קורעת לב: ליאת הר לב גונבת את ההצגה ב"פרלמנט"
ליאת הר לב אולי נראית כמו מטר חמישים ומשהו של מתיקות, אבל אם רק תיתנו לה, היא לא תהסס להראות לכם את האירנה הפנימית שבתוכה. אם עוד לא התאהבתם בה בתפקיד חברתו העצבנית של שאולי ב"פרלמנט", אתם בטח זוכרים אותה כטלי, אשתו המנג'סת של מירי ב"רמזור". בראיון מפתיע מתוודה הר לב על צד אפל ("כולי נהגת משאית"), מפרקת לחתיכות את חרדת הבורגנות ומגלה מה אמרה לבעלה כשכרע ברך עם הטבעת
לא רק אשתו של כהן. כל מי שצפה באירנה - בת הזוג של שאולי, גיבור הספין-אוף "הפרלמנט" - התאהב. מלצרית ב"מפלט הסטייק", ערסית רוסייה, פה ג'ורה, כל עקב דוקרן. אין דברים כאלה. כלומר יש, אבל עד עכשיו הן לא עברו סלקציה בכניסה לקומדיה הישראלית. הר לב, פצצת כישרון וטורפת מסכים, קיבלה את המשימה. דמות שולית לכאורה במחומש קומי מגובש ("זה שלהם, אני רק אורחת"), ובכל זאת, ההצגה נגנבה. הצופים נגנבו. בעיקר הרוסים מביניהם. "התגובות הכי מפרגנות שקיבלתי הגיעו מבחורות רוסיות", היא מספרת. "זה הכי הצחיק אותן. אני מעריצה רוסים, חולה עליהם. ביום שגיליתי שסבתא שלי מאיזה כפר ליד אוקראינה, מה זה שמחתי. אני מעריצה את התרבות הזו. זה הכי מתקבל אצלם בהומור והבנה. זה גם לא בדיחה על חשבון רוסיות. ממש לא".
מה הן אומרות לך?
"פשוט התחילו לדבר איתי רוסית".
לפני שהפכה לאירנה, הכרתם את ליאת הר לב (33) כטלי , בת הזוג הניג'סית של אדיר מילר ב"רמזור". שם קפצה לקדמת הפריים טיים, דפקה הופעה וקיבלה את החותמת. הר לב היא שחקנית חריגה. בשעה שהפקות מבוטלות או נדחות, שחקנים מתנסים במלצרות והייאוש חוגג - היא עובדת. רצוף, במקביל, בכמה חזיתות. בטלוויזיה היא משתתפת ב"פרלמנט" (שני, 21:45, קשת), מצטלמת לעונה השנייה של "סברי מרנן", על סף צילומים לעונה נוספת של "רמזור". בקאמרי היא משחקת ב"סטמפניו" ("שם זה דווקא תפקיד ממש לא מצחיק. בעיקר דרמטי ומטורף"), ומדבבת מדי פעם בסרטי ילדים. הקיץ הנוכחי, והיא לא תודה בזה, תופס אותה בשיא.
אז מה הלאה? מה אמור לקרות בפרק הבא בקריירה של הר לב? בשתי מילים: "ארץ נהדרת". בשלוש: אולי הגיע
נכון, אבל זה לא שיש הקצאה לשתי שחקניות בלבד.
"אני חושבת שכן. זו מערכת די גברית. ויש איזה עניין שגברים יכולים לשחק נשים ונשים לא יכולות לשחק גברים. מראש, ככה זה בכל הדברים ש'ארץ' מטפלת בהם - פוליטיקה, טלוויזיה - יש פחות נשים. יש הרבה יותר שרים וח"כים ואנשי תקשורת שדורשים חיקוי. מעט הנשים שיש וצריך לשחק אותן - גם בזה הגברים שיש ב'ארץ נהדרת' נוגסים, כאילו. אז סך הכל אין המון, ובטח שאין הצדקה להביא עוד מישהי".
את באמת חושבת שאין הצדקה?
"כן. הלוואי והייתה. אני מתה לעשות את זה. אני מאוד אוהבת חיקויים, מאוד. זה היה להיזרק למים, כי זה היה ספיישל כזה, לא בדקנו לפני. זה היה ממש כיף".
מולי שגב לא זרק איזו מילה? נהיה בקשר, משהו?
"מולי יודע מה הוא עושה. אני מאוד מעריכה אותו. אני באמת מבינה שאין מקום, וזה בסדר. ממש בסדר. יכול להיות שהפעם הראשונה שבה אני אעשה חיקויים תהיה עוד עשר שנים, זה בסדר. זה לא הדבר שהכי דחוף לי. המקום הזה הוא אן-בי-איי של כישרון".
אבל לפני כל קדנציית אן-בי-איי מגיעה תקופה במכללות. הר לב התחילה בניסן נתיב, בירושלים. אחרי הלימודים חשבה, כמה מוזר, שתתחיל מיד לעבוד. "היה לי מורה בסטודיו שהסתלבט על שחקניות שמסיימות בית ספר למשחק ואומרות 'עברו יומיים ואני עדיין לא מפורסמת'", היא נזכרת. "לא היה לי את זה. אבל כן, נורא רציתי הכל עכשיו, מהר".
לכן, אולי, נגעה בכל. פרינג', פרסומות, תוכניות בערוצי ילדים, תפקידי אורח. קולנוע, ואפילו קליפ אחד. "הייתכן" של דניאל סולומון. בין לבין כתבה סדרה, התקדמה לפיתוח ונסוגה. וכמובן, תאטרון. הרבה תאטרון. חיפה, בית ליסין, גבעתיים. היום היא בקאמרי, קבועה ופעילה. הזינוק הגדול, כמובן, הגיע ב"רמזור". הסיפור ידוע. היא הגיעה לאודישנים ושמעה מאדיר מילר (יוצר הסדרה ותסריטאי לצד רן שריג - א"ש) שמטר חמישים ומשהו זה נחמד, אבל לא בשבילו. לא כאשתו הטלוויזיונית. היא הלכה, חזרה, צעקה עליו קצת והתקבלה. כזה פשוט. ל"רמזור" זה השתלם. הר לב, כטלי, לקחה על עצמה את תפקיד הציר הנשי המרכזי בסדרה. בת הזוג הגנרית, סיוטו של כל גבר מתפרקד, אחד לאחד.
"נורא פחדתי להתחייב לדמות הזו", היא מספרת. "פחדתי שיחשבו שזו אני. מצד אחד, נורא רציתי ללכת על זה. מצד שני, בגלל שזה הדבר הראשון שעשיתי בפרייםטיים פחדתי שיחשבו שזו אני. לא הבנתי את הדמות בהתחלה. הייתי נורא רחוקה מזה, מההתעסקות הזוגית הזו. מהמרוץ לטבעת, אני כל כך לא זה. אני בזוגיות, אבל אני לא מארחת, מבשלת, הבית שלי לא מתוקתק. אני לא 'מאמי, מאמי'. אנחנו זוג שהכי נותן ספייס. אז זה הצחיק אותי נורא".
השידוך, מאשר אדיר מילר, עלה יפה. "ליאת היא אחת השחקניות המוכשרות שאני מכיר", הוא אומר. "כיף לכתוב לה טקסטים, כי היא מרימה את הטקסט. אחד הדברים הכיפיים איתה, זה שהרבה פעמים בהקראות, לפני הצילומים, היא גם עושה את הדמויות הנשיות האחרות. אם צריך למשל לעשות סצנה של אמיר וטלי בשילב, ליאת עושה גם את תפקיד המוכרת. היכולת שלה לקחת טקסט שהיא לא ראתה קודם, ובהקראה ראשונה לשחק אותו כאילו היא עשתה על זה חזרות, מדהימה כל פעם מחדש".
הר לב, מצדה, למדה ליהנות מהפער בין דמות למציאות. "אני אוהבת את ה'לא מה שחשבתם', כי אני גם נורא מטעה באיך שאני נראית. אני לא באמת קטנה וחמודה, זה רק נראה ככה. שנים הייתי ממש מופתעת מזה שאומרים לי 'את נראית כל כך עדינה'. מה עדינה? אתם לא רואים שיושב מולכם גבר שעיר? כולי נהגת משאית".
ברור, סמיטריילר. אז שברת את הטייפקאסט?
"עכשיו זה נשבר. בגלל 'הפרלמנט' אני מתחילה לקבל הצעות שהן נורא שונות ממני. הציעו לי למשל לשחק פרחה, אמיתית, הארד קור. זה העיף לי את הראש. מאוד מאוד משמח".
את "רמזור" האמריקאית - זו שנקנתה מיוצריה הישראלים, עברה עיבוד וריטוש ונבעטה מהמסך - היא כמעט לא ראתה. "סצנה וחצי. זה לא כזה עניין אותי. ראיתי את 'רמזור' הרוסית. זה היה מצחיק. אחד לאחד, אותה שפה, אותה העמדה. זה לא ייאמן. 'רמזור' האמריקאית פשוט נורא אמריקאית. שינו המון דברים למורת רוחם של היוצרים. החל מזה שיש להם חבר רביעי שמת ובמותו ציווה להם את החיים, ויאללה איתכם. אמריקאי בטירוף, מבאס. יש דברים שנשארו אבל השינויים פגעו בדנ"א של הסדרה. הדמות שלי חמודה, מאוד אמריקאית. זה היה מאוד 'אין יור פייס' כזה, ו'רמזור' זו דוגמה לניואנסים".
גם להר לב יש פינות שלא נסגרו, התפספסו, מסיבות שונות. "ב'הכל דבש' קיבלתי תפקיד בעונה הראשונה, להיות החברה הכי טובה של יעל, ובגלל סדרה לילדים שאף אחד לא שמע עליה, זה לא הסתדר. התאבלתי על זה".
אבל את לא עושה כל דבר.
"ברור. אני משום מה מקבלת כל מיני הצעות של הגשה, הנחיה. דברים שאני לא אעשה בחיים. זה לא שייך אלי. לא לאישיות ולא למקצוע. אני לא פרסונה טלוויזיונית".
וגם לא ציבורית. בלי פייסבוק, בלי השקות ("אולי אחת, שתיים"), בלי יותר מדי תקשורת. "הסיבה היחידה שאני מתראיינת", היא מסבירה, "היא כי אני אוהבת לראות את עצמי אחרי פוטושופ, ולחשוב שככה אולי אני נראית".
נראית טוב, באמת. הר לב זורחת. לעצמה, לעולם, לקריירה. כולה חיוך. ולא, לא, לא תמחקו אותו. מקסימום, אם תתרכזו, אולי תקבלו ממנה בהייה. שתי העיניים הכחולות ננעצות בעוברים ושבים, כאילו כלום, הפרעת הקשב נעלמת כלא הייתה. באנשים בעיקר. "אני נועצת, אני בוהה. הכי מבאס בלהיות בנאדם מוכר, זה שזכות הבהייה נלקחת ממך. כאילו זה פחות מגניב. אני בוהה מקצועית".
מאיפה זה בא?
"אני חושבת שזו הפרעה שלי, העיסוק האובססיבי שלי באנשים, באיך הם מדברים, במה הם אומרים, בשפת גוף, הבעות. אני חיה בשביל זה. ממגנט אותי, כל ליקוי דיבור, כל מישהו שהוא אחר, ומצאתי משהו לעשות עם זה, משחק. זה בא ממקום, סליחה, טהור".
פטיש לחיקויים ולהבעות, שגם כיוון אותה, בהמשך, למקומות הנכונים. הצחוקייה הרדיופונית של ערן זרחוביץ' ושרון טייכר למשל. לפני שש שנים השתלבה בתוכנית בגלי צה"ל, והביאה לעולם את דמותה של אירנה. "ערן ואני יצרנו אותה ביחד, את הרוסייה המזרחית. אז, בתקופה של 'חותרים למגע' בגל"צ, אירנה הייתה מוכרת בפיצוצייה בבית שאן. ל'פרלמנט' היא הצטרפה כשהתוכנית כבר הייתה כמעט גמורה. היו בה רק גברים, ושאולי פשוט דיבר על חברה שלו, אירנה. ואז עלה רעיון להביא אותה".
התאמתם את הדמות לבהמה הזו, שאולי?
"ברור. נגיד בפיצוצייה בבית שאן היא הייתה נורא חביבה, מתנחמדת כשהיא צריכה משהו. היא הייתה מתקשרת כזה 'נשמה מה קנית וזה? כי נשברה לי הקופה יעני וזה, תצא איתי גבר'. זה פחות התאים, כי הם רצו יותר כוח בין שאולי לאירנה".
מבוססת על סיפור אמיתי?
"בדיוק שאלו אותי אתמול אם זה מבוסס על אנה ארונוב. אמרתי שזה היה מאוד מחמיא לאירנה, אבל לא. אמרו לי גם על יאנה מ'האח הגדול'. כזה 'מה נסגר איתו?', בעצבים".
מכירה את יאנה? צפית בעונה האחרונה?
"מכירה אותה, אבל אני לא רואה ריאליטי. זה לא נעים לי. לא יודעת, לא מתחברת. אולי האובר-דוז, הזמן שזה תופס על המסך".
את אחרונת הסרבנים.
"לא אכפת לי".
"הפרלמנט", שהתחילה כאוסף מערכונים קבועים ב"ארץ נהדרת", מרכזת את ליגת העל של הטלוויזיה הישראלית. יום אחרי שידור הפרק הראשון כבר היה ברור. הסדרה גרפה את כל הקופה. הרייטינג נגע בשחקים; הביקורות, בתמימות דעים נדירה, שיבחו; ההומור - עדין, מרומז, לא מתלהם - תפס חזק.
בקטעים שלה, הר לב עבדה בעיקר עם אסי כהן ואסף הראל. "אני מקווה שזה לא יוצא פלצני, אבל יש משהו, גם בשאולי וגם באירנה, שהוא מאוד אלטר אגו. גם שלי וגם של אסי. במפגשים הראשונים שלנו זה היה הכי בעדינות, 'שלום, בוקר טוב' כזה. איך שמגיע ה'אקשן', אנחנו מתפרעים. שתי בהמות. ג'ורה וג'ורה".
הדמויות , לא שניכם.
"הדמויות, בטח. תקשיב, אסי הוא אחד האנשים הסגורים, הביישנים, העדינים והמקסימים שיש. אני נורא מזדהה איתו. אני יכולה להיות קטנה, קטנה, קטנה, ולאירנה יש אומץ להגיד מה שהיא רוצה. אני למשל, בתור עצמי, אף פעם לא מוצאת מילים. מגמגמת, משהו נוראי. וכשהיא מדברת זה כאילו כמויות של מלל, והכל הולך. היא הרבה יותר מצחיקה ממני, מגניבה ממני. יש משהו בלשים מסיכה - סליחה על פינת הפלצנות היומית - שהוא נורא משחרר. אתה נותן הצצה לכל האופל שיש בך באמת".
"כל מי שראה את ליאת נשמטה לו הלסת", אומר אסף הראל, במאי הסדרה ואחד מהיוצרים. "להתחיל להגיד מה עושה אותה לכזו מעולה, זה כמו להגיד מה מצחיק בסדרה. מה מצחיק במונטי פייתון, בסשה ברון כהן? אני חושב שפשוט יש בליאת משהו שעובד עליך. הדבר הזה, סוד הקסם, הוא באמת בלתי ניתן לניסוח. בלי קשר, אני יכול להגיד שכל השחקנים הגדולים שנתקלתי בהם, השחקנים הכי רגישים עם ניואנסים, הם גם אנשים נורא רגישים במציאות. יש בליאת משהו שנורא קל ונוח ונעים לעבוד איתו. לפני כמה שבועות התקצר לנו מערכון שעבדנו עליו, והיינו צריכים לכתוב עוד מערכון, והיה לנו ברור שאנחנו רוצים לתת עוד מקום לליאת. לכן אירנה קיבלה מקום בפרק נוסף, מה שלא תוכנן במקור".
הר לב, מעבר לתפקיד המשכנע, חדרה לחבורה הגברית והמגובשת ונהנתה מכל רגע. "הם הכי ג'נטלמנים ונותנים מקום", היא מספרת. "בכלל, יש שם המון פריסטייל. נגיד את המשפט של שאולי 'היום אין כזה דבר אשכנזים, רוסים, מזרחים. כולם מזרחים', הוא אמר באחד הטייקים, על המקום. זה גאוני".
גדלה ברעננה, עם ורד ואילן הר לב, היא קוסמטיקאית, הוא סוכן ביטוח. ההורים הקפידו ללכת יד ביד עם קריירת המשחק של הגדולה. בית פתוח, תומך, לא מציק. אחות גדולה לטל (29), משפטנית. הסביבה כיוונה אותה לחלום הבורגני, הר לב פזלה הצדה, לשוליים. ילדה טובה רעננה? "בגדול כן", היא אומרת. "אולי הייתי מוזרה לפעמים. דמיון מפותח. זה לא שלא הייתה לי ילדות שמחה או משהו. אבל תמיד לא היה לי נוח. משהו לא התלבש. אני מרגישה הרבה יותר שייכת בתוך ואן של שחקנים משוגעים, ובאמת יצא לי לעבוד עם כמה מטורפים. יש לי חיבור נורא חזק לסיבוב של אנשים. תראה, משחק לא היה בכלל אופציה. חשבתי שזה משהו שנולדים איתו בברנז'ה, או שיש לך סיפור חיים שעזבת את הבית בגיל 14 ובאת לתל אביב עם 20 שקל בכיס. אבל הבית שלי היה נורא אוהב וחם. לא היה לי סיפור חיים מצמרר, וגם לא סיבה טובה למרוד".
החלום הבורגני רחוק ממך?
"מה זה רחוק? הוא זר לי. הוא תמיד גירד לי, הציק לי. הרגשתי מאוד שייכת לקרשים של הבמה, לשעות של התאטרון, לדברים הפסיכיים שקורים באמצע הלילה, לעבודה על דמויות. זה ד"ש מגלגול קודם או משהו. כל דבר מוזר לאדם רגיל, לי הוא נראה שייך".
אחרי הצבא (מה אתם יודעים, מדריכת חי"ר) חיפשה כיוון. מלצרה פה ושם, ואפילו דרסה עוד קצת את העיתונות החוקרת כשכתבה בעיתון מקומי. "רציתי לכתוב טור הגיגים כזה", היא נזכרת. "מפה לשם דיברתי עם העורך והוא אמר לי 'תכתבי גם חדשות'. צירפו אותי לכתב חינוך חמוד. זה היה נורא. מה חשבתי לעצמי? שום קשר ביני לבין עיתונות. מרוב הבדידות, חיפשתי פשוט לעשות עוד משהו. לא פברקתי, אבל זה היה מבאס לכתוב את העובדות. העורך היה אומר לי 'אבל מה שכתבת לא היה בדיוק ככה וככה', אמרתי לו 'כן, אוף, חבל'".
מקצוע לא חיפשה הרבה זמן, גם לא בעל. שש שנים היא ביחד עם השחקן בועז קונפורטי (37). הם הכירו בהצגה שבה שיחקו. "אף פעם לא יצאתי עם שחקנים", היא נזכרת. "זה נראה לי בלתי אפשרי ובעיקר בלתי מעניין. בדיוק חשבתי על זה לא מזמן, שפעם זה היה כזה 'לא' חד-משמעי".
יש בכלל שליטה על זה?
"לא, לא פסלתי מישהו בגלל שהוא שחקן, חוץ מבועז בהתחלה. פשוט לא נמשכתי מראש למישהו שהוא שחקן. כשאתה רואה שחקנים גברים בעבודה, יש בודדים מאוד שאתה יכול להמשיך להסתכל עליהם ולהתפעל מהגבריות שלהם. כל שנות הלימודים הייתה לי תמיד עדיפות לאמנים, מוזיקאים. לא שחקנים. היה בזה משהו לא סקסי. גם בועז בהתחלה לא היה אופציה. ראיתי אותו בפעם הראשונה בהצגה שבה שיחקנו ביחד, הוא היה מאוד מרשים, חתיך כזה, קול נורא עמוק, שחקן קלאסי כזה, גבר, עומד על במה, מדבר, שר. אמרתי 'וואו, איזה חתיך', אבל זו ממש לא הייתה אופציה. אמרתי, בסדר, הוא חתיך ושחקן מעולה, אבל כנראה שבחיים לא יהיה בינינו כלום, כי הוא שחקן. זה היה תהליך מאוד ארוך. עשינו חזרות חצי שנה, ובחצי שנה הזו עשינו כל מיני ניסויים אחד בשני. בערב ההצגה הראשונה זה היה הערב הראשון שהיינו ביחד".
שני שחקנים, בית אחד. מבחוץ זה נראה כמו הדרך הקצרה להיאבקות חופשית. "אני מבינה מאיפה השאלה הזו באה", הר לב ממהרת לנפץ את הסטיגמה, "אבל אין לזה שום קשר לחיים שלנו. היום זה נראה לי נורא קשה אחרת. זה ששנינו שחקנים, זה מחזק את הקשר. אנחנו חברים מאוד טובים, מפרגנים עד הסוף בכל מה שאפשר. חוץ מזה שבועז עכשיו עלה עם 'עניין של זמן', עוד מעט עולה העונה השנייה של 'חטופים', והוא מצטלם לעוד סדרת ילדים. החיים שלו מלאים בעבודה. מהצד אולי גם לי זה היה נראה מוזר. זה משהו שאומרים גם בין שחקנים.'את מתחתנת? יואו! הוא לא שחקן, נכון? איזה מזל! רואה חשבון? מעולה'. התרגלתי לזה שאומרים את זה. ככל שעובר הזמן אני מבינה שזה כזה בולשיט. יש בזה המון יופי".
לפני שנתיים התחתנו. לא טריוויאלי לבחורה שהצהירה, קבל עם, שלא תתחתן. "אתה יודע", היא מזכירה, "כשקיבלתי את ההצעה אמרתי 'עזוב אותך'".
אני הייתי שולח אותך לדרכך.
"כן, תכלס. אני אדם מאוד מאוד איטי. אני תמיד מגיעה אחרונה, הכי בהלם. זה הקצב שלי. אני הכי לייט בלומר, כמעט טו לייט בלומר".
אז התרככת?
"לא יודעת, אני פשוט רואה את זה קצת אחרת. עם השנים גיליתי שאצל אנשים נישואים זה הצלחה, גירושים זה כישלון. כל מיני מושגים מאוד תמוהים בעיני. אני לא מתחברת לזה בשום צורה. זה משעמם אותי, זה אפילו מפחיד אותי באיזה מקום. לאו דווקא בהקשר המשפחתי. לא יודעת, ביטוח מנהלים. יש בזה משהו עצוב. אבל ככל שעוברות השנים, אני מודה שכן יש משהו. זה משנה את המשוואה.
"בהתחלה שאלו אותי כל הזמן איך הנישואים, והייתי אומרת כזה בצחוק 'וואו, מי שלא חווה את זה, זה אדיר'. יאללה, מה חיי נישואים? זה אותו דבר. עברו מאז שלוש שנים, ואני מאוד שמחה שעשיתי את זה. יש משהו, לאו דווקא דתי, בזה שאתם קושרים את הגורל שלכם. על פני השטח זה לא, כי הכל עדיין הפיך. אבל בכל זאת, יש משהו באיחוד הזה שהוא מחייב".
מה עם ילדים?
"יקרה, אנחנו לא בלחץ. דווקא לא חופרים לי. פחות מהמצופה. ההורים שלי הם איזי-גואינג".
זה עניין של קריירה מול אמהות?
"דווקא מכל הדוגמאות שאני רואה מסביבי, זה לא מאוד פוגע. נכון שזו היעדרות ממושכת ואי אפשר לעבוד עד סוף תשיעי. אבל לפי מה שאני רואה מסביב אצל הרבה אמהות שחקניות, זה דווקא מאוד פותח משהו, עושה דברים מגניבים, מוסיף איזה עומק. גם באישיות וגם בעבודה. זה לא שאני מחכה לנקודת הזמן הנכונה. ממש לא. זה לא שאמרתי, בין העונה השלישית של 'הפרלמנט' לחמישית של 'רמזור'. אני מחכה שזה ידגדג לי יותר. בא לי מאוד לרצות את זה. אני עוד לא שם".
לא רצתה חלום בורגני, אבל קיבלה אחד, כולל בעל, בית בצפון העיר, קריירה, יו ניים איט. ועדיין, הר לב מסרבת להיגרר לפינת המוצלחת, של זו שהולך לה. קארמה רעה, קיבעון - לא חסרות סיבות. "אני נורא בזום אאוט. אני משתדלת לא להגיע רחוק. לא מדברים רעים ולא מטובים. לא לעוף על עצמך, לא לפחד מלא להיות. זה משהו ששייך ללחיות את הרגע. אם אתה אומר 'הגעתי, תקעתי יתד' זה מבאס, כי עכשיו מה? אם הגעת, כמה כיף נשאר? זה קצת נשמע כמו 'השחקנית והשחקנית'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם