בחירה חופשית: אמני הקהילה הגאה בוחרים יצירות אהובות
לרגל מצעד הגאווה שייערך היום בחרו 15 אמנים ויוצרים גאים את השירים, הסרטים, הסדרות, המחזות והספרים שעיצבו את זהותם
"בסרט, שמבוסס על הספר של ד.ה לורנס, יש סצנה שבה אלן בייטס ואוליבר ריד יושבים מול האח המבוערת כשני גברים הטרוסקסואליים לכאורה. ריד מציע שהם יערכו קרב היאבקות, שמהר
"המפגש הראשון שלי עם משהו שהוא הומואי באופן חד-משמעי. בקליפ ג'ימי סומרוויל מגיע הביתה מלווה בשוטרים, אחרי שקודם נרמז שהוא נתפס באיזושהי התרחשות של קרוזינג. רואים את אמא שלו ההמומה מזילה דמעה, את אביו שותק. בהמשך הוא נמצא ברכבת, בדרכו לעיר הגדולה. גם בתור ילד המשמעויות היו לי ברורות".
"הייתי חייל לקראת שחרור כשהסרט יצא, מחוץ לארון אבל בלי ניסיון עם בנים. ידעתי במה הוא עוסק, לקחתי שתי ידידות, אחת מכל צד, הרבה טישו, והגענו לבכורה בסינמטק. כשראיתי איך מוצג שם סיפור אהבה בין גברים לא האמנתי שקיים דבר כזה, זה היה כאילו שלחו לי נס מהשמים. זה גרם לי להבין שגם לי מגיעה אהבה. ובאמת אחרי הסרט, אמנם לא מיד, הגיעו הסקס הראשון והאהבה הראשונה. עד היום תלויה אצלי כרזה ממוסגרת של'יוסי וג'אגר' שעוברת איתי לכל דירה חדשה".
"ממש עכשיו אני עובד על הצגה חדשה בשם 'אדיפלית', שהיא הומאז' לאלמודובר שמבוסס על המיתוס של אדיפוס. הסאבטקסט של אלמודובר תמיד השפיע עליי, והבחירה לעשות איתו משהו כלפי חוץ היא נכונה לתקופה שאני נמצא בה כרגע. אפילו עברתי דירה לאחרונה ועיצבתי אותה בווייב אלמודוברי. קשה לבחור רגע ספציפי, אבל אני משתדל שפילוסופיית החיים שתנחה אותי תהיה דומה למונולוג של הטרנסג'נדרית ב'הכל אודות אמא'. בגדול , הרעיון הוא שככל שתתקרב למה שחלמת להיות, כך תחיה חיים אותנטיים יותר, ולא משנה אם הדרך לשם היא באמצעות שתלי סיליקון, בחירות קיצוניות או צעדים מינוריים. השאיפה לצמצם את הפער בין מה שאתה רוצה להיות למה שאתה כרגע היא מהלך קריטי בחיים, ואליו אני שואף".
"זה סיפור על הומו צעיר שחי בניו יורק בתחילת שנות השמונים ועל אביו, שמתגלה שגם הוא בעל נטיות הומוסקסואליות. כשקראתי את הספר כנער היתה לו השפעה עצומה עליי, ולא בהכרח חיובית. החוויה העיקרית היתה פחד, והיום אני יכול לייחס את זה בעיקר לתקופה ההיא, שבה חיפשתי סיבות לפחד. על הכריכה יש תצלום של שני בחורים נורא יפים בשחור-לבן, אבל בגדול מתוארת שם הוויה אכזרית מאוד של ניכור. יש שם איידס, הורים שמתנכרים לילדים שלהם ותחושה חזקה של שונות. ברקע כל הזמן מהדהדת הטענה שנטייתך המינית יכולה לסכן את אהבתם של הקרובים אליך. כשניגשתי לספר שוב, לקראת גיל 30, התחושה היתה אחרת לגמרי. יכולתי לקרוא אותו פשוט כספרות טובה, שמתארת תקופה שכך נראתה, לטוב ולרע".
"ההורים שלי היגרו לישראל מאלג'יר וגדלתי בבית פרנקופוני לחלוטין. את השיר הזה של אזנבור אף אחד לא היה מוכן לבצע בהתחלה בגלל המילים הפרובוקטיביות שלו, אבל לבסוף הוא הפך לאבן דרך בתרבות. לקראת הפזמון מגיעה השורה המפורשת: 'אני עולה על שמלה, כולכם צועקים לי: 'אתה הומו'. כן , אני יודע, אני הומו'. זה שיר מרגש נורא שמדבר על בדידות, על להיות שונה, והוא נגע בי במקום נורא עמוק גם אם לא הייתי מסוגל להסביר אותו לעצמי כשהייתי צעיר.
"המוזר הוא שעד כמה שמדובר בשיר נועז, ובוודאי בסביבה יהודית-אורתודוכסית, הוא היה חלק מהפסקול של הבית. כאילו שהתרבות הצרפתית ניצחה את השמרנות. יש לי אפילו זיכרון של אבי טולדנו שר אותו בגרסה עברית באחת מתוכניות האירוח של ערוץ 1. בגלל סוג הגבריות היפואית, המחוספסת, שאבי טולדנו ייצג, היתה לזה משמעות גדולה מבחינתי. זה גרם ללב שלי להתרחב ולהבין שגואל מבני ברק כנראה לא לבד בעולם".
"קראתי אותו כשהייתי צעירה, אולי בת 20. אני זוכרת שהוא תפס אותי נורא חזק ולא עזב. מסופר שם על ילד בשם מומו והקשר שלו עם רוזה, אישה גדולה מהחיים, זונה לשעבר, שמנהלת פנסיון. זה ספר שמלא בכאב, אבל גם בהמון חום וחסד. לימים התברר שאמיל אז'אר היה רק שם ספרותי, ושמו האמיתי של הסופר הוא רומן גארי. סקרן אותי גם למה הוא מסתתר. האם זה אקט של צניעות? האם היתה לו בעיה להיות עצמו?".
"אני אלך על שתי בחירות מזוויות שונות. 'ישנן בנות' היתה הסדרה הראשונה שהציגה לסביות בטלוויזיה באור חיובי, מורכב, עם מערכות יחסים מכל הסוגים. זאת גם היתה סדרה מינית מאוד, ובעזרתה אני וחברותיי הצלחנו להשיג לא מעט סטרייטיות. אני זוכרת ערבי צפייה מרוכזים שבסיומם היו מצטרפות לקהילה עוד נשים. זה היה עוצמתי מאוד. כשקראתי את 'הנה אני מתחילה', שבמרכזו רומן בין מורה נשואה לתלמידה שלה, בכיתי המון. בעקבותיו כתבתי מכתב ליהודית קציר, אני משערת שכמו הרבה בנות אחרות. היא לא ענתה".
"הדואט הזה של אנטוני הגרטי ובוי ג'ורג' הוא אחד הדברים היפים ששמעתי. כששמעתי אותו בפעם הראשונה הרגשתי התרוממות רוח אמיתית. הוא מצליח להיות מעין המנון של רגישות וחמלה, המנון של גאווה פגיעה בעולם כוחני ודורסני. הוא יוצר ברית של שונות בין אנשים שחיים מחוץ למרכז ובעיקר עושה חשק לחבק את כל אחיך ואחיותיך".
"השיר הזה תפס אותי חזק, בול בבר מצווה, כשהפכתי מילד לגבר. אין בו מילה המרמזת על משהו הומואי, אבל הוא יצר אצלי הזדהות מוחלטת בתקופה שבה התאהבות נעורים לחבר סטרייט קרעה אותי לגזרים, בלי שאבין שזה מה שקורה לי. כשהגיעו הסמיתס הבנתי יותר, אבל ג'וי דיוויז'ן נגעו בי שם קודם".
"ראיתי אותו בתיכון, בגיל שאתה מחפש עם מי להזדהות. אני לא לגמרי יודע לשים את האצבע על המקום המדויק שבו זה נגע בי, אבל העובדה שיש שם בחור שמאוהב בחבר הכי טוב שלו, זאת חוויה שקל מאוד להתחבר אליה. זאת היתה יצירה עדינה מאוד - בבימוי, בעיצוב. לא היה אפשר שלא להתאהב בשתי הדמויות הראשיות שוואן סנט יצר, ובריבר פניקס במיוחד".
"לנגר היה המורה של קפקא וחברו של מקס ברוד. הוא היה הומוסקסואל שחזר בתשובה, הסתפח לחצר חסידית, כתב סיפורים חסידיים, ובהמשך חזר בשאלה ותרגם שירה הומו ארוטית ערבית מימי הביניים. הוא גם כתב שירה מקורית שכונסה בקובץ 'מעט צרי'. השירים שלו נכתבו בסגנון כל כך מודרני, שמדהים לקרוא אותם היום. אחד מהם, 'בגן העיר', מתאר תמונה כאילו עכשווית שבה הדובר מביט בזוג גברים שיושבים בגן העיר, בין היונים, ומקנא באינטימיות שמתקיימת ביניהם. ל'מעט צרי' נחשפתי כסגן עורך 'על המשמר', כשהוא ראה אור בהוצאת עקד כחלק מעבודת הדוקטור של מרים דרור. כמי שעסק בשירת ימי הביניים מגיל צעיר, השירה של לנגר התקבלה אצלי בהלם מוחלט".
"כשהייתי בן 14 או 15 שודר ב'בוורלי' פרק שבו קלי יוצאת עם בחור שמחליט לצאת מהארון. אני לא זוכר את שם הדמות, אלא רק את הדרמה הגדולה שהתחוללה סביב זה - איך תספר להורים, האם הכל יהיה בסדר. באותה תקופה היתה לי חברה, ואני זוכר את התחושה הקשה של לצפות במעשה אמיץ, שלך בחיים לא יהיה אומץ לעשות".
"הייתי בן 18. רגע לפני גיוס. בדיוק התחלתי לצאת עם ענבל. באיזה ערב הלכנו לשתות משהו. חזרתי לבד הביתה. לא הצלחתי להירדם. חיפשתי מה לקרוא. על המדף היו כמה ספרים באנגלית שדודה שרה הביאה מארה"ב. אחד מהם היה 'סיפורי ויומינג' של אני פרו. קובץ סיפורים קצרים. אחד מהם היה 'הר ברוקבק'. סיימתי לקרוא אותו מוקדם מאוד בבוקר, והרגשתי כאילו מישהו נתן לי בבעיטה בבטן. הייתי עצוב נורא אבל באופן מוזר גם מאוד אופטימי. כאילו פתאום הבנתי משהו. ובבוקר נפרדתי מענבל".
"הייתי בכיתה י"ב כשסבא שלי שלח אותי לקרוא את המחזה הזה. איכשהו השגתי עותק דרך המורה לספרות בכפר רופין, ואני זוכר שזה פוצץ לי את המוח. עד אז הייתי מודע רק לטרגדיה היהודית, לשישה מיליון, ופתאום נחשפתי לראשונה לכך שגם ההומואים עברו שואה. יש סצנה שבה אחד הגיבורים צריך לבחור בין טלאי צהוב לטלאי ורוד, וזה זרק אותי למלא מקומות - איפה אני בהיררכיה הזאת? אני יותר הומו או יותר יהודי?
"בסצנה מדהימה אחרת, שני הגיבורים עומדים זה ליד זה ומדמיינים את מעשה האהבה שלהם. הפנטזיה מאפשרת להם לשרוד עוד יום במחנה. זה הסעיר אותי נורא. מה שמיוחד ביצירה הזאת זה שהיא שמה את הנרטיב ההומואי בתוך קונטקסט רחב. זאת יצירה לחלוטין הומואית, אבל היא נמצאת בתוך מערך של קשרים והקשרים מורכב מאוד, וזה מנחה אותי בסרטים שלי עד היום. המחזה הזה מלווה אותי המון שנים כמו צידה לדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם