כשהגיטרה מכשפת את הלילה: בריאן ג'ונסטאון מסקר מעולים גם בהופעה
בהנהגתו של אנטון ניוקומב, בריאן ג'ונסטאון מסקר עדיין מהווים את אחד ההרכבים החשובים כיום, ועדיין יודעים איך לכשף את הקהל
>> לאנטון ניוקומב יש כמה דברים להגיד על הפוליטיקה של ההופעות בישראל
חלק מהמעריצים שהתחנכו על הסרט הדוקומנטרי המפורסם אודותיהם (!Dig) מוכנים להישבע שזו להקה עם סיפור עמוק וחזון בסדר גודל של כת בהנהגתו השמאניסטית של אנטון ניוקומב, הסולן המשוגע/גאון שמגיע היישר משושלת ג'ים מוריסון וסיד בארט, ואילו החלק השני מעיד שהם בסך הכל להקה שידעה להכין את שיעורי הבית שלה היטב, אבל בהחלט לא המציאה את הגלגל.
בריאן ג'ונסטאון מסקר הם שילוב מעורר השראה ומסקרן של פסיכדליה קליפורנית עדכנית ששואבת משני המקורות האהובים עלי במיוחד - סן פרנסיסקו הצבעונית ואנגליה של אלבומי פינק פלויד המוקדמים עליהם התחנכתי. למרות ההתכתבות העשירה שלהם עם יצירות עבר, היופי בבריאן ג'ונסטאון מסקר היא העובדה שהם מצליחים לעשות זאת בלי שמץ של נוסטלגיה ובלי להתאמץ להשיג את הצליל הישן והטוב בתעלולי אולפן, אלא נדמה שזה טבוע אצלם בגיטרות האקזוטיות ובהרבה מקוריות. מעין מפגש מסקרן שמפגיש את הביטלס, הבירדס והרולינג סטונס יחד עם הוולווט אנדרגראונד והגרייטפול דד, לא פחות. וכל זה תחת הנהגתו הפטאליסטית של ניוקומב, הטיפוס שכמו בכל להקה טובה, אי אפשר
על המוזיקה שלהם קשה לכתוב. מדובר בשירים שלא מחפשים את הקוהרנטיות אלא מבקשים לרחף בנפשותיהם של הקהל, או במילותיו של ניוקומב - להרחיב את התודעה. ואכן, המוזיקה שלהם פועלת כזרם תודעה מתמשך שלא מחפש להיקרא בשם, לכוון לפלייליסט או לייצר להיט שאפשר לזמזם, אלא נמצאת בשוטטות מתמדת במדבר של גיטרות ממסטלות עד שבשלב מסוים ספרתי שמונה מהן על הבמה וכולן עסוקות במלאכת כישוף המוני. למרות שאני תמיד מעדיף את גרסת האולפן על פני הופעה, בכל זאת שמחתי לזהות שהערב נפתח והמשיך רוב הזמן עם שירים מהאלבום החדש והנהדר - Aufheben, שהקליטו בברלין, בלי לשכוח להיטי עבר (ולא, בלי Let's Go Fucking Mental).
מי בקהל שכנראה צפה ב-!Dig פעם אחת יותר מדי, אולי חיפש את הטירוף של ניוקומב והיה מוכן להישבע שהוא רודה בנגניו בכל רגע נתון. אני לעומת זאת זיהיתי אותו מתמקד בעיקר במוזיקה, ממלמל למיקרופון את השירה שלא זכתה לסאונד מספק בין קירות הבארבי, ומתעמק בגיטרה.
נדמה שהקהל הישראלי אוהב במיוחד את ג'ואל גיאון, איש הטמבורין של הלהקה שעל הבמה אמנם מתפקד על תוף מרים ומרקס בלבד תוך כדי ברכות "ערב טוב" לתל אביב, אבל מיטיבי הלכת יודעים שהוא הדמות החשובה שמאזנת את השיגעון של ניוקומב עם שאר חברי הלהקה ועם העולם. גם את מאט הוליווד, הגיטריסט המופנם שחזר להרכב לאחר שנים רבות, לא קשה לזהות על קדמת הבמה ונראה כי משולש ניוקומב-ג'ואל-הוליווד מחזיר את הלהקה לזמנים הפוריים שלה, מה שמעלה את השאלה שאולי למרות הכל, ניוקומב לא יכול בלעדיהם.
לאחר כמעט שעתיים וחצי על הבמה, כשמבינים סופית שלרפרטואר שלהם אין ממש התחלה-אמצע-וסוף מוגדרים, הם בוחרים לסיים את ההופעה עם השיר הבודד שהמיינסטרים אימץ בחום - Straight Up, המוכר מהפתיח לסדרה "אימפריית הפשע", כשבסוף השיר ניוקומב מצטט שורות מ-Hey Jude של הביטלס ומאשר סופית עד כמה עמוקה ההשפעה שלהם עליו וכמה הוא מודע לפסטיש העמוק שהוא עורך בהיסטוריה של הרוקנ'רול.
כשנגמר השיר, אחרי שכל הכלים מכוונים על דיסטורשן אנרגטי במיוחד לקהל השמח, הם יורדים מהבמה ומפנים אותה לקלידן לבדו שבמעין מיצג וולווט אנדרגראונדי מסיים את ההופעה עם פידבקים אינסופיים, בלי שיחזרו חברי ההרכב לבמה להדרן כמקובל. במקום זאת, הבארבי משמיעים לקהל שיוצא בחזרה לרחוב את האלבום הראשון של פינק פלויד, זכר לתחילת הפסיכדליה הבריטית שגרמה לי לחשוב שאולי יש לה יורשים בשנות האלפיים, ואולי ראינו אותם אתמול בתל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם