה יש אקדח ביד היא זו שקובעת את הכללים, וכל מי שעלולה לאיים על כיסא המלכות שלה צפויה להתאכזב.
חליפת העור השחורה מתאימה הפעם, במיוחד כשמדונה והרקדניות שולפות רובים ומתחילות "לרסס" את הקהל. גם ב- Gang Bang, שמגיע מיד אחרי, היא לא ממש פציפיסטית. עוד שיר לא ממש להיטי שעובר בזכות כוריאוגרפיה אלימה, בוטה ומרתקת. מתחיל במוטל מעופש, כשמדונה שותה ומשחקת עם אקדח. על הקיר בחדר המלון - שוב צלב ענק. ומול הצלב הזה היא נאבקת ברקדן שלה, רוצחת אותו ומבשרת בצחוק שטני: "אני הולכת ישר לגיהנום". עכשיו מדונה היא לא אלוהים, אלא שליחת
רבות נכתב על הדימיון המטריד בין ההמנון הקווירי של גאגא, Born This Way, ללהיט הלא פחות המנוני של מלכת הפופ, Express Yourself. מדונה, שדווקא יודעת לפרגן לכוכבות פופ, שולחת לגאגא עקיצה כשהיא משלבת את הפזמון של גאגא בשיר המקורי, ומיד את הפזמון החד משמעי של She's Not Me. מדונה לא רוצה לפרוש, היא לא מחפשת יורשות. היא לא המלכה האם, היא ה-מלכה, אסתר, לא? אז כן, גאגא היא כותבת להיטים מוכשרת, היא גם שרה יותר טוב. אבל מדונה היא מדונה. "היא לא אני", גאגא היא לא מדונה, וחוץ מזה, מדונה היא אלוהים, מה לא ברור?
הבטן הרכה של המופע מתחילה בהתעמקות בשירי האלבום החדש MDNA, שאמור לרפרר לסם MDMA (ולא ברור למה, הרי מדונה מדברת על חוויה רוחנית ולא כימיקלית). גם שילוב הלהיט הנוסטלגי Open Your Heart לא ממש עובר חלק, בעיקר בגלל רמיקס שמעקר את הפופיות של השיר.
ומדונה? לא מתנשפת, לא מזיעה, לא מפספסת תנועה. ואחרי שביקשה מאיתנו לפתוח את הלב, היא מבקשת לפתוח את הלב בפנינו. אחרי נאום השלום שהיא נושאת לקול תשואות הקהל, היא מוותרת על האקרובטיקה, הריקודים, הווידאו מסיח הדעת והתלבושות לטובת ביצוע משכנע ומלא כוונה של Masterpiece. זמרת גדולה היא לא, בטח שלא בפלייבק הזה, אבל גם באיצטדיון הענק מלכת הפופ מצליחה להגיע עד לשורות האחרונות ביציעים הרחוקים עם הרגע המרגש היחיד בערב הזה. רק חבל שהשלישייה שהצטרפה אליה למופע, Kalakan Trio, לא ממש מלהיבים את הקהל בתל אביב עם התופים והשירה המסורתית המונוטונית. מדי פעם, כשהיא קוראת אל הקהל "קאם און איזראל" הם מחזירים לה בצרחות.
לאורך כל המופע מדונה לא מהססת להתקרב אל הקהל. בניגוד לאמנים מלכותיים אחרים, היא לא רוצה לשמור על דיסטנס. היא נשכבת על הבמה ושולחת יד אל המעריצים. היא מושיטה להם את המיקרופון, וכשהם שרים היא מעודדת אותם, "דאט'ס רייט, בייבי!". Like A Virgin בגרסת הוואלס שלו הופך לבלדת פסנתר אפלה. לא החלטה מוצלחת במיוחד. הקהל רוצה עוד להיטים, אז מזל שאת Vogue ו- Human Nature (שמבוצע בתפאורה ותלבושות של בורדל, כשמדונה לבושה כמו גבר וגם מתנשקת עם אחת מהרקדניות) היא מבצעת כמעט במלואם ודי קרוב למקור, כולל מחווה לחזיית השפיצים המפורסמת, ואלה יהיו שיאי ההופעה, בעצם - כשהיא תוותר על הרמיקסים המתחכמים לטובת המעריצים שמתאווים לקצת קלאסיקות.
בין היתר היא מקרינה על מסכי הוידאו את תמונותיהם ושמותיהם של נערים הומואים ולסביות שתאבדו בעקבות גל האלימות ההומופובית בארה"ב בשנה האחרונה. ברקע היא גם מסמנת באדום את סמלי כל הדתות, מקרינה במהירות דגלי מדינות שונות וביניהם גולגולות. זו כבר מדונה החוטאת, שמתוודה על חטאיה אבל לא מתביישת לשיר בביטחון I'm A Sinner, כשהוידאו מלווה אותה את כל הדרך למנזר, שם היא "חוזרת בתשובה", ומסיימת את ההופעה עם ביצוע גוספלי מפעים ל- Like A Prayer, עם קצת אי דיוקים, אבל די דומה לביצוע עם סי-לו גרין במחצית הסופרבול. ולזה בדיוק חיכו 30 אלף מעריצים. מדונה שוב אלוהים, ועכשיו זמן לחגיגות. היא מסיימת את ההופעה בנאמבר אנרגטי, Celebration. לעזאזל, לאישה הזו אין גיל. שטיח של אנשים באיצטדיון רמת גן קופץ יחד עם מדונה, שרוקדת יותר מהר מהרקדנים שלה. שלום, סלאם והיא שוב נבלעת בתפאורה ונעלמת.
מדונה נותנת הופעה ברמה טכנית גבוהה מאוד, אבל קשה לומר שהיא נתנה את הנשמה. היא נראתה נמרצת אך מחושבת ולא ספונטנית, משכנעת אבל לא באמת מרגשת. שום שיר מהאלבום החדש, גם לא Give Me All Your Luvin המטופש אך המדבק (שמדונה שרה רק חלק קטן ממנו), מצליח להעיף את המוח, וזה בטח לא מפצה על מחסור בלהיטים. כהופעת פתיחה לסיבוב הופעות מדונה סימנה "וי" על כל דבר שצריך בשביל הופעת פופ טובה חוץ מדבר אחד: מוזיקה. אבל מה זה משנה בעצם, כשאת אלוהים, ואת ממילא לא שמה * ?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם