יונה אליאן מציגה: הגיעה לגיל בו אפשר לדבר על הכל
בגיל 62, יונה אליאן מנהלת את אחת הקריירות התובעניות והמפוארות בתאטרון הישראלי. בראיון חשוף במיוחד מדברת כוכבת בית ליסין ("33 וריאציות") על ההתעלמות הכואבת מצד מחלקי הפרסים באקדמיה, מסבירה את התנגדותה החריפה לחרם באריאל, ומספרת איך זה להיות זו שכולם בודקים ללא הרף אם היא עדיין יפה
"זה הופך להיות קשה יותר ויותר", היא מודה. "יכול להיות שגם מבחינתי, אחרי כל כך הרבה שנים, וגם מבחינת מספר ההצגות מחוץ לעיר שגדל מאוד. היום אתה מגיע עשרות פעמים לפריפריה. מצד אחד, זה כיף שהקהל בא וקונה מנויים. מצד שני, יש עומס. זה יכול להיות 15 פעמים רצוף, יום אחרי יום. וזה יכול להיות קריית שמונה, קריית חיים, דרום, צפון. זה קשה. אני אומרת במלוא פי".
יצא לך להגיד "די, נמאס"?
"כן. ברור. הייתה לי תקופה שכל הזמן אמרתי'זהו, אני פורשת'. חשבתי להתחיל סוג אחר של חיים. היה נראה לי קצת עלוב לגמור את החיים בסוג חיים אחד. אתה אומר 'זהו? רק את זה אני מכירה? לקחת את התיק, לעלות על הוואן, להציג ולחזור באחת בלילה? "אמרתי די, יש עולם שלם של אפשרויות. חברים שלי צחקו עלי ואמרו'את בחיים לא תפרשי'. אני הייתי משוכנעת שכן יהיה לי הכוח, אבל באיזשהו מקום זה עבר. לא עשיתי את זה".
ובכל זאת, שחיקה היא בסך הכל "לוקסוס שאתה נותן לו לעבוד עליך עד שמונה וחצי", היא אומרת, לא מחסום מוחשי. "אתה לא יכול לעלות לבמה עם תחושה של שחיקה. אתה יכול להרגיש את זה בבוקר, במשך היום. כשבא אלי מישהו לשאול אם כדאי להיות שחקן. אני תמיד אומרת'כדאי זה לא. רק אם חייבים'. בסופו של דבר אתה עולה לבמה ואתה לא שחוק, גם אם צילמת משמונה בבוקר ונסעת להצגה שלוש שעות בדרך, בפקקים".
מה עושים בדרך, בנסיעות הארוכות?
"מאזינים למוזיקה, חושבים. אני שומעת הרבה קווין. פינק פלויד. דיפ פרפל. רוק של השנים שלי".
ישראלי ?
"פחות".
היא מפחדת להפוך לנטל, למשא על כתפי הבמה. "אני לא רוצה להיות במצב שבתאטרון יגידו'אוף, צריך לתת ליונה תפקיד, מה נעשה?'. שמעתי המון פעמים בכל מיני קונסטלציות אחרות, בתאטראות אחרים, איך מדברים על שחקנים מבוגרים שעדיין משחקים. במצב הזה אני לא רוצה להיות. אם אני אדע שזה ככה, אני לא אהיה שם. אני אלך. זה לא יהיה נורא, אם אני אפסיק. אני אתנתק ברגע שאני ארגיש שאני נטל. ברור".
אבל את חברה טובה של ציפי פינס, המנכ"לית. מן הסתם זה לא יגיע.
"זה לא שייך. אני מקווה שהיא לא מחזיקה אותי בגלל שהיא חברה שלי, אלא בגלל שאני חיונית לתאטרון. באף מקום לא ניצלתי את קשרי. גם לא בהבימה. שם הלכתי כשרציתי. אני לא אוהבת להיות מובנת מאליה. אני מספיק אמיצה לעשות צעדים דרסטיים".
להגיד "לא רוצים, לא צריך"?
"כן, ברור! לא איאחז בקרנות המזבח".
המזבח, תודה לאל, נאחז בה. 40 שנה וקצת. חרף השנים, יונה אליאן (62), דוהרת בהילוך חמישי. הילדה ההיא, היפהפייה מ"נורית" - הסרט הראשון שהקפיץ אותה לתודעה, והיא בת 21 - עדיין מכדררת את הקריירה, לא מפסיקה. מככבת בהצגה "33 וריאציות" שרצה בבית ליסין; מצטלמת לעונה השנייה של "סברי מרנן", וסוגרת עשור למופע הזוגי עם בעלה, ששי קשת. אליאן עובדת רצוף.
מאז התפקיד הראשון בקאמרי, מאז הסרט הראשון. בהמשך נפלה לזרועות הבימה, תאטרון חיפה ובאר שבע; נגעה בקולנוע ("נורית", "תלווה לי את אשתך", "כיכר
ב-20 השנים האחרונות אליאן היא הפרזנטורית של בית ליסין. המגרש הביתי. עם הכיסא השמור, עליו מוטבע שמה בלוח כסוף. "הכיסא לזכרי", היא צוחקת. משחקת עם החבר הטוב ששון גבאי, תחת המנכ"לית והחברה הקרובה ציפי פינס. חברות שספגה אש ידידותית, ולא פעם. הרושם הוא, מבחוץ, שהמיליה רובץ לרגליה. אליאן טוענת שזה להפך. לא רובץ, אלא נושך.
מרגישה מחוץ לטרקלין, המקום בו שמלות ערב ולקקנים מחלקים אחד לשני פרסים, פלוס שתי נשיקות על כל צד. "מתעלמים ממני, אז גם אני מתעלמת", אמרה פעם ולא יספה. "זה קשור לפרסים, כן", היא מסבירה את האמירה ההיא. "תשמע, האקדמיה אף פעם לא נתנה לי פרס. הם לא יודעים להכיל אותי. הם מתעלמים, באמת, אז גם אני מתעלמת.
"הם לא קיימים. פעמיים הנחיתי את הפרס, הייתי מועמדת כמה פעמים. ובאמת קיבלתי 'אשת השנה' כשהם לא נתנו לי פרס, ו'אשת השנה' זו בחירת הקהל. הם לא חשובים בעיני. אני יודעת איך מתנהלים דברים. יש תמיד אמפתיה לאנדרדוג ובי יש משהו שמשדר שתמיד הצלחתי. 'היא עושה כסף, היא עושה טלוויזיה ופרסומות ומקבלת תפקידים - אז היא לא צריכה'. או שזה מפריע לחלק מהאנשים באקדמיה שהיו איתי באותו מסלול, והם הגיעו לאקדמיה ולא לבמה".
יכול להיות שלא התחככת מספיק?
"לא יודעת אם זו התחככות. זה עניין של הערכה. אין להם הערכה אלי, ואין לי אליהם. אני מקבלת את ליטוף הקהל, והברית שכרתתי איתו יותר חשובה, עובדה שאני מצליחה. כשאני אומרת לאנשים שאף פעם לא קיבלתי, הם לא מאמינים. הם בטוחים שיש לי בבית 17 פסלונים".
מה עם ביקורות? מזיז לך? לאחרונה "סברי מרנן" בהשתתפותך חטפה לא מעט.
"האמת? ביקורת טלוויזיה מאוד לא נוגעת לי. נראה לי כאילו אני מבקרת בעולם הזה, בטלוויזיה. אני מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות. אני מסתכלת. זה נראה שונה, מעניין, מצחיק. ביקורות זה דבר שקשה לחיות איתו ואני חיה איתו כבר 40 שנה, לפעמים אני מקבלת שלוש פעמים בשנה ציונים, כאילו אני בכיתה ב'. אתה מפתח מנגנוני הגנה.
"אני זוכרת שאיזה מבקר נטפל לקול שלי. הוא לא אהב אותו. פעם הוא נטפל למשהו שהיה מבוים. באחת ההצגות אני יורדת במדרגות ונכנסת לבמה, ואני צריכה לעשות איזו' חליקה' קטנה כזו בכוונה. אז אותו מבקר כתב'יונה אליאן נורא התרגשה ונפלה'. בתוך המבקרים כבר יש קליקות ואתה יודע מתי תקבל ביקורת טובה, מתי לא. עם מי היית, עם מי שיחקת. זה לפעמים מצחיק. פעם הייתי שבוע שלם עצבנית מביקורת רעה. עצובה, משחזרת את זה כל הזמן. היום זה כמה שעות שאני מתעצבנת, וזהו".
על הבמה אליאן חזקה, מורגשת. זורמת בדם המחזה, גם כשהיא לא נוכחת פיזית. האנרגיה על שמה. ב-"33 וריאציות " אליאן נכנסת לתפקיד שאותו גילמה ג'יין פונדה בעבר. מוזיקולוגית מבוגרת, חולה במחלה ניוונית. אובססיבית לבטהובן, ובייחוד ל-33 הווריאציות ליצירה של דיאבלי. 33 פנים, סצנות, רבדים. מחזה מורכב, אבל לא סוחט. נגיש, אבל למביני עניין.
זו הסיבה, היא חוזרת שוב ושוב, שהיא עדיין משחקת. תפקידים כאלה, פעם ב-. "זה מכוון גבוה, אבל לא נורא גבוה. בטהובן זה לא הארד קור. יש שם סיפור. גם שייקספיר מספר סיפור, השאלה היא איך אתה מספר אותו. את אותו סיפור שמישהו אחר היה כותב ב'לאשה', ב'וריאציות' מעבירים בגאונות".
בכל ראיון אליאן מתנגשת חזיתית במדורת השבט. אבל השיירה עוברת. הריאליטי מזמן תפס כורסה של כבוד אצלנו, בסלון. "אני לפעמים תופסת את עצמי ואומרת'אל תהיי הזקנה בשער'. אני עברתי תקופות אחרות כאן. עברתי את השנים שבהן הכל השתנה. עשיתי שייקספיר וברכט, ששחקנים צעירים לא יוצא להם לעשות את זה. רק שלא נמצא את עצמנו יושבים ונובחים".
אולי דברים השתנו. הנה, גידי גוב שופט ב"כוכב נולד", את רואה ילדים שרים סשה ארגוב, היימן, צלילי הכרם.
"אבל זה עדיין משעמם אותי לראות ילד בן 17 שר, כשחוה אלברשטיין יכולה לרתק אותי שעתיים. זה ההבדל בין אמנות ללא אמנות. תראה, העובדות מדברות בעד עצמן וזה מביא רייטינג, אז מה אני אעשה? להגיד שאני מאושרת מזה? לא. אני יכולה ליצור לעצמי את הגלות הפנימית שלי".
היא חסידה של תרבות, גבוהה ולמעלה. חדשות, לצורך העניין, זה הממתק היומי. הרבה סרטים, שירה ("אוהבת מאוד את הפולנייה, שימבורסקה"), סיפורת פחות. "נשארתי עם אלתרמן, שאליו אני תמיד חוזרת. זה כיף, תשמע. עולם שלם שהצעירים איבדו".
אפשר לקנות. זה ארבע במאה.
"השיירה עוברת והיא תעבור בלעדי גם".
שעת ערב אביבית, תאטרון בית ליסין. "33 וריאציות" תתחיל בכל רגע. הקהל - מרכז אירופה ומזרחה. אליאן עולה לבמה. ספוט עליה, שקט בקהל. היא פותחת במונולוג דרמטי, נרגש. במושב ליד, צופה מבוגר - בגיל שמחמיא לנשיא מלמעלה - מכחכח בקול. "הזדקנה", הוא מנסה ללחוש לגברת לידו. אליאן לא שומעת, אבל מבינה. המבטים, המחמאות המרומזות. בוחנים אותה. כל קמט, כל תו פנים.
יופיה, המזוהה כל כך, ניכר. כן, חרף השנים. "אצל הרבה נשים אני איזה מד זמן", היא אומרת. "הם אומרים 'נו, גם היא כבר מבוגרת'. באים אלי אחרי הופעה ואומרים לי 'יואו, איך את נראית טוב'. תוך כדי מנסים לברר כמה ניתוחים עשיתי. זה משעשע אותי. ברור שזה מוקצן אצל שחקנית. הרי כל אחד עובר את התלאות האלה, נשים בעיקר. אני אבוא לבית הקפה ואנשים יסתכלו וירכלו'היא רזתה, היא שמנה'. הדחקתי את זה אבל אני יודעת שזה קיים. על הבמה בוחנים אותי, בטלוויזיה בוחנים אותי. זה כמו בנאדם שקם בבוקר וישר מראים לו את התמונה שלו. כשאתה מסתכל במראה אתה מייפה את זה. שמתי לב שאני לעצמי נראית יותר טוב מאשר אובייקטיבית. זה לא שאני סובלת מזה, אבל אני תמיד שומרת על דיאטה ואני מודעת. זה מטריד במידה".
זה תמיד מגיע עטוף במחמאה, ה"יפה לגילך".
"נכון, כשאת צעירה אומרים לך 'את יפה' וכשאת מתבגרת אומרים 'נראית טוב'. זה עידן הנעורים. לא עידן שלזקני השבט יש מה להגיד בו. העיניים נשואות עוד מעט למבחנות. מקדשים את הנעורים, את המראה החיצוני. אין לי בעיה במקום הזה. הרי זו ארץ קטנה ומישהו היה איתי בצבא, בבית ספר, אי אפשר להסתיר את הגיל".
אני לא העזתי לציין.
"כן, קשה לי להגיד את זה, כי קשה לי לשמוע את זה יוצא מהפה".
יש פחד מהזקנה?
"כמו לכל בנאדם. פתאום אני דווקא רואה את הצד היפה בלהיות שחקנית מתבגרת, כי בגילי עוד כמה שנים יוצאים לפנסיה. שחקנים לא יוצאים לפנסיה. אתה רואה את מרים זוהר וליא קניג, דבורה קידר וזהרירה. אתה אומר, יש דרך גם להתבגר בתוך המקצוע. אז נכון, יש בעיה. הרבה מאוד תפקידים, הכי טובים, הם עד גיל 60-50. אחרי זה כבר פחות. אתה צריך להתבגר היטב, לשמור על עצמך, שתהיה לך יכולת גופנית ומנטלית, לזכור טקסט. זה לא פשוט. מה שכן, פתאום כשבא תפקיד כמו ב' ווריאציות' זו מתנה אמיתית. תחשוב, זה גם לגיל שלי, זו מתנה. את'חתולה על גג פח לוהט' אני כבר לא אשחק".
ניתחת משהו?
"רק את העפעפיים. בקטנה. אני לא אלך לעשות מתיחות. אבל הרגשתי כובד מאוד גדול בעפעפיים. הבנתי שכולם מסביב עושים וזה גורם לאנשים אושר, אז למה לא? אני בעד. המאבק הנואש של המתיחות, נון סטופ מתיחות, ואתה רואה את זה, אנשים שנכנסים לטראנס, זה גם נראה לא טוב - לזה לא תצליח לשכנע אותי".
למה צריך את זה בכלל?
"קודם כל כי אפשר. כל זמן שאתה חי אתה אומר 'אני אעשה את המיטב'".
אליאן מלכסנת מבט קדימה, לפעמים בחרדה. "אני חולמת שלא ייגמר. שימשיך להיות ככה. שכולם יהיו בריאים ושהילדים יצליחו. אלה החלומות עכשיו. זה נורא מוזר להגיד את זה, אבל אני אדם חרדתי".
פולני מצדך.
"פולני, כן. זו המודעות לכך שהכל שביר. אנחנו שבירים, הגוף שלנו, החיים. לפעמים אתה מגיע למצב שאתה מבין את המושג'שגרה מבורכת'. אתה רואה איך שגרה נשברת בקלות והיא איומה. כשהיינו צעי- רים אמרנו'רק לא שגרה' ופתאום אתה מבין שיש בה משהו מבורך. היום אני אומרת,'רק שלא יתקלקל'".
הנוף התרבותי, החברתי, מסביב לאליאן דווקא מתקלקל והולך. היא מסתכלת הצדה, מחמיצה פנים מזוהות כל כך, טבועות בגנום התרבותי-ישראלי בקשר בל יימחק. אליאן לא מרוצה. פסימית. מדברת על משבר, תהום, קריסת מערכות. יותר מכל, מאוכזבת. "האכזבה הכי גדולה זה של הדור שלי, מה חלמנו על המקום הזה ומה נהיה ממנו. זו גם אשמתנו. אני חייתי במציאות אחרת לגמרי. הפעם הראשונה שהלכתי למסעדה הייתה בגיל 20 ומשהו. להיות אמן עני זה היה חלום.
לא יכולנו להרשות לעצמנו שום דבר. היינו קונים בקבוק 777, יושבים על שפת הים וחולמים חלומות. אנשי רוח הוערכו. ידעו להעריך את אלתרמן, את רובינא. היום מקבלים פנים של כוכבים, דנקר וכאלה. אתה מסתכל על מישהו שעשה אקזיט, וואו, הוא הנביא של הדור. הכל נורא השתנה, למרות שזה נשמע טרחני. אם אין לך אוטו ואתה לא מגיע שלוש פעמים בשבוע למסעדה, אתה לא נחשב בכלל. מה אתה. זה כל כך ריקני. כל כך לא נכון. אני חושבת שזו האכזבה הכי גדולה. אין בי שום אופטימיות. יש בי שבר נורא גדול. זה הכל קשור להכל. הכל נובע. החברתי, הפוליטי, התרבותי. אתה לא יכול לנתק".
מצד שני יגידו לך, פוליטית - הממשלה יציבה; כלכלית - אירופה קורסת, אנחנו בינתיים לא; תרבותית - יש פריחה גדולה בענפים מסוימים. יכול להיות שזה עניין של נקודת מבט?
"יכול להיות, של התניה אחרת. של דור אחר, שלי. זה נכון, אבל הערכיות נעלמה. משהו עקר בנשמה. אנחנו חסרי כבוד לשורשים. התרבות פה לא צמחה משום שורש. קטעו פה את התרבות המזרחית, האמיתית, לא המוזיקה הים-תיכונית. קטעו את התרבות האשכנזית - אסור היה לשחק ביידיש בחוק.
"כל התרבות הזו נקטעה. כשהם הגיעו לפה, אנחנו כבר לא רצינו לשמוע אותם. רצינו להיות צברים. זו טעות איומה. זו הטעות הגדולה. אם אין לך שורשים אתה לא תגיע לכלום. אבל זה מנטליות. זה כמו שהורסים פה בתים ישנים. לפעמים אני נדהמת איך אנשי תאטרון לא יודעים כלום על מה היה בהבימה, שמות של שחקנים. זה לא בקונבנציה, לדעת מה היה, לינוק מאיפה שדברים צמחו. היה, פאסה, עכשיו יש משהו חדש. זו טעות איומה".
המחאה החברתית הוציאה ממנה אופטימיות, תקווה. בינתיים גם זו נגוזה עם סוף עונת האוהלים. "לא יודעת, זה נשמע נורא פסימי, נכון? אף פעם לא הייתי בנאדם כזה".
לא תמכת בחרם על אריאל.
"אני חושבת שאם יש לי תפקיד כשחקנית, אמנית, זה להביא טוב, להביא אהבה, להושיט את היד ולהרים את האנשים מעל היומיום. בשעתו היה ויכוח גדול בין לאה גולדברג לאלתרמן. היא העדיפה לא לנקוט עמדה בכל מה שקשור למלחמה, הוא היה מאוד דעתן. היתה ביניהם איזו התכתשות, ואז גולדברג אמרה 'אני חושבת שאמנות צריכה להביא אהבה'. אלתרמן אמר לה 'כן, אבל עכשיו זמן מלחמה'. והיא ענתה'דווקא בזמן מלחמה'.
"דברים כמו חרמות ונידויים הם דברים איומים שאין להם סוף. לא רציתי לתת יד לזה, בעיקר כשאני יודעת שחלק מהאנשים שם, המדינה שלחה אותם. זכותו של בנאדם להגיד אני לא נוסע לאריאל, וזכותי להגיד אני כן נוסעת. כשקיבלתי את הטלפון לחתום הייתי בפריז. העירו אותי בבוקר, בשעות שאני לא מתפקדת בהן, ואמרו 'אנחנו זה וזה, אנחנו רוצים לעשות חרם על אריאל', ואני אמרתי, מתוך שרעפי השינה, 'לא, אני לא רוצה אני כן רוצה להופיע באריאל, אני לא עושה חרמות'. ואז הייתה בצד השני מין תמיהה כזו, של 'וואו---'. כאילו , איך יעלה על הדעת? אני לא פוחדת להביע את דעתי".
יכולים לסמן אותך בברנז'ה.
"מי יסמן אותי? ברור שיש את התחושה הזו, אבל אתה צריך להיות איתן בדעה שלך. היו ימים שבהם הכל היה שחור-לבן, אמרת 'כן, יש אפשרות לשלום, רק צריך לוותר'. היו הפגנות ויצאתי ודיברתי ואמרתי שצריך לוותר לשכן, בתור הומניסטית. היום אתה מסתכל ומבין שגם בצד השני הם לא מלאכים. למי לתת ועם מי לדבר?".
ילדה יפואית, במקור גליצקי, בת לניצולי שואה. בית צנוע ב"צהלון הרופא". הזיכרונות רצים בין חוף הים לחצרות של יפו, עוברים בשעון. בצבא שירתה בקריה, ואפילו הספיקה לפלרטט עם פסיכולוגיה, שנה אחת, באוניברסיטת תל אביב. העבודה כדיילת קרקע הייתה האחרונה עד שהניחה יסודות לקריירת משחק.
אליאן, בל נשכח, היא גם קשת. מאז פגשה את ששי על הסט של "נורית". הוא אליל בנות, היא הייצוגית שבהן. רצתה, אבל חששה. בסוף נקשרו. "כל המדינה חייתה את החתונה שלנו. הודיעו את זה בחדשות בבוקר", היא נזכרת. הזוגיות של אליאן וקשת היא מודל בעל כורחו. בכל ראיון היא צצה, לאמור, תסתכלו עליהם. ועוד פעם. "האהבה מתיישנת, כמו יין", היא מסבירה.
ספרי על הקשיים.
"אני לא זוכרת תקופות שהיה קשה בנישואים. היה קשה בחיים, אבל לא בזוגיות. היה קשה כשאריאל נולד, ושנינו בקריירות. היו תקופות שהיה קשה כלכלית".
אף פעם לא הרגשת צורך לנסות משהו חדש?
"חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שבגלל שאני במקצוע הזה אני חיה כל מיני חיים. אתה מתנשק ובוגד על הבמה. אני מתארת לעצמי שיש את הצורך הזה לאנשים שהם בעבודה שגרתית, אבל כשאתה על הבמה ואתה עושה סצנת אהבה, נוגע במקומות המסוכנים - דווקא בבית אתה רוצה שקט, רוגע, ביטחון. פעם אמרתי שזה נורא מצחיק שזה המקצוע היחיד שבו ששי ייכנס באמצע חזרה, יפתח את הדלת ויראה אותי ואת ששון גבאי מתנשקים. הוא לא יגיד'יונה, מה?', הוא יגיד'מתי החזרה נגמרת?'. העיקרון של לחיות הרבה חיים מתממש במשחק. אתה נוגע במקומות אסורים. בגלל זה יותר קל".
מצד שני, הפיתוי יותר גדול, יותר זמין.
"כן, אבל בשביל סטוץ קטן תחריב משהו גדול ואמיתי? כי אז צריך לשקר. אתה אומר'זה שווה שאני אתחיל לשקר? שאני אפגע בששי?' אתה מפסיד. הייתי ילדה עם ראש כבד. תמיד העדפתי את המורכב, העמוק, השלם מאשר את השטחי. לא היו לי הרבה בני זוג. היו לי שניים וחצי. אין לי סבלנות ליחסים שטחיים. זה לא מעניין אותי. אתה יודע מה נוגע ללבי תמיד? כשאני רואה פה בבית אבות ליד, זוגות שהולכים יד ביד, דווקא כשהם מבוגרים. עדיף להתבגר ביחד. אתה חושב מה יפסידו אלה שמערכות היחסים שלהם מאוד שטחיות. מה יקרה בגיל 70? אתה לא כל כך אטרקטיבי. בנאדם זר לא רוצה לטפל בך. אתה לא תטפל בבנאדם זר".
היו גברים שניסו את מזלם?
"היו ניסיונות. כן. אבל זה לא נגע לי בכלל. זה מחמיא כי התחילו איתך, אבל זה חולף וילדותי".
גם מהניסיונות האלה, היא מעידה, בעלה החוקי לא התרגש. אם וכאשר, זה התפקיד שלה. "אני יותר קנאית ממנו. אם הוא יסתכל יותר מדי על מישהי, אני אתעצבן. אני אעשה לו אחר כך פרצוף יומיים. לא תמיד הוא ממושמע, אבל זה אנושי, אתה יודע. כשהייתי צעירה, אף פעם לא הסתכלתי על מישהו ואמרתי'וואי, איזה חתיך'. רק אם היה מגע כלשהו בעיניים. אני תמיד אומרת, יש לי ספר אחד, רופא שיניים אחד- 30 שנה . אני מעדיפה את האיכות על הכמות. זה מתבטא גם באוכל. אני אוהבת אוכל מצוין, אבל קצת. גם בגדים. אני קונה בגדים יקרים, אבל אני לא מוציאה יותר ממישהי אחרת. אני קונה פחות, אבל את הכי נהדר והכי יפה".
ספרי על החולשות שלך.
"אני חסרת סבלנות. קשה לי באירועים, במפגשים עם אנשים שהם לא באמת חברים שלי ואין לי על מה לדבר איתם. אין לי סבלנות לאנשים. אני גם חמת מזג לפעמים. אני מתרגזת מהר".
על מה למשל?
"לאחרונה נורא התרגזתי כשעובדי הבמה שלנו השביתו את התאטרון. כתבתי להם מכתב. הרגשתי נבגדת. אני גדלתי על זה שאף פעם לא מבטלים הצגה. עליתי לבמה עם 40 מעלות חום, עם זריקות. לא שאני מקדשת את זה. ההצגה לא חייבת להימשך. ניתוח חייב להימשך, טיסה חייבת להימשך. אבל בפנים אני כן שבויה של הקדושה הזו. יש כללים. גמר אותי שהם השביתו הצגות. כתבתי להם שאני מרגישה נבגדת. שאני מבינה את הצרכים שלהם, אבל אני לא זוכרת שהשביתו תאטרון. פעם אחת בחיים שלי התבטלה הצגה בגללי. איבדתי את הקול באמצע הצגה, הקהל הלך הביתה".
פעם בשנה הם טסים לפריז. "אני פרנקופילית", היא מודה. השנה לא טסו. "לא הסתדר עם ההצגות והצילומים". בארץ הם מסתפקים במסעדות קבועות, בהצגה לעתים רחוקות. עד שיש ערב פנוי לשניהם, יעדיפו את החצר, ריח ערב קיץ. עם "טלוויזיה כבויה", היא מדגישה. "אנחנו מספקים בילויים, אז לנו קשה לבלות". לבילוי האמיתי בכל אופן, קוראים אריאל (32), מוזיקאי , נשוי למוזיקאית צעירה (גל דה פז, א"ש), ומאי (21), בקרוב סטודנטית למשחק. יורשי העצר. הבן הלך אחרי האבא, הבת אחרי האם. "אצלנו הגנים תקפו מכל הכיוונים", היא צוחקת.
מן הסתם, מעל מאי ירחף התואר "הבת של".
"נכון, והיא נורא מסתירה את זה. בבחינות ללהקה בצבא היא לא סיפרה. אסרה עלינו להתערב. בדיעבד הם קישרו. אחד הבוחנים התקשר לששי אחרי הבחינה שלה ואמר לו'תגיד, יש לך במקרה בת שקוראים לה מאי?'".
זה אולי מדגדג, אבל אמא יונה מתעקשת לא לזרוק מילה, לפתוח דלת. אפילו לא נקישה קלה. "אני יושבת בצד", היא מודה. "הילדים שלי גדלו בקשיים בגלל זה. אתה חשוף ואתה ילד, וזה לא פשוט. היום קשה לה איתנו כי היא לא רוצה שיקשרו אותה, היא רוצה לפלס את דרכה ואני מבינה אותה. ששי ואני התחלנו מנקודת אפס. היא באה כבר עם מטען. היא צודקת, היא צריכה לפלס את הדרך לבד".
בן מוזיקאי, בת שחקנית - שני תחומים שבהם קשה לפרוץ. את בעד?
"אני בעד שיהיו מאושרים. שיעשו מה שהם רוצים. כלכלית זה מקום מאיים, גם אשתו של הבן שלי עוסקת במוזיקה. אני יודעת שזה קשה. אבל רגעי האושר של העיסוק באמנות, אין להם מחיר. אריאל עשה עכשיו דיסק עם אשתו, אתה יודע איזה אושר זה? הוא כותב, היא שרה. אז הם לא יעשו אקזיט ולא יעשו מיליונים, אבל יש אושר גדול ביצירה. אלה חיים נהדרים. מה אתה רוצה בחיים שלך, עוד אלף שקל? זה החשבון? אתה יושב ועושה מוזיקה ויוצר זה אושר. מבחינת ה'להסתדר בחיים' אני דואגת להם, אבל זה נורא פולני. הם יסתדרו".
כשאליאן מביטה אחורה, על הרגעים הזכורים, הגדולים, היא לא רואה במה. "אלה הרגעים שבהם החלטתי ללדת את הילדים, להיכנס להריון", היא מפתיעה. "לא היה אכפת לי. הייתי באמצע הצגה,'חלום ליל קיץ', וכשרציתי ילד, עשיתי ילד. לא עשיתי חישובים על התפקיד ומה אני אעשה".
והנה באמת את מזכירה דווקא רגעים מחוץ לבמה כרגעים הגדולים.
"נכון. כי החיים הכי חשובים. קריירה זה משהו לשחק איתו, זה לא החיים באמת. משפחה, ילדים - אלה הדברים החשובים. עוד הצגה, פחות הצגה, ביקורת טובה, פחות טובה. אני משתדלת להכניס הכל לפרופורציה".
שני ילדים זו בחירה מודעת?
"כן. ידעתי גם שאני רוצה את הילד השני בהפרש גדול. רציתי שאריאל יהיה הנסיך של הבית וחשבתי שאם אני אלד עוד ילד אני כאילו בוגדת בו. מעבר לזה, רציתי ללדת את השני בגיל מאוחר. רציתי לבלבל את הגוף. ילדתי את מאי בגיל 40. כשהגוף אומר'אוקיי, עכשיו סוגרים עניינים'. אמרתי ,'לא, לא, פותחים, פותחים'".
עוד בבמה:
>> קארין סרויה פגשה את האב שהתנכר לה
>> רנה שיינפלד מציינת יובל של מחול
>> מנשה נוי וקרן מור עדיין מאמינים בזוגיות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם